"כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני והעשיר מתעשר
ככה זה, כולם יודעים".  (לאונרד כהן)

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מבול של פרשנים, מומחים ויִדעונים ירד על הארץ, וכולם יודעים איך עושים מלחמה־ושלום, באיזו גיזרה, מתי ובאיזו עוצמה, בים, באוויר או ביבשה, אתמול או מחר, ואיך בו־זמנית, גם נלחמים וגם נמנעים וגם משיבים חטופים לגבולם, וגם מגינים על עורפם, גם על עורפם של חיילים וגם על עורפם של אויבים, ואיך בו־זמנית, גם מְגַנִּים וגם מסבירים וגם מפגינים וגם מקוננים וגם מתפשרים, וגם טועים וגם צודקים, וגם מפסידים וגם מנצחים.

מבול של פרשנים, מומחים ויִדעונים ירד על הארץ, וכולם יודעים איך עושים מלחמה־ושלום, באיזו גיזרה, מתי ובאיזו עוצמה, בים, באוויר או ביבשה, אתמול או מחר, ואיך בו־זמנית, גם נלחמים וגם נמנעים

אלה אותם פרשנים, מומחים וידעונים שיודעים גם איך פותרים את בעיית הדיור, השחיתות, העוני, הטרור, הכלכלה, הביטחון, הבריאות, הכיבוש, המוות, הדיכאון, האקלים והעתיד. הם יודעים מה צריך לעשות ומה לא־לעשות, את מי להלל ובעיקר את מי לגנות.

כאדמו"רי מוּסר וכיודעי־סוד, הם מוסרים ומממסרים את כל התורה כולה על רגל אחת; תורה שהודלפה, תורה שהושחרה, תורה נסתרת, תורה שבכתב או בעל־פה, תורה שנמסרה בסוד מגורמים עלומים, בכירים, מקורבים או מוסמכים. והעם מתבקש לסמוך.

המציאות נוטה להתעלם מהפרשנויות, והעובדות נוטות להתעלם מהמסקנות, והעתיד נוטה להתעלם מרוב הנבואות – ולמרות זאת ממשיכים הפרשנים, המומחים והידעונים לפרשן, לייעץ ולהתנבא בכדורי בדולח שפותחו בתנאי מעבדה של אולפני טלוויזיה, בטוויטר או ביוטיוב, או בנבכי משאלת־הלב והדעה־הקדומה, או במחקרים חפוזים ובתחקירים עם פסקול פומפוזי, שהפכו לקונספציות רבות־מכר, סוגה־עילית־להמונים, שניתן לדקלם על רגל אחת, וגם להתעלם מהם על רגל שנייה, תוך כדי דילוגים מאולפן לאולפן ומנושא לנושא.

ובהימורים כמו בהימורים, קורה שנבואות מתגשמות. במקרה כזה הופכת הנבואה־שהתגשמה לדוגמנית צמרת ולכוכבת אולפנים ורשתות, וכולם מצטטים אותה, מצטלמים איתה ומתנאים בה כאות לסגולתם היִדעונית או המתפכחת, עד שיסור חינה מן הכותרות או שיתגלו מערומיה המוטים והשוטים של ה"קונספציה" הדוגמנית החדשה (מה שלא יפריע לה לעשות קאמבק, בזכות האמנזיה הפתולוגית או מנגנוני ההדחקה מעוררי ההשתאות של הציבור).

בינתיים היא תיהנה מכמה דקות (או שָׁנים) של תהילה, ותאגידי־ענק (של רשתות־חברתיות, מזון, תקשורת, נדל"ן, בנקאות, אי־איי וכו') יתרפסו בפניה, יתנאו בה ויצמידו אותה למוצרים או לפרסומות שלהם, וליישומים "בודקי עובדות בלתי תלויים", כמיתוג אופנתי לצד הלוגו שלהם, בהזדהות עם האקלים או המגדר, עם המתים או החיים, עם המלחמה או השלום, עם הסבל הנכון או הקורבן העליון, או עם רעיון בון־טון כלשהו – ויגרפו רווחים נאים על חשבון אנשים אמיתיים עם מצוקות אמיתיות, שנאבקים מאבקים קונקרטיים ויומיומיים, הרחק מהכותרות ומהפרסומות; מאבקים ומצוקות שאינם מופשטים, ושאינם מגיעים לאולפנים, ושאינם ממותגים בהיררכיית המצוקות האופנתיות והסקסיות, ושאינם זוכים להשתתף בחגיגת האייטמים והמחאות, ושלמרבה הצער גם שערי המשפט והצדק אינם פתוחים בפניהם, ושעילתם וסבירותם אינן נשמעות.

אלה אותם פרשנים, מומחים וידעונים שיודעים גם איך פותרים את בעיית הדיור, השחיתות, העוני, הטרור, הכלכלה, הביטחון, הבריאות, הכיבוש, המוות, הדיכאון, האקלים והעתיד

על מה מוחים היום?

כשהקקופוניה הציבורית הופכת לרעש רקע תמידי של מחאה מתמשכת ומתפשטת על פני שנים רבות ומטרות נעות ומתחלפות, שנתלית בתירוצים וטעונים משתנים, ולעיתים סותרים, ובתת־מחאות מסתעפות בסיסמאות משתנות  – היא מאבדת את כוחה והקשרה, ומתאבנת לכדי מוסד בירוקרטי ככול המוסדות והארגונים, וכמותם מרוכזת בשימור כוחה, ותוך כדי כך מסתאבת, מתנוונת ובעיקר מתרוקנת מתוכנה. קשה להאמין לה, לזעקתה ולדחיפותה.

לעיתים קשה לזהות מי נגד מה, איפה מחאה אחת נגמרת ואחרת מתחילה, מתי נגמר היום שלפני ומתחיל היום שאחרי, מה הנושא ומה המטרה, ועל מה המהומה (הפעם); דת, ג'נדר, רפורמה, דירה, זכויות הגֵר והאלמנה, שלום או מלחמה, יוקר המחיה או מפונים, הצפון או הדרום, באיזו כיכר נפגשים, עם איזה דגל, באיזה צבע ובאיזו שעה, ובעיקר, איזה נושא ואיזו דעה מותר להכניס לרשימה, ועל מי הכניסה אסורה, ובכמה מעלות מותר לסטות מהשורה.

הגיונות אבודים

במשבר המידע שבתוכו אנחנו מתנהלים, ובהֵעָדֵר מאחזים אמינים לביקורת, ובהינתן הדעות הקדומות והדעות המתפכחות, ונטיית האנושות להיסחף ולסחוף, ובהינתן הלמוּת־הלב המוגברת, המוקצנת והמשתלחת בכל החזיתות – קשה לברור מתוך הכאוס את ההגיונות, וקשה להתנווט בתוכו בדעה צלולה.

כל ניסיון לעשות סדר בשכל ולפלס איזו דרך, מרגיש כמו ניסיון חתירה נואש בלב ים סוער ובעלטה מוחלטת, כשמידי פעם מהבהבים אורות רחוקים כתעתוע של תקווה, כפטה‏־מורגנה של חוף מבטחים.

כל ניסיון לעשות סדר בשכל ולפלס איזו דרך, מרגיש כמו ניסיון חתירה נואש בלב ים סוער ובעלטה מוחלטת, כשמידי פעם מהבהבים אורות רחוקים כתעתוע של תקווה, כפטה‏־מורגנה של חוף מבטחים

"אם אישאר" – If I Stay – שיר פשוט עם שאלות לא־פשוטות:

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).