אם נשיא המדינה יצחק הרצוג יחליט לקבל את בקשת החנינה של הנגד א' מפרשת גניבת המסמכים המסווגים, ולהעניק לו חנינה כעת, עוד בטרם הורשע במשפטו – יהיה זה הרס מוחלט של מוסד החנינה הקיים בשיטת המשטר הישראלית, ואולי גם של מוסד הנשיאות.
בקשת החנינה שהפנה הנגד לנשיא היא כה מופרכת, כה סותרת את כל מושכלות היסוד הנוגעות להחלטות בדבר חנינה, עד שמתבקש לומר שסיכוייה הם אפס מוחלט. אך מצד שני, בהרצוג עסקינן.
אין פגם שבקשת החנינה הזו אינה לוקה בו. מה שמעלה את הרושם שאין מדובר באמת במאמץ לכבוש את ליבו של הנשיא, אלא בחלק מקמפיין ציבורי שמטרתו גיוס תומכים לטובת שחרורו של הנגד מציפורני מערכת המשפט הישראלית – שהיא, בעיני חלק מהציבור הביביסטי, גרועה כמו מחבלי חמאס.
אין פגם שבקשת החנינה הזו אינה לוקה בו. מה שמעלה את הרושם שאין מדובר באמת במאמץ לכבוש את ליבו של הנשיא, אלא בחלק מקמפיין ציבורי שמטרתו גיוס תומכים לטובת שחרורו של הנגד מציפורני מערכת המשפט
בעבר זה היה חלק מבדיחה אבסורדית, להניח שענייני חפות ואשמה יוכרעו בהצבעות במסרונים של הקהל בבית. והינה נעשים מאמצים להגשים את החזון.
ראשית, עיתוי הבקשה: הנגד א' טרם הורשע בדינו. בקשת החנינה הזו מוגשת רגע לאחר ששופט בית המשפט העליון אלכס שטיין קבע כי הנגד יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו, ושני רגעים לאחר הגשת כתב האישום נגדו ונגד אלי פלדשטיין, דוברו של בנימין נתניהו.
סעיף 11 לחוק יסוד נשיא המדינה קובע: "לנשיא המדינה נתונה סמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשם". הדגש הוא על המילה "עבריינים", דהיינו, על מי שבית משפט מוסמך הרשיע אותם בביצוע עבירה.
אכן, אירע מקרה בהיסטוריה הישראלית שבו הנשיא העניק חנינה למי שטרם הורשעו בדינם, ואפילו טרם הוגש נגדם כתב אישום – הנשיא חיים הרצוג העניק בשנת 1986 חנינה לאנשי שב"כ שהסתבכו בפרשת קו 300 ובוועדת זורע.
בית המשפט קבע כי לנשיא אומנם יש סמכות לחון גם את מי שטרם הורשעו בדינם, אך הוסיף וציין כי סמכות החנינה לפני הרשעה "אינה אלא אמצעי נדיר וקיצוני"
בית המשפט קבע כי לנשיא אומנם יש סמכות לחון גם את מי שטרם הורשעו בדינם, אך הוסיף וציין כי סמכות החנינה לפני הרשעה "אינה אלא אמצעי נדיר וקיצוני, שהושאר בידי הנשיא כסמכות חוקתית שיורית, בעלת אופי של שסתום ביטחון.
"רק נסיבות שבהן צפוי נזק כבד לעניין שאין לו כל פתרון סביר אחר, ואשר בעל הסמכות רשאי לשוותו לנגד עיניו, יכולות להתיר סטייה מן הריסון המהותי המתחייב בשימוש בסמכות".
ברור שהמקרה של הנגד איננו המקרה הזה. בפרשת שב"כ ניתן היה לטעון כי צפוי נזק כבד לגוף ביטחוני מרכזי, אם תימשך החקירה הפלילית ויתקיים משפט. בפרשת פלדשטיין והנגד לא יאונה רע לשום גוף ממלכתי, ביטחוני או אחר, אם הוא לא יזכה לחנינה ומשפטו יימשך.
ההיפך הוא הנכון. המקרה של הנגד לא מתקרב אפילו להיות אותו מקרה נדיר וקיצוני המצדיק שימוש בסמכות החנינה בכלל, ובחנינה בטרם הרשעה בפרט.
שנית, כדי שהנשיא ידון בבקשת חנינה, צריך העבריין להודות באשמתו. מי שכופר באשמה אינו זכאי שהנשיא יידרש בכלל לבקשת החנינה בעניינו. אך עורכי דינו של א' כתבו בשמו בבקשת החנינה את ההיפך הגמור: "אנו משוכנעים שבתום הליך משפטי ארוך א' ייצא זכאי בדינו, למצער בעיקר ההאשמות נגדו".
כדי שהנשיא ידון בבקשת חנינה, צריך העבריין להודות באשמתו. מי שכופר באשמה אינו זכאי שהנשיא יידרש בכלל לבקשת החנינה בעניינו
הטענות שלהם אינן מכוונות רק נגד השופטים שהספיקו לדון עד עתה בעניינו, אלא גם נגד הפרקליטות: "כתב האישום נגדו רצוף טעויות, סילופים ועיוותים", הם מאשימים, "הליך שכלל לא היה צריך לבוא לעולם".
נראה שהם מצפים מנשיא המדינה לפעול לא רק כערכאת ערעור על בתי המשפט, אלא אף כבית משפט משל עצמו, שתפקידו להחליף את הערכאה הדיונית, לדחות את כתב האישום, לזכות את הנגד – ולהעניק לו חנינה.
