מנהיגי מדינת ישראל נמנעים מלהגיע לקיבוץ ניר עוז. 15 חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר, החור השחור של הקיבוץ עדיין מאיים לבלוע אותם, והם לא מסוגלים להתמודד עם פצעי המדור העמוק ביותר בתופת והמלחמה.
ב־5 בנובמבר 2023, פחות מחודש אחרי הטבח, נפגשו מספר עיתונאים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לשיחת תדרוך ראשונה. אחד העיתונאים סביב השולחן שאל את נתניהו על קיבוץ ניר עוז ספציפית: "אתה הולך לפגוש חיילים בבסיסים שונים מדי יום, מתי תגיע לפגוש את ניצולי קיבוץ ניר עוז?"
תושבי הקיבוץ הקטן התפנו לאילת באותה עת. עיניהם קרועות מדמעות, והם עדיין לא קולטים מי נרצח ומי נחטף. נתניהו דילג מבסיס צבאי לבסיס צבאי ולא טרח לפגוש את האזרחים ההמומים שהופקרו לנפשם בתוך האש והתופת. "אני אגיע לזה. אני כרגע עסוק בניהול המלחמה – זה עשייה סביב השעון וניהול קבינט. דיברתי אתמול בטלפון עם מישהי מהקיבוצים", הוא השיב.
בחלוף 15 חודשים, נתניהו לא הגיע לזה, וספק אם אי פעם יגיע.
29 אנשים מהקיבוץ עדיין מוחזקים בעזה. 117 מתוך תושבי הקהילה הקטנה והאקזוטית נרצחו או נחטפו, אך עד לרגע זה ההנהגה החלולה של ישראל אינה מישירה לשם מבט
בקיבוץ ניר עוז, הממוקם במרחק 1.6 קילומטרים מחרבת אחזעה (מזרחית לחאן יונס), הזמן עמד מלכת. 29 אנשים מהקיבוץ עדיין מוחזקים בעזה. 117 מתוך תושבי הקהילה הקטנה והאקזוטית נרצחו או נחטפו, אך עד לרגע זה ההנהגה החלולה של ישראל אינה מישירה לשם מבט.
ב־15 חודשים שחלפו, הגיעו לשם כמה ביקורים ספורים. שר הביטחון הקודם יואב גלנט הגיע לקיבוץ מוכה השכול כמה שבועות אחרי פרוץ המלחמה. אחרי יותר משנה, ורק לפני כמה שבועות, העזו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ושרת ההתיישבות אורית סטרוק לדרוך שם. אך את הקיבוץ ממנו מגיעים מרבית החטופים, גם ברגע זה, המדינה לא מחבקת ולא מאמצת אל ליבה.
הדברים מסופרים על ידי תושבי הקיבוץ ללא מרמור, אלא בתיאור עגום של המציאות. הקיבוץ הקטן של השומר הצעיר, שרבים מחבריו היו פעילי שלום מפורסמים, זוכה לכתף קרה גם בימים אלה.
הטעויות חוזרות על עצמן פעם אחר פעם, עד כדי כך שכאשר ניר עוז כבר נמצא בלב אייטם תקשורתי, שקופיות השידורים (לעיתים) ממשיכות להראות תמונות של נחל עוז
הקיבוץ לא יושב על כביש 232 המפורסם, כביש הטבח. כדי להגיע אליו, יש לצאת מהמסלול הראשי, לעבור את עין השלושה ונירים, ורק אז להגיע לקיבוץ הנמצא קרוב מאוד לעזה.
גם בציבוריות הישראלית – זו שאינה פוליטית – הקיבוץ לא מקבל יחס הוגן. חברי הקיבוץ יודעים לספר על כלי תקשורת ושדרנים המרבים להחליף בין נחל עוז לניר עוז. נכון, השמות דומים, ושניהם בנגב המערבי, ובכל זאת, אלה מן התנועה הקיבוצית ואלה מן השומר הצעיר, ובין שני הקיבוצים יש מרחק של 30 קילומטר.
הטעויות חוזרות על עצמן פעם אחר פעם, עד כדי כך שכאשר ניר עוז כבר נמצא בלב אייטם תקשורתי, שקופיות השידורים (לעיתים) ממשיכות להראות תמונות של מגדל המים של נחל עוז. אפילו בתוך אסונם, קיבוץ ניר עוז לא זוכה לבמה ראויה. חברי הקיבוץ נאלצים לפנות לשדרנים ולבקש לדייק: אנחנו מניר עוז, הם אומרים. לא נחל עוז ולא עוז של אחרים".
בני האדם נרצחו והצמחייה ניצלה
בביקור האחרון בשבילי הקיבוץ יכולתי לראות כיצד, גם אחרי 15 חודשים, הזמן בקיבוץ עמד מלכת. למעט בודדים, התושבים לא יכולים ולא יחזרו למקום האינטימי שלהם למשך זמן רב קדימה. הקיבוץ מפורק לחלוטין ומחייב שיקום ובינוי כולל. מתוך כ־400 מבני מגורים, רק שישה בתים לא נשרפו או לא נחטפו מתוכם תושבים.
כיוון שצה"ל לא הגיע להציל את התושבים, ובקיבוץ ניר עוז לא התקיימה לחימה צבאית ב־7 באוקטובר, כל הצמחייה היפה של הקיבוץ, העצים השלווים והעץ העתיק, נותרו בחיים. בני האדם נרצחו והצמחייה ניצלה
המטבח המרכזי בחדר האוכל הקיבוצי שרוף גם הוא. כיוון שצה"ל לא הגיע כלל להציל את התושבים, ובקיבוץ ניר עוז לא התקיימה לחימה צבאית ב־7 באוקטובר, כל הצמחייה היפה של הקיבוץ, העצים השלווים והעץ העתיק בדשא המרכזי נותרו בחיים. בני האדם נרצחו והצמחייה ניצלה.
