במשך עשרות שנים, הנפנו חברי מחנה השלום הישראלי על ראש התורן את פתרון שתי המדינות לסכסוך עם הפלסטינים. חשבנו שאם "ליבת הסכסוך" הישראלי-ערבי תיפתר, ייפתח השער להשתלבותה של ישראל במרחב הערבי כולו. אך התעלמנו מהעובדה שהפלסטינים בעצמם לא יכלו לספק תשובות לחלק משמעותי מסוגיות הליבה של הסכסוך – נושא הפליטים, נושא ירושלים, וכמובן המעטפת הביטחונית שמחייבים גיבוי ומהלך אזורי.

באוסלו ובקמפ דיוויד וגם בשיחות המאוד מתקדמות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט עם אבו מאזן, הייתה חסרה ההבנה של ההכרח במהלך אזורי רחב, שיאפשר לפלסטינים להעמיס על כתפיים רחבות יותר את הפשרות הנדרשות מהם ויספק לישראלים את התמריץ של פירות השלום האזוריים.

הימין הישראלי ניסה לנצל את הכישלון כדי לקדם גישות הפוכות – אריאל שרון ניסה את החד צדדיות בעקבות קביעת אהוד ברק שאין פרטנר להסדר, ובנימין נתניהו שיווק את האשליה שאפשר להשיג שלום אזורי ללא מרכיב פלסטיני. שתי הגישות הללו התפוצצו לנו בפנים באופן טרגי ב-7 באוקטובר.

ה-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז פגעו אנושות בפנטזיות של רוב הפלסטינים להשגת רוב במדינה אחת דמוקרטית, לאחר שנואשו מהתקוות למדינה משלהם

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז פגעו אנושות בפנטזיות של רוב הפלסטינים להשגת רוב במדינה אחת דמוקרטית, לאחר שנואשו מהתקוות למדינה משלהם. הטבח הנורא ב-7 באוקטובר הקשה את ליבם של ישראלים רבים שהאמינו בעבר בשלום מהסיבות המוסריות של הצורך לסיום השליטה בעם זר. חומות הפחד והעוינות גבהו בקרב הישראלים והפלסטינים גם יחד, שני עמים ששילמו בשנה ושלושת החודשים האחרונים מחיר כבד מנשוא.

עלינו להפנים שבציבור הישראלי הנושא החשוב ביותר הוא ביטחון. התעלמות מכך, כמוה כטמינת הראש בחול אל מול המציאות שהשתנתה. אחרי השבעה באוקטובר, הציבור הישראלי מפוחד יותר, חשדן יותר ופחות מוכן לשקול שיקולים מוסריים. על כן גם לאלו בינינו, כולל הח"מ, שמאמינים שיש לסיים את הכיבוש כדי להימנע מהפגיעה המוסרית והאסטרטגית בדמוקרטיה הישראלית, יש להציע לאזרחי ישראל הסדר שמאפשר את הדבר לו הם מייחלים יותר מכל, ביטחון.

ביטחון שמביאים הסדרים מדיניים כפי שיש לנו עם ירדן ומצרים. ביטחון ביצירת חזית אזורית מאוחדת אל מול הציר של הג'יהאדיזם השיעי בהובלת איראן ושל הג'יהאדיזם הסוני שעלול להיווצר בגיבוי טורקיה לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.

סקרי מרכז אקורד לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, שנערכו גם בתקופות הקשות ביותר של הלחימה, מגלים שהציבור הישראלי מוכן לקבל מדינה פלסטינית, באם היא תגיע בדמות הסכם נורמליזציה כולל של ישראל עם מדינות ערב. רוב הציבור הישראלי (כ-61%) מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח.

נתונים אלו מצביעים על כך שבסופו של דבר, גם כשרוחות המלחמה נושבות, הציבור הישראלי ריאלי הרבה יותר ממנהיגותו הנוכחית ומבין שהדרך לביטחון עוברת בנורמליזציה, שתכלול הקמתה של מדינה פלסטינית לצד הכרה כלל ערבית במדינת ישראל.

