לעיתים, בעודי קורא על החוקים החדשים שהממשלה מקדמת במרץ – פירוק לשכת עורכי הדין, החלשת תאגיד השידור, חוק הרבנים ושאר פנינים, אפשר לרגע לשכוח את המציאות בתוכה אנו מצויים: של חטופים, של מלחמה ושל עקורים.
ובכן, זה הכל חוץ ממקרי, ולא קשור רק לחוסר הבושה של הקואליציה. להפך, החזרה לשגרה (השגרה במקרה הזה היא מתקפה על מוסדות המדינה, סמליה ושומרי הסף) היא חלק מתוכנית סדורה של הממשלה, עם מטרה אחת: שרידות.
זה הכל חוץ ממקרי. להפך, החזרה לשגרה (השגרה במקרה הזה היא מתקפה על מוסדות המדינה, סמליה ושומרי הסף) היא חלק מתוכנית סדורה של הממשלה, עם מטרה אחת: שרידות
לטובת המטרה הזו, הממשלה מקווה לשחק על אחד הדברים האנושיים ביותר: הזיכרון. או ליתר דיוק, השכחה.
צפיתי בראיון של יאיר גולן אצל רוני קובן בשבוע שעבר, והדקה שתפסה אותי היא התיאור שלו את שדה הקטל בשבעה באוקטובר, ואת הרגש שהוא עורר בו: של זעם.
ברגע אחד המונולוג של גולן זרק אותי לימים הראשונים של המלחמה, של להתרוצץ בין חמ"לים ומלונות שאוכלסו פליטים, לנסות לדאוג לצרכים הכי בסיסיים של אלו שברחו מהתופת, עם שאלה אחת מנקרת בראש: איפה לעזאזל הממשלה?
את חוסר האונים הזה, שליווה את הימים והשבועות הראשונים (שלא לדבר על השעות והיממות הארוכות שעברו על תושבי העוטף המתבצרים) שכחנו כמעט לגמרי.
שכחנו שהנשיא ג'ו ביידן דיבר אל עם ישראל לפני ראש הממשלה בנימין נתניהו. שכחנו שלמשרד החינוך לקח חודש להרים מסגרות חירום לילדים המפונים. שכחנו שפסיכולוגיות ועובדות סוציאליות נסעו על דעת עצמן לטפל בנפגעים, כי משרד הרווחה לא היה בנמצא. בקיצור, שכחנו שפשוט לא הייתה ממשלה.
אבל מאז עברו חודשים, ושנה, ותכף יעברו שנתיים. הביטחון העודף של הממשלה, שהוחלף בין רגע בבושה ופחד, חזר בהדרגה עם הצלחות הצבא, ואיתו גם ההתהפכות כמו סטייק של נבחרי הציבור.
את חוסר האונים שליווה את הימים והשבועות הראשונים (שלא לדבר על השעות והיממות הארוכות שעברו על תושבי העוטף המתבצרים) שכחנו כמעט לגמרי. שכחנו שפשוט לא הייתה ממשלה
זכרו את הריאיון של גלית דיסטל אטבריאן, ההקלטות של בצלאל סמוטריץ', ההבטחות של ניר ברקת בדבר ועדת חקירה ממלכתית. חלום רחוק, נכון?
התחקירים ששודרו לאחרונה של יערה שפירא ב"כאן" ושל דפנה ליאל בערוץ 12 על שינוי העמדות בממשלה בדבר ועדת חקירה ממלכתית רק מחדדים את הנקודה: הם בטוחים ששכחנו לגמרי.
הקמפיין המהונדס והמתוזמר, שנועד לקעקע את מערכת המשפט ולטעון שלרוב הציבור אין אמון בוועדת חקירה ממלכתית ברשות שופט אמנם נדמה כנלעג נוכח הרוב האדיר והיציב בעד ועדת חקירה ממלכתית כמעט בכל סקר, אבל להם זה לא משנה.
המטרה היא רק למשוך עוד זמן, עד שחוסר האמון יתקבע, עד שזיכרונות ההפקרה ידהו, והם יוכלו להימלט מאחריות.
