1
עמוק בתוך הבור העצום הפעור לפנינו מונח שטיח בגוון כחול מושלם. אני מתפתה להתקרב אל שפת המצוק כדי לשפר את זווית הראייה, אבל האזהרה של איתי מקדימה אותי: אל תסמוך על היציבות של גוש הקרקע האחרון, הוא אומר, תעצור בשורה השנייה שלפני התהום.
משם אני מצליח להבחין בקרקעית האגם בשתי מכוניות, והתסריט כותב את עצמו: האם צילמו כאן את גרסת הערבה של "תלמה ולואיז"?
כ־20 קילומטר צפונית לאילת, מעבר לכביש שדה התעופה "רמון", נמצא "האגם הנעלם" בתמנע – אחד המקומות היפים והנשכחים בישראל. שמו נועד להבדילו ממקבילו הממוסד יותר שבפארק תמנע, המרוחק ממנו דקות נסיעה ספורות, וגם משום שהוא ממוקם באזור נטוש, עם דרכי גישה מאולתרות ולא תמיד בטוחות.
כל האזור הסובב את האגם הוא פצע אחד גדול. אם לתמצת: מדינת ישראל באה, כרתה כאן נחושת, נטשה והשאירה את הבלגן בלי לסדר אחריה. "אנחנו פח האשפה של המדינה"
האגם מהווה אנדרטה מרהיבה לטיפול הברוטאלי שהמדבר קיבל מבני האדם. מתברר שמפגעי סביבה יכולים להיות עוצרי נשימה.
כל האזור הסובב את האגם הוא פצע אחד גדול. אם לתמצת: מדינת ישראל באה, כרתה כאן נחושת, נטשה והשאירה את הבלגן בלי לסדר אחריה. לאיתי, הלוא הוא איתי שני, אקולוג בהכשרתו ובתפקידו מרכז תכנון ושטחים פתוחים במועצה האזורית חבל אילות, יש סיכום תמציתי: "אנחנו פח האשפה של המדינה. החצר האחורית שלה".
כבר לפני 3,000 שנה כרו פה נחושת. בתחילת שנות ה־50' המדינה הקימה את מכרה תמנע, ורבים מבני דור המייסדים של אילת עבדו בו. הרווחיות עלתה וירדה עם מחיר הנחושת בעולם. "האחוז של הנחושת כאן הוא רק 0.8% וזה מחייב הרבה מאמץ כדי להגיע אליה", אומר שני, "בקונגו יש מכרות שתכולת הנחושת בקרקע שלהם מגיעה ל־27%".
ב־1984 המדינה הניפה דגל לבן וסגרה את המכרה הממשלתי. בתחילת שנות האלפיים זיהתה חברה מקסיקנית פוטנציאל במקום, רכשה את הזיכיון לכרייה תחת השם "ערבה מיינס" – והתחייבה לתקן את הנזקים שנותרו מהפעילות הקודמת.
אבל גם תחת המקסיקנים העסק לא התרומם. ב־2019, אחרי שמנכ"ל החברה המקסיקנית הסתבך בפלילים, הודיעה החברה על נטישת השטח ונפרדה מתמנע בלי לשקם
בין הדרישות: פינוי מגורי עובדים מיושנים שפזורים בשטח, טיפול בשורה של בורות עצומים וסילוק הרי "תפל" – החומר שהוצא מהבורות במהלך הכרייה – וזו רק תחילת הרשימה.
אבל גם תחת המקסיקנים העסק לא התרומם. ב־2019, אחרי שמנכ"ל החברה המקסיקנית הסתבך בפלילים ונעצר על ידי האינטרפול, הודיעה החברה על נטישת השטח ונפרדה מתמנע בלי להביט לאחור, וכמובן, בלי לשקם ובלי נעליים.
המדינה לא עשתה דבר כדי לאכוף את תנאי ההסכם, וגם לא הפשילה שרוולים כדי לטפל בשטח בעצמה. "נשארנו עם 50 מיליון טון של ערימות תפל", אומר שני, "ומצד שני יש שבעה בורות ענק שבכל אחד מהם אפשר להקים עיר שלמה".
המפגעים לא מסתכמים בשורת הבורות ומקבץ התילים. במהלך הכרייה התברר שהקרקע באזור רוויה במתכת מנגן. בתהליך המיצוי של הנחושת הוקמו ברכות ענק והמתכת הרעילה שקעה בקרקעית שלהן. הברכות התייבשו מזמן, ומה שנשאר הן עפרות עצומות עם גוון מוזר שהמשרד להגנת הסביבה הגדיר כזיהום הכי אקוטי שיש בדרום הארץ.
במשך עשרות שנים, בין מדינה אדישה ומפקירה לבין מועצה אזורית דלת תקציב וכוח אדם, המצב בשטח קפא. עד ששני אנשים החליטו שמשהו צריך לקרות
"יש אזור שחור שזורם בתוך הנחל לכיוון ירדן", אומר שני תוך כדי צעידה על משטח המנגן. "אי אפשר לעשות שם חקלאות, כל החלק שמצפון לשדה התעופה זה שטח שחור כהה – זה הכול שפכים שיצאו מפה".
וכך, במשך עשרות שנים, בין מדינה אדישה ומפקירה לבין מועצה אזורית דלת תקציב וכוח אדם, המצב בשטח קפא. עד ששני אנשים – איתי שני ומנהל היחידה הסביבתית אילת־אילות אסף אדמון – החליטו שמשהו צריך לקרות, שהגיע הזמן לשאת באחריות.
הם עברו מפגע אחר מפגע, גייסו תקציב מהקרן לשטחים פתוחים, הכינו תוכנית סדורה לריפוי האזור והניחו אותה על שולחנו של כל גורם רלוונטי. "בערימות של החומר התפל אפשר להשתמש", אומר איתי שני, "הרי בונים כל הזמן באילת – בונים את כביש 90, בונים את הגנות ים המלח, לא חסרים פרויקטים שנחוץ בהם חומר חציבה".
אז למה זה לא קורה?
"השטח שייך לרשות מקרקעי ישראל. ברמ"י לא מוכנים לוותר על הרווח ומתעקשים למכור לקבלנים את החומר תמורת תשלום, אבל הקבלן אומר לעצמו, 'יותר שווה לי ללכת למקום חדש וליצור בור חדש'.
במקום להשתמש בעודפי החומר הקיימים, המדינה מעדיפה לקדם חציבה באפיק נחל רחם הסמוך, כי למה לא להרוס עוד קצת טבע אם אפשר
"אם המדינה הייתה לוקחת אחריות על שיקום האזור היא הייתה משווקת את החומר במחיר אפס כדי להיפטר מהמפגע, אבל היא לא עושה את זה. ומצד שני היא לא מפנה אותו".
בתוך משרדי הממשלה מצאו שני ואדמון איים של שיתוף פעולה והסכמה, אבל רק איים. אנשי המשרד להגנת הסביבה בדקו את החומר שבערימות התפל ואישרו שהוא מתאים לשימוש בתערובות בטון וחומרי מילוי הנדסיים.
גיא סמט, שבתפקידו האחרון שימש כמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה ולפני כן מנהל מִנְהָל אוצרות הטבע במשרד האנרגיה, פנה למנכ"ל רמ"י יעקב קוינט והפציר בו לקדם מכרז לשיווק החומר. אבל דבר לא קרה. במקום להשתמש בעודפי החומר הקיימים, המדינה מעדיפה לקדם חציבה באפיק נחל רחם הסמוך, כי למה לא להרוס עוד קצת טבע אם אפשר.
את בעיית עפרות המנגן הציעו אדמון את שני לקבור. "פינוי קרקע מזוהמת זה משהו מאוד מאוד קשה במדינת ישראל", אומר שני, "יש לו עלויות מאוד גדולות ואף פעם אין לו אבא. בהרצליה ובראשון אפשר למכור את הקרקע למגורים, אבל פה מי ישלם את זה – העגבנייה?"
התסבוכת רק גדלה כשמגיעים לבורות הענק. לפי התוכנית של אדמון ושני, אפשר למקם שם חוות שרתים: "קח בור כזה, תטמין בו חוות שרתים. עליו אתה מתקין פאנלים סולאריים – דאטה סנטר מנותק מרשת החשמל"
במקום לפנות, התוכנית היא לכסות את בוצת המנגן בשכבת בידוד בטוחה, ועליה להקים חניון ענק לאלפי המכוניות שמגיעות לנמל אילת וממתינות לשינוע לרחבי המדינה. את החניון הם מציעים לקרות בפאנלים סולאריים, וכך יהיה רווח משולש ואפילו מרובע."היום הרכבים חונים בשטחי חקלאות של קיבוץ יהל ובכניסה לאליפז.
"עד המלחמה כל המנחת ביטבתה היה מפוצץ ברכבי נמל, באילת היו המון מכוניות וגם בנמל עצמו. פה יש 300 דונם שאפשר להפוך אותם לחנייה מקורה. אולי זה עוד יקרה. בינתיים זה תקוע בבירוקרטיה".
