בימים אלה חזרתי מכנס אקדמי קצר בבריסל, אליה אמור הייתי להמריא עם מטוס של חברת Air Brussels השייכת לקבוצת לופטהנזה. ואולם, בגלל המלחמה בצפון והאיומים על המרכז ביטלה גם חברת לופטהנזה, בדומה לחברות טיסה אחרות, את פעילותה בארץ. נאלצתי להזמין במקום זאת טיסה של אל על לאמסטרדם (שעלתה כמעט פי שתיים ממחיר הטיסה הישירה לבריסל), ומשם להמשיך ברכבת.
הטיסה אמורה הייתה לצאת בשש בבוקר, ועל כן הזמנתי באמצע הלילה מונית מגבעתיים לנתב"ג. נהג המונית ביקש מייד ש"נסגור" על מחיר של 180 ש"ח. בתאורה הנכונה אני אמנם נראה צעיר מכפי גילי אבל לא עשו אותי אתמול.
הטיסה אמורה הייתה לצאת בשש בבוקר, ועל כן הזמנתי בלילה מונית מגבעתיים לנתב"ג. נהג המונית ביקש ש"נסגור" על מחיר של 180 ש"ח. בתאורה הנכונה אני אמנם נראה צעיר מכפי גילי אבל לא עשו אותי אתמול
אחרי שסירבתי בנימוס נאלץ הנהג בעל כורחו להפעיל את המונה, וכעבור כ-25 דקות כבר הייתי בטרמינל 3 לאחר נסיעה שעליה שילמתי 126 ש"ח. בשדה התעופה סחיפהול שבאמסטרדם רכשתי כרטיס לרכבת בעבור 55 יורו (כ-207 ש"ח). מהטרמינל בשדה שבסחיפהול ירדתי קומה אחת לתחנת הרכבת. משם בתוך דקות ספורות ישבתי בנוחות ברכבת ישירה, וכעבור שעתיים וחצי יכולתי כבר לאכול ואפל בלגי בתחנה המרכזית שבבריסל.
את הדרך חזרה לארץ עשיתי באותו האופן. הפעם רכשתי את הכרטיס לרכבת באינטרנט יום לפני הנסיעה במחיר מוזל (35 יורו, כ-132 ש"ח), ואיך שהגעתי לתחנה המרכזית בבריסל עליתי על הרכבת שיצאה לדרכה בתוך דקות ספורות. נסיעת הרכבת הזו היא חוויה נהדרת: המושבים מרווחים; יש שולחן קטן לצד כל מושב; ויש מספיק מקומות לכולם.
מבלי שארגיש, דילגה לה הרכבת במסעה צפונה מעל הגבול שבין בלגיה להולנד. ברוטרדם נאלצתי אמנם להחליף לרכבת נוספת אך ההחלפה ארכה דקות בודדות, שכן כל שנדרשתי לעשות הוא ללכת מעט לרציף אחר, שם עליתי על רכבת נוספת שיצאה עד מהרה גם היא לכיוון שדה התעופה בסחיפהול.
עד כאן טוב ויפה, אבל כידוע כל טיסה לחו"ל מסתיימת בסוף בארץ. זה התחיל בהמתנה נצחית של כשעה למזוודות, תענוג מפוקפק למי שנוחת באמצע הלילה. זאת ועוד, בארבע בבוקר אין רכבות מנתב"ג, כך שהאופציה היחידה היא לקחת מונית מהשדה.
עד כאן טוב ויפה, אבל כל טיסה לחו"ל מסתיימת בסוף בארץ. זה התחיל בהמתנה נצחית של כשעה למזוודות, תענוג מפוקפק לנוחתים בלילה, וב-4 בבוקר אין רכבות מנתב"ג, כך שהאופציה היחידה היא מונית
כבר ביציאה מהטרמינל מופיעים שלטים המזמינים את הנוחתים הטריים לסרוק ברקוד כדי לזרז תהליכים בהמתנה למונית. איזו התייעלות, חשבתי לעצמי. אבל כמו בשיר של הג'ירפות – איך שעליתי, מיד התחלתי לרדת. את הברקוד אמנם סרקתי כמו ילד טוב ירושלים, אבל זה, כך מסתבר, אמור לקצר תהליכים רק למי שהגיע תורו לעלות על מונית, לא למי שיצא מהטרמינל ונחרד לגלות שיש כמאה אנשים לפניו בתור לאחת.
איך זה לעמוד בתור כזה? ובכן, עצמו עיניים ונסו לדמיין: ארבע בבוקר. עומדים בחוץ וקר. אנשים עייפים, רק רוצים להגיע הביתה. שתי בחורות עם וסטים צהובים עוברות בין העומדים בתור. "יש פה משפחה גדולה של חמש לצפון תל אביב?" צועקת אחת. "פה, פה", מישהו צועק מאחורי. "שלושה אנשים למרכז", צועקת חברתה.
מישהו עולה למונית, מעלה את המזוודה שלו ומיד יורד ממנה; אמרו לו שהמונית הזו מגיעה לצפון, אבל אז הסתבר שהנהג בכלל שינה כיוון. לא נעים, לא נורא. רק שהבחור הזה מנסה עכשיו גם לגנוב את התור. מה הוא חשב שיקרה – רק אלוהים יודע. הלו, כאן זה המערב הפרוע של המזרח התיכון, אנשים כבר נדקרו פה על פחות מזה.
בינתיים, עוברים מידי פעם נהגים עם קפוצ'ון כהה שמסתיר את פניהם ומנסים להציע את שירותי ההסעה שלהם בלחש. זה כמובן לא אמור לקרות והם מסתכנים בקנס, אבל איכשהו נראה שהם לא חוששים יותר מדי מכך שייתפסו. אחרי זה יסבירו לי שחלקם עבריינים, וגם אם ייתפסו בסוף לא יעשו להם כלום.