המחשבה המדכדכת הזו מלווה את כל השעות שנדרשו לנו כדי לעבור בית־בית ולראות את הנקודות שבהן נרצחו בני משפחת סימן־טוב, סבתא כרמלה דן ונכדתה נויה, ונחטפו בני משפחות ביבס, אלוני־קוניו, קלדרון, קציר ועוד. הרשימה לא מסתיימת.
שאלת השיקום
לפני כמה חודשים התקבלה החלטה קיבוצית לבנות את הקיבוץ מחדש, באותו השטח. אך איך בונים קיבוץ מחדש סביב צמחייה מוגנת וייחודית? ניר עוז הוגדר זה מכבר כגן בוטני פתוח, אליו נהגו להגיע בעבר גם סטודנטים לבוטניקה ללמוד כיצד להקים גינון בר קיימא ויצירת נווה מדבר אקולוגי חסכוני במים.
הקיבוץ שיפר וייעל את הגינון במשך עשרות שנים, עד לכדי הגעה ל־120 דונמים של גנים, במינימום השקיה והפחתת אבק המדבר.
עם מפעל נירלט ועם גידולי השדה, ניר עוז לא סבל מקשיים כלכליים לפני המלחמה, אך החברים בקיבוץ התנגדו לבניית בתים גדולים, וסגנון המגורים במקום נותר צנוע מאוד.
שאלה אחרת בבניית השיקום של הקיבוץ נוגעת לגן הבוטני. איך בונים מחדש קיבוץ שלם בלי לפגוע באלפי הזנים המיוחדים, בגן הקקטוסים שהוא כולו גן פסלים נושם וצומח?
בתים מחוברים זה לזה ברביעיות קטנות וצנועות, או בבנייה טורית, עם ממ"דים שנבנו באופן לא סדור. אין שם הרחבות, ואין בתים גדולים. הקקטוסים מחוץ לביתם של עודד ויוכבד ליפשיץ קיבלו יותר מרחב ואוויר לנשימה מהבית הצנוע של מייסדי הקיבוץ.
בבואם של אנשי מנהלת תקומה לחשב פיצויים ולתכנן את בניית הקיבוץ מחדש, הם נתקלים בקיבוץ צנוע ביותר. איך ישיבו לתושבי המקום את בתיהם ומקומם? האם בחישוב לפי הבתים המזעריים בהם בחרו תושבי ניר עוז לחיות, או שאפשר לנהל את הפרויקט מולם בנדיבות?
שאלה אחרת בבניית השיקום של הקיבוץ נוגעת לגן הבוטני. איך בונים מחדש קיבוץ שלם בלי לפגוע באלפי הזנים המיוחדים, בגן הקקטוסים שהוא כולו גן פסלים נושם וצומח? השאלות הללו מעסיקות את הקיבוצניקים, אלה שירצו לחזור ולגור שם.
ואחרי כל זאת, יש את סוגיית האנדרטה, שימור הזיכרון והנצחה. בעת הזו מתגבשת ההבנה בקרב רוב חברי הקיבוץ (שנותרו בחיים) שלא ניתן יהיה לקיים חיים קיבוציים בתוך אתר זיכרון. אחת המחשבות היא להוציא את הממ"דים שנותרו עומדים ולא שרופים ולהתיך אותם לתוך חומר לפסל אחד.
מוזיאון ואתר הנצחה יוקמו מחוץ לגדר הקיבוץ, כדי לאפשר לעשרות אלפי מבקרים בשנה להגיע וללמוד על הקיבוץ הקטן והמיוחד, בלי להסתובב לתושבים בתוך השבילים
מוזיאון ואתר הנצחה יוקמו מחוץ לגדר הקיבוץ, כדי לאפשר לעשרות אלפי מבקרים בשנה להגיע וללמוד על הקיבוץ הקטן והמיוחד, בלי להסתובב לתושבים בתוך השבילים. חברי הקיבוץ בוחנים כיום מודלים שונים, ובין השאר מסתכלים על האופן בו מתנהל אתר האנדרטה והמוזיאון של נגבה, אליו מגיעים כ־10 אלף איש בשנה.
לפני מספר ימים, כאשר ביקרתי בקיבוץ ניר עוז, אפשר היה לפגוש בשבילי המקום חלק מן הוותיקים. יש מי שחזר לגור בקיבוץ מייד אחרי הטבח ולא הסכים להתנתק מן הקרקע. אנשים מזן מיוחד, עקשנים, יש האומרים משוגעים. את האדמה לא עוזבים, הם אומרים.
הם שומרים על המקום, משקים את הצמחייה, מארחים את המבקרים המתעניינים בחיי הקיבוץ ובעתידו. אחד מהם אמר לנו שהקהילה שלהם תשתקם גם אם לא יחזרו לשם כולם. חלקם סבורים שיש לפתוח את הקיבוץ, לתת לדור צעיר, לאוכלוסיות מגוונות, להצטרף.
לא רק הזמן ירפא את הפצעים שלהם, אלא החברה הישראלית כולה צריכה לסייע בהליך הריפוי. אפשר להתחיל בכך שהציבור הישראלי יחבק את ניר עוז, יאמץ אותם אל הלב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם