בסוף הסרט "מה קרה בגטקה" מתחרים שני אחים בשחייה אל תוך האוקיינוס. האח הצעיר מנצח, וכשהבכור כמעט טובע, הצעיר גורר אותו לחוף. "איך ניצחת?" שואל הבכור. "אני לא משאיר כוח לדרך חזרה", עונה הצעיר.
זו אסטרטגיה שמטילה אימה ומעידה על נחישות חסרת פשרות, אך גם על חוסר זהירות קטלני. זה תרגיל פסיכולוגי – האח הצעיר משחק עם הפחדים של הבכור ופורץ את הגבולות שנראים הגיוניים כדי לנצח. בפוליטיקה שלנו, המאבקים לא פחות דרמטיים – רק בלי הנוף הרומנטי של האוקיינוס אלא של ים אינטרסים מריר.
בנימין נתניהו, שף הספינים ובמאי התיאטרון הפוליטי, בחר לצאת מבית החולים בניגוד להמלצות רופאיו, אבל תוך התלוצצות איתם ללא ספק, כדי להופיע להצבעה על חוק הרווחים הכלואים.
נתניהו, שף הספינים ובמאי התיאטרון הפוליטי, בחר לצאת מבית החולים בניגוד להמלצות רופאיו, אבל תוך התלוצצות איתם ללא ספק, כדי להופיע להצבעה על חוק הרווחים הכלואים
מהלך זה הוא לא פחות מהצגה עמוסת פתוס שלא הייתה מביישת את במאי הראינוע הגדולים ביותר. מעין הכלאה של "הנווד" של צ'רלי צ'פלין עם "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו.
בזמן הזה, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך את מפלגתו מ"עוצמה יהודית" ל"בושה יהודית", כשהודיע על התנגדותו לחוק וליהק את עצמו לתפקיד הג'וקר (ואולי בעצם לתפקיד הפינגווין) בסרט "באטמן".
מי באמת חשב שזה ייגמר אחרת? החוק עבר, ובן גביר, כמו אותו הג'וקר, איבד את חיוכו המלוקק כשהוא נראה כמו שחקן משנה שתפקידו להפסיד בכוונה כדי להדגיש את זוהרו של הגיבור הראשי – איש העטלף נטול הערמונית. המסר היה ברור: זכר האלפא עדיין כאן, אפילו אם הוא מחובר לקוצב לב ולקטטר.
נתניהו, שתמיד ידע איך לתזמר את הרגעים המכריעים, הפך את ההצבעה הזאת למבחן על הישרדות ונחישות. זה לא היה על החוק – זה היה שיעור במנהיגות אגרסיבית, עטופה ברגעים הוליוודיים. במקום להיראות חלש, הוא הופיע כמו שריף סטואי וקשוח, הוכיח שמנהיגות בעיניו היא לא רק כוח פיזי אלא גם הצגה.
ובינתיים האופוזיציה מצטיירת כמקהלה בטרגדיה (או שמא קומדיה) יוונית שבו הם היו אמורים להיות השחקנים הראשיים אך נדחקו לקונן בפאתי הבמה.
שם באופוזיציה, במקהלה לבושת הטוגות, אנו מוצאים את בני גנץ – האיש עם הכריזמה של קיר גבס. כשהציבור דרש לראות יותר אקשן, הוא גלגל את עינו לרקיע וייבב מול המצלמות: "מה אתם רוצים, שנחתוך ורידים?" לא בני, אנחנו רוצים לראות אותך עם ניצוץ בעיניים ולא עם פתק מרופא.
