לאחר אישורי הקבינט והממשלה להסכם המיועד להביא להחזרת 32 חטופים, ועם חזרת שלוש החטופות הראשונות לישראל אחרי 15 חודשים, קשה שלא לצבוט את עצמך ולחוש – "היינו כחולמים".

עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, רעם הירי ברצועה וממנה נדם וילדי העוטף והוריהם יכולים לישון סוף סוף בשקט. ויותר מכך: סיום המלחמה בעזה (יש לקוות) והצבת רגלה המהוססת של הרשות הפלסטינית בסדק דלתה – כשברקע טקס ההכתרה לנשיאות של דונלד טראמפ – עשויים להיות צעד ראשון לשינוי דרמטי בהתייחסות ישראל לפלסטינים. ואולי גם חזרתה, בדלת הקדמית, של "עסקת המאה" של טראמפ לבמה המזרח תיכונית. זאת, עם סיכויי הצלחה טובים יותר מהניסיון הראשון, ומאלה של הסכם אוסלו.

סיום המלחמה בעזה (יש לקוות) והצבת רגלה המהוססת של הרשות הפלסטינית בסדק דלתה – כשברקע טקס ההכתרה לנשיאות של טראמפ – עשויים להיות צעד ראשון לשינוי דרמטי בהתייחסות ישראל לפלסטינים

מה שהנשיא האמריקאי החדש-ישן לא הצליח לעשות בקדנציה הראשונה שלו, קרוב לתחילת מימוש מאי פעם, לרבות תחילת הסתערות לשיקומה הפיזי של הרצועה ואולי אף להפיכת היישות/רשות הפלסטינית לגוף קצת יותר מנורמל ומקובל בין העמים.

וכשמרימים את הראש קצת יותר גבוה, שוב קשה שלא להתפעם מהאופן שבו הסתדרו לנו הקלפים:

1

חזבאללה הוכה נמרצות, נאלץ להתכנס פנימה, ולראשונה מזה מעל חמישים שנים – בסיוע מכל עבר – מדינת לבנון מתחילה לעלות על פסי התייצבות. זאת כשכוחו של נעים קאסם ואנשיו נחלש משמעותית, ולא מן הנמנע כי אפילו נפסע בעתיד להסכם שלום עם ביירות.

2

סוריה של בשאר אסד קרסה לתוך עצמה, ופני הנהגתה החדשה הוא לשיקום פנימי שיארך שנים ארוכות. מנהיגה החדש זקוק לעטינים מניבים, וברור לו שאלה מותנים בגישה פייסנית כלפי ישראל, אליה הושיט כבר ידיו לשלום.

3

איראן לא הייתה במצב גרוע יותר מאז מהפכת האייטולה חומייני. ערוותה הצבאית נחשפה והיא נראית כבלון שמחצית מאווירו שוחרר בנפיחה מבוישת, וחציו השני מאוים עי נשיא אמריקאי קפריזי.

אם זה ירצה, הוא לא יתקשה לכופפה להסדר גרעין חדש שהיא תחויב לקבלו. או לחלופין – היא תצטרך ללקט את שרידי קסקדות העשרת האורניום שלה, לאחר שאלה יתעופפו לכל עבר בעקבות תקיפה של כוחות אמריקאיים. כך, מעולם איראן לא הייתה קרובה יותר להפיכה שלטונית, שאולי גם בוא תבוא.

4

סיום הלחימה בעזה לוקח את החות'ים "בצעד תימני" לאחור. זוג הטילים שהם שיגרו לעבר ישראל בשבת לא היו יותר מהפגנת "שופוני", אקורד סיום לקונצרט המעצבן שלהם שליווה את המלחמה. כל עוד השקט מול חמאס יישמר, הם ינצלו את הסולם שיאפשר להם לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסו. פרקטית, סביר שיחליפו את הכטב"מים ואת גלילי הטילים הלוהטים ששיגרו החוצה, בגלילי ג'חנון חמימים שייבלעו פנימה.

5

ישראל בדרך להגשמת חלום נושן – הסדר/הסכם שלום עם ערב-הסעודית, כמנוף להשלמת "הסכמי אברהם", ויצירת ברית קואליציונית עם המדינות הסוניות המתונות, סוג של חגורת ביטחון חשובה נוספת.

מה שהנשיא האמריקאי החדש-ישן לא הצליח לעשות בקדנציה הראשונה שלו, קרוב לתחילת מימוש מאי פעם. וכשמרימים את הראש קצת יותר גבוה, שוב קשה לא להתפעם מהאופן שבו הסתדרו לנו הקלפים

אז מה קורה פה? ו"כיתתו חרבותם"? "לא יישא גוי אל גוי חרב"? "IMAGINE" של ג'ון לנון כבר אינו דמיון בלבד? "קץ ההיסטוריה" וסוף עידן המלחמות של פרנסיס פוקויאמה נחתו דווקא עלינו? "סוף טוב" של יוני בלוך הגיע מהר מששערנו?