מישהו עולה למונית, מעלה את המזוודה שלו ומיד יורד ממנה; אמרו לו שהמונית הזו מגיעה לצפון, אבל אז הסתבר שהנהג בכלל שינה כיוון. לא נעים, לא נורא. רק שהבחור הזה מנסה עכשיו גם לגנוב את התור
לפעמים כשאני מריר ועצבני, וגם קצת עייף, אני אומר פתאום בקול רם את מה שאני חושב בלב, וככה יצא שגם הפעם ברח לי בטעות משהו בסגנון "איזו שכונה". זה שלפניי בתור שמע אותי, ומשום מה החליט שיש לו מה לומר בנדון. "למה", הוא שאל, "אנחנו דווקא מצמצמים יפה את הפערים". איך שהוא אמר את זה חשבתי לעצמי מה אני צריך לעשות כדי לצמצמם במהירות את הפער שקיים בין המזוודה שלי לעצם הזנב שלו. את המחשבה הזו, לשמחתי, הצלחתי לשמור בלב, ואת המזוודה קרוב לגוף.
בינתיים התור התקדם בעצלתיים, ואנשים התקרבו כבר לקצה שלהם. הייתה שם מישהי למשל שנראה היה כאילו עוד רגע תיטרף עליה דעתה. "הכל זה קומבינה פה, הכל ביזנס", היא החלה לצעוק. "למה זה ככה? למה? למה? למה עומדים פה שעה? למה". נו, למה באמת. היא הפנתה את הצעקות שלה לאיזו אישה שנעמדה מולה, כנראה חשבה שמדובר במישהי שאחראית שם על הסדר. לרוע מזלה, התברר שהאישה הזו היא נהגת המונית שהוקצתה לה. נסיעה נעימה גברת.
בסופו של דבר הגיע תורי ועליתי למונית עם נהג חביב. המונית שלו הייתה חמימה, ואני הייתי כל כך עייף ומותש שחשבתי כבר ברצינות פשוט להעביר את הלילה במונית.
במהלך הנסיעה הסביר לי הנהג שמאז שגט לקחו על עצמם את הסידור בשדה, נהגים רבים הפסיקו להגיע פשוט כי זה לא משתלם להם וככה יוצא שיש מעט מוניות והרבה אנשים. ועוד הוא סיפר, שיש מלא קבוצות ווטסאפ שבהן מתאמים הנהגים ביניהם ככה שבכל נסיעה לאנשהו הם יוכלו גם לקחת נוסעים בחזור ואז רבים ממילא מוותרים על ההסעות בנתב"ג. אירופה.
הנסיעה במונית עברה ללא עיכובים מיותרים, וכעבור כ-25 דקות כבר הגעתי לביתי שבגבעתיים. זו אותה הנסיעה בדיוק כמו זו שלקחתי בהלוך, ופחות או יותר באותן השעות. משום מה עלתה לי הנסיעה הזו 163 ש"ח בהפרש של כמעט 40 ש"ח ממחיר הנסיעה בהלוך, וכבר הרגשתי איך ההבדלים במחיר גורמים לדם שלי לבעבע, אבל הייתי כבר כל כך עייף בשלב הזה שבאמת לא נותרו בי עוד כוחות לברר את פשר ההפרש.
מישהי בתור נראתה כאילו עוד רגע תיטרף עליה דעתה. היא צעקה על אישה שנעמדה מולה, כנראה חשבה שמדובר באחראית על הסדר. לרוע מזלה, התברר שזו נהגת המונית שהוקצתה לה. נסיעה נעימה, גברת
כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע זה איך אני מניח את ראשי על הכר ושוקע בחלומות מתוקים על בריסל, שחוויותיי משהותי שם החלו להרגיש כבר כמו זיכרון רחוק.
ד"ר יונתן אילן, מרצה בכיר וחוקר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן. תחומי מחקר עיקריים: התרבות הויזואלית על שלל גווניה (ובמיוחד צילום, טלוויזיה); חדשות וייצורן (ובככל זה ארגוני חדשות בזירה המקומית והבינלאומית); ארגוני מדיה
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
איך שרה פעם מרגלית צנעני (מרגול) בלהיט נושן: "הופה, פה זה לא אירופה, פה מזרח תיכון ישן". ישרהל היא מדינת קומבינות ושחיתות משחר ימיה, והפעם הדיקטטור הצורר ביבים שקרניהו לא אשם בזה, לא הוא התחיל. היהודים נרדפו משחר ההסטוריה וכמי שתמיד נלחמו על חייהם בגולה היצר החזק ביותר שפיתחו, גנטית, הוא יצר ההישרדות. כלומר שוחד לאיש השלטון הזה במדינה הזו, וגם לאיש השלטון הזה במדינה ההיא, וכך הלאה. כפי שמתאר יפה חיים חפר בשיר השר משה מונטיפיורי את הענקת הבקשיש לפחה התורכי הנבזה. ומכיוון שאלו שהצליחו להישרד, הצליחו במשימתם הרי שגם עם עלייתם לארץ ואחר כך מדינת ישראל הם לא שינו את דרכי ההישרדות שלהם, רק שהפעם כלפי השלטון הישראלי. וכך הישראלים גונבים, משקרים, מתחמנים, משחדים, מקבלים שוחד וטובות הנאה – עד לראש הממשלה הנצחי שלהם. פעם היה בזמר המזרחי (ים תיכוני או ישראלי מסולסל) אמרגן בשם "קומבינה הפקות" וזו כל התורה כולה בשתי מילים.