מול הניסיון הזה להשכיח קמו דמויות מופת בעל כורחן, תזכורות יום יומיות למחדל ולהפקרה – משפחות החטופים הנלחמות על יקיריהן, משפחות שכול כדוגמת אייל אשל ומנשה מנצורי, שבנותיהם נרצחו ודורשים תשובות, וציבור עצום שמוכיח שוב ושוב: הזיכרון של העם הזה איננו כה קצר.
ברור לכל בר דעת שהממשלה הנוכחית איננה מתכוונת להקים ועדת חקירה ממלכתית, כי בתוכה יושבים רבים מן הנחקרים העתידיים בה. לכן רק ממשלה חדשה תוכל להתניע את הדרך הארוכה למתן תשובות לקורבנות ולמשפחותיהם, ולמתן הדין לאחראים.
מול ניסיון הממשלה להשכיח, קמו דמויות מופת בעל כורחן, תזכורות יום יומיות למחדל ולהפקרה – משפחות החטופים הנלחמות על יקיריהן, משפחות שכול כדוגמת אייל אשל ומנשה מנצורי, שדורשים תשובות
עד שיבשילו התנאים לכך, הדבר הבסיסי ביותר שכל אזרח חייב לעשות, זולת הדרישה להחזרת החטופים כולם, לבחירות ולוועדת חקירה ממלכתית, הוא להיאחז בזיכרון: לזכור יום יום את אשר אירע בשבעה באוקטובר.
נדב הוא יועץ פוליטי ופעיל חברתי, ממובילי מחאת בחירות עכשיו ודורשינוי. סטודנט למדע המדינה, היסטוריה וחינוך. הטורים מייצגים את דעתו בלבד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואם היה חילוף תפקידים : הייתה ממשלה אחרת שהייתה מסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית ונתניהו היה באופוזיציה. במצב דברים זה נתניהו היה מהלך אימים על המתנגדים, ומודיע כי כאשר הוא יחזור לשילטון תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתחקור מדוע לא קמה ועדת חקירה ממלכתית שתמליץ על העמדה לדין על פגיעה בביטחון המדינה, הפרת אמונים, פגיעה בראיות וכיו"ב, את כך המתנגדים. נתניהו לא היה נשאר תקליט שחוק וקול קורא במדבר
מר עוז-זלצברגר. מנגנון השכחה של קואליצית השואה, הזדון וההפקרה בראשות ראש ארגון המחבלים הדיקטטור, הצורר ורוצח החטופים ביבים שקרניהו משיג את מטרתו, לאט, אבל בטוח. הנה הנתונים: בחודשים הראשונים לאחר שואת ה-7 באוקטובר עמד שיעור הישראלים בכל סקר שקבעו כי על ביבים שקרניהו להתפטר מתפקידו על בין 71 ל-77 אחוז. השאלה הזו כבר כמעט לא נשאלת בחודשים האחרונים בסקרים. היא הבליחה רק בסקר אחד, של חברת החדשות של ערוץ 12 בתחילת חודש ינואר 2025. אחוז המשיבים שקבע כי על ביבים שקרניהו להתפטר מתפקידו עמד בסקר הזה על 63 אחוז מלבד. בסקר של מעריב שפורסם גם הוא בחודש האחרון עמד אחוז המשיבים שקבע כי על ביבים שקרניהו להתפטר מתפקידו על 62 אחוז בלבד. כלומר לפני כשנה חשבו עד 77 אחוז מהישראלים שעל ביבים שקרניהו להתפטר מתפקידו. היום חושבים כך רק 62-63 אחוז מהישראלים. זאת אומרת התמיכה הפוליטית בביבים שקרניהו כראש ממשלה עלתה מ-23 אחוז ל-38 אחוז (אני מוסיף את מחנה המשיבים לשאלה "לא יודעים" למחנה התומכים בהמשך כהונת ביבים שקרניהו). זהו מפנה דרמטי שמוכיח את הצלחת קמפיין מכונת הרעל. אין לך תשובה, מר עוז זלצברגר, לקמפיין הזה. ולא רק לך אין, גם לכל המחנה המתנגד לביבים שקרניהו אין תשובה.