שלישית, הנגד מתנצח במכתבו עם החלטות שיפוטית, כאילו הנשיא הוא עוד ערכאת ערעור. בבקשת החנינה נכתב שהחלטתו של השופט שטיין להותירו במעצר עד תום ההליכים היא, "בכל הכבוד, שגויה מעיקרה" – ביטוי שכמו נכתב באוטומטיזם על ידי עורכי דין המורגלים בכתיבת ערעורים.
אין זה מתפקידו של נשיא המדינה לחוות דעה בשאלה האם פסקי דין שניתנו בבתי המשפט הם נכונים או שגויים, והחלטות בדבר חנינה אינן באות לתקן שגיאות בפסקי דין.
הנשיא איננו מוסמך במקרה זה אפילו להמתיק במשהו את הסיטואציה, ולקבוע למשל שהנגד ישוחרר למעצר בית – בדיוק בשל כך שהמעצר איננו אקט ענישתי אלא מניעתי
רביעית, ואולי החשוב מכל – כל העוול שנגרם לנגד לשיטתו הוא בכך שהוא נשלח למעצר עד תום ההליכים. זה האסון הקולוסלי שנפל עליו.
"כיום א' נתון בתנאים קשים, ממתין למשפטו", כתבו סנגוריו, "הוא הופלה לרעה בכך שלא הוחלו עליו התבחינים הנוהגים בפסיקה לבחינת איון מסוכנות; הפנמת הפסול, חרטה, שיתוף פעולה, היעדר עבר פלילי והאפקט המרתיע של הליך המעצר. תבחינים שאילו היו מוחלים בעניינו – היו מחייבים את שחרורו לאלתר. שגיאות קשות ומהותיות ביותר אלו יורדות לשורש ההחלטה בדבר מעצרו".
זה אכן מאוד קשה ולא נעים להיות במעצר, בוודאי במעצר עד תום ההליכים, ובמיוחד כאשר אתה מוחזק כעצור המואשם בביצוע עבירות ביטחוניות. וכפי שטרח השופט שטיין והזכיר, באותה החלטה שבה שיחרר את פלדשטיין למעצר בית באיזוק אלקטרוני והותיר את הנגד במעצר עד תום ההליכים – מעצר איננו בבחינת מקדמה על חשבון העונש. אך אין שום קשר בין החלטות שיפוטיות – נכונות או שגויות – בעניין מעצרו של נאשם, לבין החלטת חנינה.
הנשיא איננו מוסמך במקרה זה אפילו להמתיק במשהו את הסיטואציה, ולקבוע למשל שהנגד ישוחרר למעצר בית – בדיוק בשל כך שהמעצר איננו אקט ענישתי אלא מניעתי.
וכדי לסגור בפלומבה את רצף העיוותים הכלולים בבקשת החנינה הזו, בא הנימוק החמישי, והוא דעת הקהל. "זיכויו בתום ההליך לא יוכל לרפא את הנזק הכבד לאמון הציבור במערכת המשפט", הפליגו סנגוריו. "התעורר גל מחאה עצום כבר עם מעצרו הראשוני, סערה ציבורית מוחלטת, מקצה לקצה, עמדת הציבור הישראלי מדברת בעד עצמה.
האמת היא שהציבור הישראלי דווקא החליט כי הנגד יואשם בעבירה ביטחונית חמורה. הוא עשה זאת באמצעות נציגיו הנבחרים בכנסת, שחוקקו חוק, שכעת נאכף על ידי מוסדותיה הממלכתיים של המדינה
"החברה הישראלית אינה רואה בא' עבריין שהיה צורך להעמידו לדין פלילי. אי עצירת כדור השלג המתגלגל בעניינו של א' תגרור חוסר אמון וקרע חסר תקדים בין הציבור למערכת החוק והאכיפה".
וכך ממשיכים הנגד ועורכי דינו להלך אימים על מערכת המשפט. זו לבדה סיבה לדחות על הסף את בקשת החנינה הזו.
האמת היא שהציבור הישראלי דווקא החליט כי הנגד יואשם בעבירה ביטחונית חמורה. הוא עשה זאת באמצעות נציגיו הנבחרים בכנסת, שחוקקו חוק, שכעת נאכף על ידי מוסדותיה הממלכתיים של המדינה – התביעה הכללית ובית המשפט. כך עושים משפט. לא בכיכרות. אם הנשיא הרצוג יזכור את האמת הפשוטה הזו, דינה של בקשת החנינה מובן מאליו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מפאת הגועל מהשורות הראשונות, לא קראתי את המשך המאמר. אם הכותב התייחס לעצם המופרכות והרישעות של עצם המעצר והאישומים, ולהארכת מעצר על בסיס העובדה שנגד במודיעין של צה"ל יודע עוד הרבה דברים שהוא יכול לספר – תנו צילצול.
אם, על הדרך, הוא גם התייחס למעצר של אנשי ביטחון בכירים בצורה שכמעט גרמה לירי דו"צ (לא הגרי, השני) – יש פה כובע מוכן לאכילה.
ואם יש כאן משהו על הרשעתו של עמירם בן-אוליאל על-סמך הודאתו בלבד, שנגבתה בעינויים ע"י השב"כ – אזי יתכבד אביר הדמוקרטיה הישראלית וטוהר המידות, וידליק משואה ביום העצמאות של תאגיד מדינת ישראל..