התסבוכת רק גדלה כשמגיעים לבורות הענק. לפי התוכנית של אדמון ושני, אפשר למקם שם חוות שרתים. שני: "קח בור כזה, תטמין בו חוות שרתים, יצרת בידוד מהחום והקור, הוא נמצא בתוך מקלט, אתה קרוב לים סוף שהוא יציאה דרומה. על מה שכיסית אתה מתקין פאנלים סולאריים וככה יצרת דאטה סנטר מנותק מרשת החשמל.
"פייסבוק, אמזון וגוגל כבר הביעו עניין, אבל כשהתחלנו לקדם הקמת חוות שרתים התברר שחברת 'שפיר' הישראלית קנתה 90% מ'ערבה מיינס' והם רוצים עכשיו לחזור לכרות נחושת. בין שפיר לרמ"י יש מחלוקת משפטית על הזכויות והבעלות על השטח וזה נמצא עכשיו בבתי משפט. וכל עוד זה בבית המשפט, הכול נעצר ואנחנו תקועים".
"חברת 'שפיר' הישראלית קנתה 90% מ'ערבה מיינס' והם רוצים עכשיו לחזור לכרות נחושת. בין שפיר לרמ"י יש מחלוקת משפטית על הזכויות והבעלות על השטח וזה נמצא עכשיו בביהמ"ש. הכול נעצר ואנחנו תקועים"
אנחנו ממשיכים לשייט במרחבים הנטושים. חולפים ליד מסוע חלוד של "ערבה מיינס", וליד מפעל למחזור אלומיניום שפעל כאן עד לא מזמן ונסגר גם הוא. בית קברות לתשתיות. "אנחנו מועצה קטנה, בלי לובי פוליטי וכלכלי", אומר שני, "קרן שטחים פתוחים לא מטפלת בזה כי זה כרייה וחציבה, קרן שיקום מחצבות לא מטפלת בזה כי זה מכרה ולא מחצבה.
![מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל יעקב קוינט במשרד האוצר בירושלים. 12 ביוני 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/10/F220612YS40-1024x640.jpg "מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל יעקב קוינט במשרד האוצר בירושלים. 12 ביוני 2022 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)")
"זה הכי בירוקרטיה והכי חוסר רצון לשתף פעולה. משרדי הממשלה לא מכירים את השטח הזה, זה רחוק להם. אנחנו צועקים אבל זה לא מגיע לתל אביב וירושלים".
מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "כל שטח מכרות תמנע הופר לפני שנים בתהליכי כריית הנחושת. השטח טרם מוצה ועדיין קיימים שם מחצבים. לאחרונה הוגשה לנו בקשה להפקה נוספת ושתכלול בעתיד גם שיקום של האזור".
"אנחנו מועצה קטנה, בלי לובי פוליטי וכלכלי", אומר שני, "קרן שטחים פתוחים לא מטפלת בזה כי זה כרייה וחציבה, קרן שיקום מחצבות לא מטפלת בזה כי זה מכרה ולא מחצבה"
מרחוק אנחנו מבחינים בשועל. במפתיע, הוא לא פותח במנוסה גם כשאנחנו מתקרבים, הולך בצעד מהוסס ומשקיף עלינו. שני, כיאה לצפר מיומן, שולף מצלמה ולוכד את דיוקנו של השועל היפהפה.
"בעוד אנחנו מדברים על כל הבעיות כאן", הוא אומר, "אני מקבל הודעות על גבתון לבן גרון (מין של ציפור שיר שנראה לעיתים נדירות למדי בישראל, א"ל) וכל מיני דברים יפים שנצפו בצפון הארץ".
איפה בצפון?
"באר שבע. מבחינתנו זה צפון".
2
כמה מתושבי כפר שלם שבדרום תל אביב פנו אליי מתוסכלים לאחר שמסע החיפושים שלהם העלה חרס. "לפי ההודעה שפרסמה שרת התחבורה מירי רגב", אומר יקי, תושב השכונה, "רפורמת 'צדק תחבורתי', שכוללת 50% הנחה לתושבי הפריפריה, תופסת גם לגבי הפריפריה החברתית – שכונות במעמד סוציו־אקונומי נמוך בערים מבוססות, כמו כפר שלם (דירוג סוציואקונומי 1 לעומת 8 של העיר, א"ל) וג'סי כהן בחולון (השכונה בדירוג 3, העיר 7).
