בציבור הישראלי יש הסכמה רחבה על הצורך בהחזרת החטופים: החיים לשיקום ולחיים בינינו, והמתים לקבורה ולהתרת ספק בקרב בני המשפחה (בנאומים ובתקשורת אומרים: "שלא יהיו לנו עוד רון ארדים").

החזרת חלק מהחטופים כנראה תסוכם בימים אלה ממש. כולם רוצים בהחזרת החטופים. האמנם?

לדוגמה, נבחן את המקרה "כולם רוצים שלום".

זה נכון שכולם רוצים שלום. אבל אנשי יצהר וחברון רוצים שלום, כשישראל שולטת בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים והערבים הגרים בשטחים אלה יעזבו אותם. יעזבו מרצון, או אולי עם קצת עזרה והכוונה. או שימשיכו להתגורר בהם ללא אזרחות וללא זכויות אזרחיות שוות ליהודים אזרחי ישראל.

כולם רוצים בהחזרת החטופים. האמנם? נבחן למשל את "כולם רוצים שלום". נכון שכולם רוצים שלום. אבל אנשי יצהר וחברון רוצים שלום, כשישראל שולטת בשטחים ותושביהם הערבים יעזבו או יתגוררו ללא אזרחות

לעומת יושבי יצהר ותומכיהם, שאלוהים אין להם וצדק לא נר לרגליהם ומרחב האמונה והחשיבה שלהם מוביל אותם לפתור כל בעיה רק עם כוח ועוד כוח – הרי שרבים בישראל, המאמינים בגישה מוסרית ומתחשבת בזולת (בכל אדם, וזאת בלי לכפור בסנטימנט הטבעי "עניי עירך קודמים"), רואים עם כבוש שישראל כובשת ומדכאת בשטחים הכבושים (במלחמת ששת הימים, 1967). והם מכירים בזכותו של אותו עם להגדיר את לאומיותו ולהקים מדינה משלו.

הם, אותם אלה שגישה מוסרית היא שמובילה אותם ולא "כוח ועוד כוח", רוצים בפתרון של פשרה עם העם הפלסטיני, ומאמינים שחוסן מוסרי של העם מאחד ומחזק אותו, והוא זה שמבטיח את ביטחונה וכינונה של מדינת ישראל.

והמחלוקת בעם יותר מיובל שנים על גבולות המדינה של ישראל, שתעשה שלום עם שכנותיה, היא מחלוקת שקורעת את העם ומביאה עלינו אסונות. אין בעם אחדות מטרה. העם מפולג. על כן אנחנו היהודים היושבים בארץ ישראל איננו עם אחד. אנחנו חלשים – והכול בגלל הכיבוש.

ההתייחסות והדעה בעם ומנהיגיו לסוגיית החזרת החטופים דומה לעניין הרצון להשיג שלום. "כולם" רוצים בהחזרת החטופים. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו עונד את הסיכה לשחרור החטופים, וגם חברי הכנסת של מפלגת עוצמה יהודית אומרים שהם רוצים בהחזרת החטופים ושליבם עם משפחותיהם. אבל העובדה היא ש"כולם" חלוקים בשאלה איך ובאילו תנאים יש להחזיר את החטופים.

זוהי מחלוקת קשה וכואבת, שמחלישה אותנו ומסכנת אותנו כעם ומדינה. הערה חשובה: רק עיוור לא יבחין בכך שהמחלוקת בעניין החזרת החטופים היא בהשראת אותה מחלוקת בעם על הכיבוש והשלום. אותם חלקים בעם, אלה האמוּניים בלי אלוהים, שדוגלים בכוח ועוד כוח לכיבוש שטחים ודיכוי האוכלוסייה שבהם, הם גם אלה שתומכים בכוח ועוד כוח נגד כוחות חמאס עד לאיזשהו "ניצחון מוחלט", ועד אז שהחטופים יחכו.

ההתייחסות לסוגיית החזרת החטופים דומה לעניין הרצון להשיג שלום. "כולם" רוצים בהחזרת החטופים. גם נתניהו עונד את הסיכה לשחרורם, וגם הח"כים של "עוצמה יהודית" אומרים שלבם עם משפחותיהם

לאירוע המלחמה הממשלה נכנסה עם חֶסֶר גדול באמון העם. זוהי עובדה שלמחצית מהעם אין אמון בראש הממשלה. אין אמון שהחלטותיו מתקבלות על בסיס טובת המדינה והעם, והחשד הוא שבשיקוליו ניתן משקל גדול למניעיו האישיים. בלי להיכנס לדיון ולוויכוח בגין מה אותו אי-אמון בראש הממשלה, הרי שעובדה היא שקיים אי-אמון בראש הממשלה בשיעור גדול בקרב רבים מאזרחי ישראל (עשרות אחוזים מאזרחי ישראל; כמחצית).

אם היה אמון בממשלה, המשפחות המייחלות לחזרת בניהן לא היו נזקקות למאבק ציבורי. היה די בקשר שוטף של נציגי הצבא או הממשלה עם המשפחות, ובפגישות עיתיות (דו-שבועית או חודשית) לצורך תאום ועדכון של מטה משפחות החטופים עם נציגי הממשלה והצבא.

מנהיגות לאומית מאחדת הייתה מלכדת את העם ומעצימה את אחדותו על בסיס שותפות הגורל הטבעית ותחושת הסולידריות בציבור הרחב עם בני משפחות החטופים. לא הייתה לנו מנהיגות כזו. להפך, המנהיגות שלנו המשיכה בשיסוי, פילוג וריסוק העם. על רקע זה התעצמה גם המחאה הציבורית למען החטופים, ומנגד שיסוי ופגיעה של תומכי השלטון בבני משפחות החטופים.

אי-האמון של משפחות החטופים גדל על רקע מבחן התוצאה – למען האמת, אי-התוצאה. מעל שנה שהחטופים בידי חוטפיהם, כשבאופן טבעי בתחילת המלחמה הציפיות בציבור היו שישראל תקדם הסדר להשבת כל החטופים בתוך מספר שבועות או חודשים. איש לא העלה על דעתו שהחטופים יהיו בידי חוטפיהם מעל לשלושה חודשים, ודאי לא מעל לחצי שנה.

אם היה אמון בממשלה, המשפחות המייחלות לחזרת בניהן לא היו נזקקות למאבק ציבורי. היה די בקשר שוטף של נציגי הצבא או הממשלה עם המשפחות, ובפגישות עיתיות לצורך תאום ועדכון

אין איש שחושב כי זה הגיוני, או בכלל יכול להיות, שבני משפחות החטופים לא יפעלו בכל אמצעי כדי להמריץ את הממשלה להסכים לעסקה, במסגרתה ישוחררו החטופים. פעולה נמרצת ציבורית של בני משפחות החטופים – אצל גורמי השלטון, בהפגנות חוצות ובתקשורת – היא טבעית ולא ניתן למנוע אותה. זו פעולה על פי חוקי הטבע. המנהיגות צריכה להרכין ראש ולא להתלונן על כך.

הפגנות בציבור וקריאות בתקשורת להמרצת הממשלה לפעול להחזרת החטופים מחלישות את ישראל במשא ומתן שמתנהל מול חמאס, שמטרתו החזרת החטופים. זה נכון. אז מה? על הממשלה להביא זאת בחשבון כנתון.

אין לבוא בטרוניות למשפחות החטופים. עויינות שמופגנת כלפי החטופים על ידי תומכי הממשלה היא מגונה, וראוי שרשויות אכיפת החוק יפעלו בתקיפות, בחוזקה ובהתמדה כלפי כל מי שמעז לפגוע בבני משפחות החטופים על רקע דברים שהם אומרים ותביעות שיש להם מהממשלה.

בתחילת המלחמה, כנראה שישראל יכלה להחזיר את כל החטופים כנגד שחרור אסירים פלסטינים רבים מבתי הכלא בישראל, בנוסף להתחייבות לא לתקוף ברצועת עזה ולא לפגוע בבכירי חמאס. יש לשער שבתנאים אלה ישראל הייתה מצליחה להוסיף לדרישות גם התחייבות של חמאס לא לתקוף בישראל.

ישראל נמנעה מלנקוט יוזמה כזו שמשמעותה האדרת חמאס וסיום הקרב, ואולי אפילו המלחמה, בניצחון מוחלט של חמאס. לא ברור אם ישראל נהגה אז בתבונה, ויש אולי מקום להצטער על שישראל לא פעלה להחזיר את כל החטופים מוקדם ככל האפשר.

אבל אם בתחילת המלחמה היה זה סביר להימנע מהסכם עם חמאס להחזרת כל החטופים, כשבתמורה חמאס נשאר עם ניצחון מלא ותהילה גדולה ברחבי העולם הערבי ובקבוצות הטרור – לאחר שצבא חמאס הוכה, וחמאס מוכר כזה שאחראי לאסון שהומט על העם הפלסטיני בעזה, הרי שבשלב זה אין זו אלא אווילות, טירוף ורשע של ממשלת ישראל להימנע מהסכם שיחזיר את כל חטופינו.

פעולה ציבורית נמרצת של משפחות החטופים – אצל גורמי השלטון, בהפגנות חוצות ובתקשורת – היא טבעית ולא ניתן למנוע אותה. זו פעולה על פי חוקי הטבע. המנהיגות צריכה להרכין ראש ולא להתלונן עליה

אחת התופעות המתמיהות בציבור הישראלי הקשורה במאבק לשחרור החטופים היא של אנשי פורום תקווה, אנשי ימין ממשפחות החטופים, המתייצבים לימין הממשלה. בעד מי הם, ומה הם רוצים? בדבריהם פרדוקס.

הם מתייצבים נגד רוב משפחות החטופים בתביעתו לממשלה לפעול להסכם שיבטיח את שחרור כל החטופים. אנשי פורום תקווה בעד הממשלה ורוצים עסקה בה ישוחררו כל החטופים מייד בפעימה אחת (לא עסקה חלקית או מדורגת). אבל הממשלה היא זו שמתנגדת לעסקה להחזרת כל החטופים ורוצה רק עסקה חלקית. הרי לפני הממשלה אפשרות לעסקה להחזרת כל החטופים (כרוכה בשחרור אסירים, נסיגה מרצועת עזה והפסקת המלחמה). אז כדי להיות ישרים וקוהרנטיים, נכון לאנשי פורום תקווה לדבר ולהבהיר, שהם לא מוכנים לעצור את המלחמה, והם רוצים לכבוש את כל רצועת עזה ולפנות את תושביה, ורק אחרי זה הם מוכנים להתעסק בשחרור החטופים. כלומר האמת של אנשי פורום תקווה בלי טריקים ובלי שטיקים היא פשוטה: שחרור החטופים זה עניין בעדיפות אחרונה.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.