המוני אנשים טובים עזבו הכול בשבעה באוקטובר ורצו להציל את המדינה – מי במילואים ומי בשלל מפעלי ההתנדבות האזרחיים המופלאים שקמו בכל מקום שרק היה צריך.

רבים האמינו שאין זה הזמן לעסוק בהפלת השלטון שהמיט עלינו את האסון הנורא: חלקם היו משוכנעים שממילא השלטון "גמור", וחלקם היו בטוחים שאל מול המציאות של הטבח, גם ממשלה חסרת עכבות כמו זו לא תעלה בדעתה להמשיך לקדם את ההפיכה המשטרית.

רבים האמינו שזה לא הזמן לעסוק בהפלת השלטון שהמיט עלינו את האסון: חלקם היו משוכנעים שממילא השלטון "גמור", וחלקם -שלנוכח מציאות הטבח, גם ממשלה חסרת עכבות כזו לא תחזור לקידום ההפיכה

הם האמינו בכך, מכיוון שייחסו לאוחזים בשלטון את אותו עולם ערכים כמו שלהם ואת אותה הכרה במגבלות המציאות. ועל אף שאזהרות שונות החלו להישמע כבר בימים הראשונים שלאחר הטבח, לרבים היה קשה לקבל אותן. חמושים בהיגיון שלפיו מה שהיה הוא לא שיהיה, רבבות אזרחים המשיכו להתגייס למען המדינה במשך חודשים ארוכים.

וגם כשכבר היה ברור לכל בר דעת שהשלטון עסוק רק בהישרדותו, שהוא ממאן להכיר באחריותו לאסון, שהוא משתמש בחיילים כבשר תותחים ושגמר אומר להפקיר את החטופים, רבים המשיכו לשרת את המדינה בנאמנות, תוך התעלמות מהעובדה שבכך הם ממשיכים להזין את הטפיל הנורא שהשתלט עליה.

הם המשיכו לשרת אותה גם כשכל המסכות כבר הוסרו, כי בינם לבין עצמם לא יכלו לשאת את האפשרות שלא לשרת אותה; כי השירות הזה הוא תגובה אוטומטית אצלם. הוא אבן הראשה של זהותם והבסיס להגדרתם העצמית. בלי ההתגייסות המיידית הם לא יהיו מסוגלים לזהות את עצמם.

וכך קורה שעתה, כשהממשלה חזרה לסורה בריש גלי, באופן הכי מוצהר וחסר בושה שאפשר, יש כאלה שבכל זאת מופתעים: רבים מאלה שמילאו את חלקם בחוזה החברתי לא מבינים כיצד יתכן שהמדינה לא נאמנה לחלקה. הם חוזרים ומנפנפים בתרומתם החשובה והראויה בפני נציגי השלטון ובפני שלוחותיו במכונת הרעל, כאילו שלאחרונים זה באמת מזיז משהו.

גם כשכבר היה ברור לכל בר דעת שהשלטון עסוק רק בהישרדותו, ממאן להכיר באחריותו לאסון, משתמש בחיילים כבשר תותחים וגמר אומר להפקיר את החטופים – רבים המשיכו לשרת את המדינה בנאמנות

אם כבר, ההפך הוא הנכון: במכונת הרעל יכולים להתמוגג מהמאמצים הלא-מודעים של המשרתים להוכיח בפניה את נאמנותם ולהתעקש שהם אינם בוגדים.

גם חלק גדול מדברי התוכחה חוצבי הלהבות שכותבים המשרתים הנאמנים ברשתות החברתיות ומשמיעים באולפנים, מסווה מאחוריו את הצורך לזכות בהכרה על נאמנותם.

גאוותם על התגייסותם ועשייתם מסתירה מאחוריה עלבון צורב על כך שלמרות כל מה שנתנו מעצמם, המדינה אינה מכירה להם תודה; ועל כך שלמרות כל מה שהקריבו, יורקים עליהם וקוראים להם "בוגדים". אחרת, אולי לא היו מרגישים כזו כפייה להתעמת עם מאשימיהם.

אני לא כותב את הדברים כדי לעלוב באיש ואני אסיר תודה לרבים מכדי שאוכל למנות. אני גם לא כותב מתוך חוכמת הבדיעבד, כי הרבה מהדברים נכתבו בזמן אמת.

אני כן כותב את הדברים כי אנחנו בדרך להתנגשות חוקתית שאחריתה מי ישורנה ואני רוצה לקוות שבכל תרחיש כזה, לא תיוותר כל אשליה לגבי חוסר הנכונות של האוחזים במוסרות השלטון להכיר במגבלות המציאות, לוותר על תכניותיהם הנלוזות או לרסן עצמם אל מול סכנת ההתפרקות הפנימית.

אני כותב בתקווה שאיש לא יטעה שוב לייחס לשלטון שיקול דעת נורמטיבי, מחויבות להליך הדמוקרטי או כבוד לרצון הציבור הרחב כפי שהוא משתקף בסקר אחר סקר.

במכונת הרעל יכולים להתמוגג מהמאמצים הלא-מודעים של המשרתים להוכיח בפניה את נאמנותם ולהתעקש שהם אינם בוגדים. אני כותב זאת בתקווה שאיש לא יטעה שוב לייחס לשלטון שיקול דעת נורמטיבי

הנאמנות למדינה בעת הזו עוברת אך ורק דרך הפלת השלטון ולאחר מכן דרך הדרישה לחקור את מחדליו ודרך ההתעקשות למצות אתו את הדין על כל פשעיו.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.