בל נולך שולל. כ"וילה בג'ונגל", אין סיכוי שאי פעם נגיע לשם. אך גם אם לא "לנצח נאכל חרב", לפחות ניתן יהיה להרחיב את חלונות הזמן השקטים שבין העימותים עם חיות היער, שאפילו אם ראשיהם קופדו, לצערנו הם יצמיחו חדשים. והנה, ה"חמאסיוגנד" חי ובועט בצפון הרצועה, שעה שפעילות הטרור של הארגון תתמקד כנראה מעתה במרחבי יהודה ושומרון.

לכן, המציאות השונה לגמרי מחייבת בחינה מחודשת של תפיסת הביטחון הלאומי. די להתנהלות שהתאימה למלחמות העבר, אפילו זו של "חרבות ברזל". לא עוד סגירת שערי האורווה אחרי בריחת הסוסים. יש להעמיק בסריקת כל הסיכונים שישראל עלולה להתמודד איתם בעשור, אם לא בדור הבא.

יש לקרוא את המציאות באומץ, ולהתאים לה תפיסת ביטחון לאומי מחודשת: את שלושת הה'-ים: התרעה, הרתעה, הכרעה – יש להחליף בשילוב הדוק של שלושה המ'-ים: מגננה, מתקפה, ומתינות.

המגננה צריכה להתבסס על "מגן אור" – קליטה מבצעית של יירוט באמצעות לייזר, שייתן מענה לאיום ממעל, על כל נגזרותיו. וכן, על גידול בסד"כ (סדר כוחות) של צה"ל באמצעות גיוס החרדים. אם זה יקרה, יש סיכוי אפילו למימוש אופציית "הסדיר יבלום".

המתקפה חייבת להתבסס על שימור ופיתוח נוסף של זרועות המודיעין, חיל האוויר, חיל הים, וכוחות מיוחדים מעולים; וכן על הרחבה ושדרוג תפעול הצק"חים (צוותי קרב חטיבתיים היבשתיים).

המתינות משמעה ממשלת שפויה, שבצד שמירת זרוע חזקה ונטויה, תאפשר מתן מקום מרכזי להסדרים מדיניים, המתחשבים גם באינטרסים וגם בצרכי הזירה האזורית והבינלאומית.

המציאות השונה מחייבת בחינה מחודשת של תפיסת הביטחון הלאומי. די להתנהלות שהתאימה למלחמות העבר, אפילו זו של "חרבות ברזל". לא עוד סגירת שערי האורווה אחרי בריחת הסוסים

בסך הכל, סביר ששני הרכיבים הראשונים יטופלו ביעילות ע"י מערכת הביטחון, שתצא כעת לשלב של ליקוק פצעים, התאוששות ובנייה מחודשת, בתקווה שתנווט בראייה ממלכתית בלבד.

אם המערכת הביטחונית תאמץ גישה של סיכון מחושב, היא תוכל לעשות זאת גם במחירים זולים בהרבה מאלה שהמליצה ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון, ולהקל בכך מאוד על המשק הישראלי המשווע לחמצן פיננסי.

אך הרכיב השלישי – החתיכה החסרה בפאזל – מחייב שידוד מערכות פוליטי-מדיני, שבשום אופן לא יהיה אפשרי כל עוד הממשלה הנוכחית תמשיך לכהן.

היום לא ניתן לדעת לאן נתגלגל עם ההסדר מול הפלסטינים – יש יותר מדי נעלמים במשוואה הזו, גם מולם וגם – אם לא בעיקר – בזירה הפנים-ישראלית.

אך בכ"ז, לראשונה מזה הושבעה ממשלת ישראל ה-37 ב-29 בדצמבר 2022, אנו מצויים בצומת דרכים חשובה מבחינת העומד בראשה: מציאות המזרח התיכון החדש כעת, או בחודשים הקרובים, מאפשרת לבנימין נתניהו "נקודת יציאה צ'רצ'יליאנית". נקודה שתקהה את עוונותיו בעבר ותותיר לו תוואים יותר מאוזנים במשפט ההיסטוריה.

אפילו את סאגת משפטו יהיה הציבור מוכן לבלוע בהסדר טיעון, ובלבד שהאומה תצא לדרך חדשה. אם כך יבחר, ירוויח רבות. אך אם יעדיף להמשיך להיאחז בקרנות המזבח, יעמיק את מורשתו כמנהיג הגרוע ביותר בתולדות העם היהודי.

אפילו את סאגת משפטו יהיה הציבור מוכן לבלוע בהסדר טיעון, ובלבד שנצא לדרך חדשה. אם כך יבחר, ירוויח רבות. אך אם יעדיף להיאחז בקרנות המזבח, יעמיק את מורשתו כמנהיג הגרוע בתולדות העם היהודי

לכן, מר נתניהו, בעקבות הרמטכ"ל הלוי: צא נא לשלום, ותן לנו להמשיך מכאן – להקים מיד ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי השבעה באוקטובר; וללכת לבחירות. רק כך יבוא לציון גואל.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.