ההנחות לפריפריה הן חלק מדיל כולל בין משרדי התחבורה והאוצר שמהווה חלק מתקציב המדינה. ותקציב 2025 עדיין לא אושר, וגם לא נראה באופק
"אמרו שהיא תיכנס לתוקף בתחילת 2025, אבל מתחילת החודש אנחנו מנסים לברר איך מממשים את ההנחה ואף אחד לא יודע לתת לנו תשובה".
למגינת ליבם של יקי ושכניו, הסיבה פשוטה: זה עוד לא קורה. ההנחות לפריפריה הן חלק מדיל כולל בין משרדי התחבורה והאוצר שמהווה חלק מתקציב המדינה. ותקציב 2025 עדיין לא אושר, וגם לא נראה באופק.
כשהושגו ההבנות בין המשרדים רגב מיהרה לפרסם הודעה חגיגית. זה היה ב־6 בנובמבר, וכותרת ההודעה הייתה שהפעימה השנייה "יוצאת בקרוב לדרך". כמה בקרוב? באותיות הקטנות נכתב שברבעון הראשון של 2025.
במציאות זה יהיה, במקרה הטוב, בשניות האחרונות של הרבעון, כלומר כמעט חמישה חודשים אחרי ההודעה. במקרה של רגב, היח"צנות דוהרת במהירות האור ומקדימה את זמנה, אבל טחנות הצדק החברתי – או שמא תחנות הצדק – טוחנות לאט במיוחד.
במקרה של רגב, היח"צנות דוהרת במהירות האור ומקדימה את זמנה, אבל טחנות הצדק החברתי – או שמא תחנות הצדק – טוחנות לאט במיוחד
3
ויש גם חדשות טובות ממשרד התחבורה: במשך שנים עיטרו את חלונות האוטובוסים מקבצים של מדבקות כעורות עם הנחיות לנוסעים, ובמקום להשקיף החוצה בנוחות, הנוסעים נאלצו להתעדכן שוב ושוב בכך שאסור לעשן ולהוציא את הראש מהחלון, אך יש לדווח בהקדם על חפץ חשוד.
אולם, ברשות לתחבורה ציבורית שבמשרד התחבורה החליטו שאסתטיקה בסיסית היא חלק מחוויית הנסיעה – ובחודשים האחרונים הוסרו המדבקות הישנות מהחלונות, ותחתם הוצמד מקבץ מדבקות מעודכן, אחיד, קצת יותר קומפקטי ובעל עיצוב סביר, מעל החלונות. סוף־סוף אפשר להתבונן בנוף בלי לקבל תזכורת ש"השלכת פסולת מרכב זה אסורה".
פרויקט המדבקות כבר הסתיים, ואחר יצא לדרך: את השלטים האלקטרוניים הניצבים על עמודים שתקועים במדרכה בקרבת התחנה מבקשים במשרד התחבורה להחליף במה שמקובל במדינות המערב – שלטים המוצמדים למבנה התחנה והם דו־צדדיים, כך שהנוסעים יכולים לראות את המידע מכל זווית.
זה פרויקט לא זול שייקח זמן להשלים אותו, אבל לפחות הרכבת – או האוטובוס – כבר יצא מהתחנה.
פרויקט המדבקות כבר הסתיים, ואחר יצא לדרך: את השלטים האלקטרוניים הניצבים על עמודים שתקועים במדרכה בקרבת התחנה מבקשים במשרד התחבורה להחליף במה שמקובל במדינות המערב
4
בחנוכה 22' פרסמנו את התמונה להלן ואת הסיפור מחמם הלב שמאחוריה: גדי מוזס, פנסיונר ירוק ומדריך מיתולוגי לחקלאות אורגנית מקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה, אסף את שקתות השתייה המשומשות מהלולים, ובמקום שייזרקו הפך אותן לחנוכייה ממוחזרת שהאירה את שמי הקיבוץ באור איתן.
ב־7 באוקטובר 23' הוא נחטף על ידי חמאס, והאור בניר עוז כבה לזמן רב. אתמול גדי מוזס חזר. ברוך השב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
"שביל ישראל" עובר בחלק הזה של מכרות תמנע והמחזה שנגלה למי שהולך שם הוא של אזור הרוס לחלוטין ובנוסף נמצאת במקום תחנה לאיסוף אשפה שהזבל ממנה מתעופף בכל האזור. בזיון אחד גדול ובושה למדינה ובמיוחד למשרד לאיכות הסביבה בראשות עירית(חמץ) סילמן.