הבוקר קיבלנו הוכחה נוספת שנתניהו חייב דחוף לפנות את מקומו. כבר התרגלנו לכך שכל מה שמניע אותו הוא שמירה על הכיסא בכל מחיר. הבוקר קיבלנו תזכורת למי שאולי שכח, שגם בטיפול בארגון הטרור חמאס נתניהו נכשל כישלון חרוץ ומובהק.

לפני עשר שנים הבטיח נתניהו בקולו התאטרלי: "אנחנו נמוטט את שלטון החמאס". חלפו עשר שנים ולא רק שלא מוטט את שלטון החמאס, הוא אף חיזק אותו ומתַחזק אותו כלכלית מדי חודש בחודשו ב־40 מיליון דולר במזומן שהוא מאשר להעביר אליו ללא כל פיקוח.

לפני עשר שנים הבטיח נתניהו בקולו התאטרלי: "אנחנו נמוטט את שלטון החמאס". חלפו עשר שנים ולא רק שלא מוטט את שלטון החמאס, הוא אף חיזק אותו ומתַחזק אותו כלכלית מדי חודש בחודשו ב־40 מיליון דולר במזומן

חמאס והגי'האד האסלאמי מעולם לא היו חזקים כל כך ובעלי ביטחון עצמי ואומץ כמו בתקופת נתניהו. לפני שנתניהו הגיח לחיינו חמאס היה ארגון קטן, פחדן ולא משמעותי, שבעיקר איים וירה מדי פעם בפעם טילים על שדרות ולעיתים רחוקות על אשקלון. בעשר השנים האחרונות התחזק חמאס וקיבל ביטחון לשגר טילים לירושלים ולתל אביב, והינה היום כל המדינה משותקת ומפוחדת בגללו.

רוצה לומר, ביבי הבטיח למוטט, רק שהתבלבל בשם, במושא המיטוט: במקום למוטט את ארגון החמאס הוא מוטט את החברה הישראלית, את כוח ההרתעה ואת הדמוקרטיה.

זו כבר שגרה קבועה אצלו: בכל פעם שהוא חש את הכיסא רועד מתחת לישבנו הוא נוקט פעולות פוליטיות אנוכיות שיבטיחו את המשך ישיבתו על הכיסא.

זה תמיד עובד לו, תמיד בעת מלחמה שהוא כופה עלינו למען הישרדותו הפוליטית הנכלולית, המתועבת והנבזית כולם מתאחדים, תומכים בו ועוצרים הכול

הכול כשר לשם כך: הסתות פרועות נגד יריבים פוליטיים; הפצת שקרים, סילופים והשמצות; וגם יציאה למבצע, למלחמה או למערכה. וזה תמיד עובד לו, תמיד בעת מלחמה שהוא כופה עלינו למען הישרדותו הפוליטית הנכלולית, המתועבת והנבזית כולם מתאחדים, תומכים בו ועוצרים הכול. ברור לכול שזו אחדות מזויפת.

הגיע הזמן לשים לזה סוף. הגיע הזמן להבין את המשחק המלוכלך שלו ולא להשתתף בו. הגיע הזמן להפסיק לשחק לידיים שלו ולהמשיך כרגיל. לא לעצור את כל המדינה בגללו ולא לעצור את הפוליטיקה.

לפיכך, אילו הייתי בני גנץ הייתי מודיע עוד היום שאני מחזק את ידי אזרחי ישראל וכוחות הביטחון ובאותה נשימה מצהיר שעייפנו מהמשחקים הפוליטיים המלוכלכים של נתניהו ולכן אנחנו בכחול לבן ממשיכים משא ומתן להרכבת ממשלה ביתר מרץ, ואף לא שוללים ממשלה צרה בתמיכת הרשימה המשותפת. כי ישראל ואזרחיה חשובים הרבה יותר מנתניהו, והמשחק שנתניהו עושה בהם ומהתל בהם חייב להיפסק.

אילו הייתי גנץ הייתי מודיע עוד היום שאני מחזק את ידי אזרחי ישראל וכוחות הביטחון ובאותה נשימה מצהיר שעייפנו מהמשחקים הפוליטיים המלוכלכים של נתניהו ולכן ממשיכים מו"מ להרכבת ממשלה ביתר מרץ

ישראל ואזרחיה הפכו לכלי משחק בידי נתניהו. המשחק הזה חייב להיפסק. על בני גנץ לפעול מיידית להקמת ממשלה בישראל, ותהא זו ממשלה זמנית צרה שתפעל עד לבירור העניינים הפליליים והמשפטיים של ראש הממשלה היוצא נתניהו. לכשיתבררו ענייניו הפליליים תפורק הממשלה הזמנית הצרה ותוקם ממשלת אחדות ליברלית תחתיה. למען ישראל הדמוקרטית שלטון נתניהו חייב להגיע לידי סיום.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.