נתניהו, שתמיד ידע לתזמר רגעים מכריעים, הפך את ההצבעה למבחן הישרדות ונחישות. במקום להיראות חלש, הוא הופיע כשריף סטואי וקשוח, והוכיח שמנהיגות בעיניו היא לא רק כוח פיזי אלא גם הצגה
הנשיא יצחק הרצוג, מצדו, מעדיף למלא את תפקיד הפיוס הלאומי כמו קריין של חדשות בטון אחיד ומרדים. כשהוא מדבר על "דמוקרטיה תוססת", נראה שהוא מתכוון לשיח מתון שבו אפשר לסלוח על הכול – כולל השתמטות משירות צבאי ופעולות תג מחיר. אם היה שחקן כבר מזמן היה מלוהק לסרטים דוקומנטריים.
עוד במקהלה יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. אם נתניהו מעלה שייקספיר – הם צלליות בתיאטרון קבוקי. שניהם מדברים יפה מאוד, אבל חסרים את המחוות הגדולות, את הדרמה שגורמת לקהל לקום מהכיסא ולתת לשחקנים standing ovation.
נפתלי בנט אמנם שומר על מקומו בסקרים, אבל סקרים הם כמו מבט במראה מעוותת – הם לא מנצחים קרבות אמיתיים. בושם הסקרים, כמו כל בושם, מתנדף מהר מדי ומותיר ריח קלוש של חוסר ודאות.
רבים באופוזיציה פעילים ברחובות ומאחורי הקלעים ויחד עם גיבורי ה-7.10 למעשה היחידים שמנסים לנהל קרב אופוזיציוני אמיתי – ולכן הם מטרות של מכונת התעמולה. רק לפני שבוע נולדה ליאיר גולן בת וכבר סירבה לשרת בצבא. ישראל זיו הפך גם הוא למטרה של מכונת הרעל. הכל כיוון שהם מציגים אלטרנטיבה אחרת.
חלק לא קטן בציבור, חלק שמחפש דמויות עם להט, מחוות תיאטרליות וכריזמה, ממשיך לראות בנתניהו את מי שמוכן לשחות עמוק בלי לחשוב על הדרך חזרה. חלק לא קטן בציבור ממשיך לשחות בעיוורון אחרי המנהיג שלו אל מעמקי האוקיינוס.
אז האם נתניהו הוא באמת הגיבור הבלתי מנוצח? איש העטלף עם הסיגר אך ללא הפרוסטטה הטס אל האופק על כנף ציון? או שמא אנחנו, הצופים המשתאים במחזה האבסורד, נשארנו בלי כוח לחתור לחוף, מביטים מהכורסה שבסלון במחזה כטובע שיודע שאף אחד לא יזרוק לו גלגל הצלה?
האם נתניהו הוא באמת הגיבור הבלתי מנוצח? איש העטלף עם הסיגר אך ללא הפרוסטטה הטס אל האופק על כנף ציון? או שמא אנחנו, הצופים המשתאים במחזה האבסורד, נשארנו בלי כוח לחתור לחוף
הסיפור הזה הוא פחות על נתניהו ויותר עלינו – האם נמצא את הכוח להפנות גב להצגה הגדולה ולחפש את הדרך חזרה לחוף, לפני שטביעתנו תהפוך לעובדה מוגמרת ללא קהל שימחא כפיים?
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
המצב אבוד. נציין רק עובדה אחת בתוך הים השחור. מי מינה את השופטים השמרנים הבאים לבית המשפט העליון – דוד מינץ, יעל וילנר, אלכס שטיין, יחיאל כשר, גילה כנפי שטייניץ? שהמינוי שלהם בשנים האחרונות הוא שהפך את את דמותו של בית המשפט מבית משפט ליברלי לבית משפט שמרני על מלא. התשובה היא: נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער. לכאורה שלושה מהמרכזיים שבין אנשי ממשלת "השינוי". למעשה אנשי ימין שמרני, לא ליברלי בשום אופן. ונעזוב את הפרק הפוליטי של שקד כן תחבור לארגון המחבלים של ביבים שקרניהו או לא תחבור ואת הפרק על פלוגות הסער. ונפתלי בנט הוא בכלל מהתומכים הגדולים של פורום קהלת.