בתחילת השבוע שעבר הבן שלי נכנס להילחם בחזית הרביעית. אחרי שלחם בעזה, לבנון וסוריה הייתה חסרה לו רק עוד חזית אחת כדי להשלים רביעייה, אז הוא יצא לפעילות בשומרון.

הצוות שלו נלחם כבר שנה וארבעה חודשים כמעט ללא הפוגות. לנו יחסית היה "מזל" – הוא קרע רצועה בכתף ונלחם בלי לספר על כך במשך 5 חודשים עד שהמפרק שלו כל כך נשחק, שהיה צריך לנתח ולשחזר חלק ממנו. "הצוות צריך אותי וגם המדינה", הוא ענה והוסיף כששאלנו לפשר ההסתרה.

הצוות שלו נלחם כבר שנה ו-4 חודשים כמעט ללא הפוגות. לנו יחסית היה "מזל" – הוא קרע רצועה בכתף ונלחם בלי לספר במשך 5 חודשים, עד שהמפרק שלו כל כך נשחק, שהיה צריך לנתח ולשחזר חלק ממנו

אז הוא היה קצת בבית בגלל הניתוח והשיקום. אבל מייד אח"כ הוא התעקש ונכנס ללבנון, לפני שהחלים לגמרי, בניגוד לחוות הדעת הרפואית ובניגוד להנחיית מפקד היחידה. ואני? אני ממש קיוויתי שיתפסו אותו והוא ייכנס לכלא במקום ללבנון. נשמע מופרע, אבל אחרי ששמחתי שהוא נכנס לניתוח בהרדמה מלאה במקום לרפיח, הבנתי שההיגיון אבד ב- 7.10, יחד עם השפיות ושעות השינה.

באותו יום בו בני יצא לפעילות המבצעית, השתתפתי בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בנושא חוק ההשתמטות. שנה וארבעה חודשים מפרוץ מלחמה – והדיונים בדיוק אותם דיונים. לצערי לא התקדמנו במילימטר.

עדיין לא מגייסים למרות שישנו חוק המחייב את גיוס כלל האזרחים, עדיין אין הצעה מנוסחת לתיקון לחוק, עדיין מתנצחים על מנגנון הגיוס, עדיין מתווכחים אם יש צורך להטיל סנקציות אישיות או קבוצתיות. החיילים נלחמים והשיירה עוברת.

אני לא מבינה בפוליטיקה, ואני לא יודעת מהם כל הגורמים שפועלים מתחת לפני השטח סביב נושא גיוס החרדים. אולי הצעת החוק מתעכבת כי חברי הכנסת שנמצאים בוועדה מבינים שהיא תהיה כל כך גרועה, שעדיף לא להעלות אותה בכלל לדיון? אולי היא מתעכבת מסיבות אחרות בכלל?

אינני יודעת מה הסיבה לעיכוב, אבל אני בהחלט יודעת מה ההשלכות שלו. אני שומעת בדיונים את חיילי המילואים משוועים לעזרה, אני שומעת מנשות המילואימניקים על הקריסה שלהן ושל ילדיהן, אני שומעת מחברותיי ב"אמא ערה" על השחיקה של הבנים, על ההסתגרות, על הייאוש ועל תחושת חוסר התוחלת.

באותו יום בו בני יצא לפעילות המבצעית, השתתפתי בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בנושא חוק ההשתמטות. שנה ו-4 חודשים מפרוץ מלחמה – והדיונים בדיוק אותם דיונים. לצערי לא התקדמנו במילימטר

אני קוראת על התאונות המבצעיות הרבות המתרחשות בחודשים האחרונים ויודעת שזהו מחיר השחיקה. אני שומעת מקב"נים על אחוז החיילים בסדיר ובמילואים שמבקשים להשתחרר מסיבות נפשיות ויודעת – הממשלה שלנו לא מפקירה רק את החטופים. גם את החיילים היא מפקירה.

למעשה בכל צומת בו הממשלה יכולה לבחור בין המעשה הציוני למעשה הלא ציוני, היא שבה ובוחרת במעשה הלא ציוני.
היא מבכרת את הפקרת אזרחיה וחייליה החטופים, על פני מהותה כבית בטוח ומגן לעם היהודי.
היא מקדשת את המלחמה והמוות על פני השיקום והחיים.
היא בוחרת להמשיך לחתור תחת מוסדותיה הדמוקרטיים של המדינה בידיעה שהמהות והאופן בהם היא פועלת, קורעים ומפלגים את העם.
היא נלחמת עבור הציבור החרדי במקום לדאוג לחיילים הקורסים תחת עול המלחמה.

כך, בעוד בני וחבריו מראים מסירות ומחויבות בלתי נגמרים למדינה ולביטחונה, ממשלת ישראל בוחרת לפגוע במדינה, במוסדותיה, בצבא ובחברה הישראלית פעם אחר פעם.

צומת נוסף עמד לפתחה של הממשלה לאחרונה. ביום שני השבוע משלחות המשא ומתן היו אמורות להתחיל לדון בשלבים הבאים בהסכם להשבת החטופים וסיום המלחמה. רוב הציבור דורש את החזרת החטופים ואת סיומה של המלחמה. רוב הציבור יודע שמלחמות מסתיימות בהסכמים, שהחטופים חייבים לחזור, שהגיע זמן שיקום.

ממשלת ישראל והעומד בראשה בחרו שלא לשלוח את המשלחת הישראלית ובכך לעכב את תחילת השיחות. האם ממשלת ישראל שוב מנסה לסכל את העסקה? האם היא שוב תפעל בניגוד לרצון העם וערכיו? האם זה עיכוב או שהיא תצליח לעשות את המעשה הציוני הראוי?

בעוד בני וחבריו מראים מסירות ומחויבות בלתי נגמרים למדינה ולביטחונה, ממשלת ישראל בוחרת לפגוע במדינה, במוסדותיה, בצבא ובחברה הישראלית פעם אחר פעם

האם היא תצליח, כמו בנינו, לשים את כל הצרכים האישיים בצד ולהילחם למען החטופים ולמען הביטחון? האם היא תבחר להביא הסכם כלל אזורי שיביא לביטחון ושגשוג או תעדיף שוב את השכול ואת המוות?

אני יודעת מה הציבור היה בוחר. רוב הציבור הוא ציוני. כל שנותר הוא לקוות שגם בממשלה לא שכחו מה זה להיות ציונים.

נעמה גלבר, ממובילות תנועת "אמא ערה", היא אמא לחייל בסדיר בחטיבת הקומנדו, לחייל נוסף שהתגייס לאחרונה לסיירת צנחנים ולתיכוניסטית בשלבי מיון לשירותה הצבאי. נעמה היא פסיכולוגית קלינית, שעובדת במעון לנערות בסיכון ובקליניקה פרטית.