הציבור הישראלי מוכן לקבל מדינה פלסטינית, באם היא תגיע בדמות הסכם נורמליזציה כולל של ישראל עם מדינות ערב. רוב הציבור הישראלי (כ-61%) מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח

המציאות כיום מחייבת קידום הסדר אזורי של פתרון 23 המדינות, שכולל את מדינות ערב, מדינה פלסטינית מפורזת וישראל כחלק אינטגרלי במרחב. לצערי הרב, רוב גדול של אזרחי ישראל אינו מתעניין בסיום הכיבוש מהסיבות המוסריות. אבל ההסכמים שיביאו לישראלים את פירות הביטחון והשגשוג, יזכו לתמיכה ציבורית.

האתגר של מחנה השלום הוא להביא ליישום היוזמה הערבית שהוצגה לראשונה ב-2002 כיוזמה סעודית, אך הפכה למעשה ליוזמה של הליגה הערבית על כל חברותיה. היוזמה מציעה נורמליזציה מלאה בין מדינות ערב לישראל בתמורה לפתרון כולל לסכסוך הפלסטיני על בסיס קווי 1967. בתקופת נשיאותו של ברק אובמה הוסיפו מדינות ערב את עקרון חילופי השטחים ליוזמה לבקשת מזכיר המדינה ג'ון קרי.

הסכמי אברהם אמנם פתחו דלת לנורמליזציה אזורית ולשיתופי פעולה כלכליים, אך התעלמותם מהסוגיה הפלסטינית הגבילה אותן למספר מוגבל של מדינות והם לא פתרו את סוגיית היסוד של הסכסוך הערבי-יהודי. כיום, לאחר ה-7 באוקטובר, אף אחת ממדינות ערב לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והסעודים מאד ברורים שנורמליזציה חייבת לכלול מדינה פלסטינית.

הלקח החשוב מהסכמי אברהם הוא שהציבור הישראלי העדיף את הנורמליזציה על הסיפוח, שנמנע בזכות דרישת איחוד האמירויות מדונלד טראמפ. בנוסף, מאז ההסכמים למדו ישראלים רבים את יתרונות הנורמליזציה ורבים מאלו שראו בערבים אויבים בלבד מצאו באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו את היעדים התיירותיים המועדפים עליהם, ונהנו מהיכולת לטוס בזול ובזמן מופחת למזרח הרחוק.

על מחנה השלום הישראלי לאמץ את שיח התועלת שבהשתלבות במרחב. שיח שיציב לצד השלום את הערכים של חיזוק הביטחון, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, ערכים שמדברים לכלל הישראלים

המתווה האזורי, כולל המדינה הפלסטינית, נבנה על ידי ממשל ג'ו ביידן יחד עם מדינות ערב גם כדי לסיים את המלחמה בעזה והשגת חלופה שלטונית לחמאס. המתווה הזה הוא גם אינטרס מובהק של ממשל טראמפ ושל כל העולם הסוני בהובלת סעודיה, ולהם יש סיכוי להצליח לטפל בהתנגדויות של הימין הישראלי יותר טוב מאשר ממשל ביידן היוצא.

על מחנה השלום הישראלי לאמץ את שיח התועלת שבהשתלבות במרחב. שיח שיציב לצד השלום את הערכים של חיזוק הביטחון, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, מדבר לכלל הישראלים.

את הממשלה הנוכחית, עליה השתלטו הגורמים הקיצוניים ביותר בימין הישראלי, זה לא ישכנע, אבל אם זה יהיה רצון הציבור, בסופו של יום תוקם כאן ממשלה שפויה שתפעל כדי להוציאו אל הפועל.

יש לייצר מענים שמתאימים לישראל של 2025 – פתרונות מעשיים לבעיות היומיום, להיעדר הביטחון, ולכלכלה הזקוקה לדחיפה. להפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני ממוקש בפני ההשתלבות ישראלית במרחב, למפתח לקידומה.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.