קשה כבר לעקוב אחרי שלל ההתבטאויות ההזויות של אנשי ימין לאחרונה. רק בשבוע האחרון פורסם שהשרה אורית סטרוק הפצירה בחטופה להודות לה על כך שהסכימה ברוב טובה להצביע בעד החזרתה מהשבי.

הבן של ראש הממשלה שיתף ממיאמי דיווח על כך שמשפחות החטופים ממומנות על ידי קטאר, ומקהלה של פרשנים ומתפכחים למיניהם תהתה מדוע החטופים שחזרו מהשבי לא מביעים תודה לשמש העמים ולחיילי צה"ל, למרות שהם כן הביעו תודה ובמפורש.

הבן של רה"מ שיתף ממיאמי דיווח, שמשפחות החטופים ממומנות על ידי קטאר. מקהלת פרשנים ומתפכחים תהתה מדוע החטופים שחזרו מהשבי לא מביעים תודה לרה"מ ולחיילי צה"ל, למרות שהם כן הביעו תודה ובמפורש

מרוב שהמבול עוצמתי וממושך אפשר ממש להרגיש שאנחנו בתוך בריכה. הטרלול והשקרים הופכים למים שאנחנו שוחים בהם וכבר אי אפשר להבחין בין אמת לשקר ובין טוב לרע.

זה כמובן לא תקלה מקרית. השיח המשתלח הזה הוא חלק מהפרויקט של הימין החדש. למעשה הוא לא רק חלק, הוא הפרויקט עצמו. המתקפה מימין על הדמוקרטיה ועל שלוות נפשנו היא חלק ממגמה עולמית במסגרתה פוליטיקאים ואנשי ציבור הופכים את הרשתות החברתיות לפוליטיקה עצמה, ומפיצים ידיעות כזב, טרוניות ילדותיות ומשתלחים באזרחים מן השורה. התנועה העולמית הזו יושבת על סנטימנט עוצמתי של טינה לאליטות הישנות וגזענות.

השיטה הקיימת אכן לא משרתת את כולם ובוודאי שלא באופן שוויוני. אוכלוסיות רבות נמצאות בתת-ייצוג במוקדי קבלת ההחלטות, ואליטות כלכליות ותרבותיות מעצבות את השיח הציבורי ואת חלוקת המשאבים כך שיטיבו בעיקר עמן.

כדי להיווכח בכך, מספיק להציץ במפת הבעלויות של התאגידים הגדולים וגופי התקשורת ולבצע פילוח אתני של צמרות התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט. התנגדות לשינוי מצד אלו שמרוויחים מהסדר הקיים יצרה כלפיהם וכלפי צביעותה של הדמוקרטיה הליברלית טינה, ולא בלי צדק בכלל.

אך בעוד שרבות מהבעיות עליהן מצביעים מימין הן אמיתיות, דרכי ההתמודדות שלהם עמן לקוחות ישירות מארגז הכלים של גן חובה. בהיעדר יכולת להעמיד הנהגה ראויה ובמסגרת האילוצים והפיתויים של השיח ברשתות החברתיות, פנו בימין הפופוליסטי לפרקטיקות שכולנו ניסינו בעברנו – להכחיש, להתבכיין ולהאשים אחרים, העיקר לא להודות בטעות. שיטות אלו נזנחות בגיל מוקדם אצל אנשים שעברו התפתחות מנטלית וחברתית תקינה, אבל זה לא מונע מחבורת האנשים המבוגרים (על הנייר) לסגת אליהן בכל עת שנדרש.

בעוד שרבות מהבעיות עליהן מצביעים מימין הן אמיתיות, דרכי ההתמודדות של הימין הפופוליסטי עמן לקוחות מארגז הכלים של גן חובה. להכחיש, להתבכיין ולהאשים אחרים, העיקר לא להודות בטעות

כדי להבין איך הגענו עד הלום נחזור למטאפורת הבריכה. אף אחד מאיתנו לא קדוש. כולנו הטלנו את מימינו בבריכה ציבורית, גם כאנשים מבוגרים. כולנו גם יודעים שאחרים עושים את זה, ומתוך השתיקה על הנושא שוררת ההסכמה בין כולם על מצב העניינים המוכחש.

דמיינו שפתאום מגיע אדם מבוגר, עולה על המקפצה, וכלשון הפתגם מתחיל להשתין ממנה לתוך הבריכה. וכשכולם מתפלצים מההתנהגות שלו הוא עונה "מה אתם משחקים אותה? הרי כולכם משתינים בבריכה גם". זו בעצם התגובה של הימין הפופוליסטי להזדעזעות מהתנהגותם: "אנחנו ואתם אותו דבר, רק שאנחנו לא מיתממים".

אבל למעשה יש הבדל ענק. כי כאשר מגיע מישהו ומשתין מהמקפצה, הוא מוריד את הרף ומנרמל התנהגויות אחרות שלא היו מקובלות בכלל עד אז. אחריו מגיע דפוק נוסף ומתחיל להשתין ישירות על הראש של אנשים, ואז מגיע ההוא שתמיד הרגיש מנודה וזורק כוס קולה לבריכה כדי "לצאת גבר" פעם ראשונה בחייו, ואחריהם כבר מגיע מישהו עם איפור של ליצן ומטיל צרכים מסוג אחר לתוך המים. לפני ששמנו לב, כולנו נאלצים לשחות בבריכה שהפכה לביצה.

מצטער על הדימוי המגעיל, אבל זה בדיוק מה שקרה לשיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. פוליטיקאים מימין הורידו כל פעם את הרף עם אמרות והתנהגויות יותר ויותר מכפירות ומבזות עד שהשיח הורעל לחלוטין. ובכל שלב בדרך הם שולפים את קלף הצביעות הקבוע ככתב הגנה.

כך קורה שטענות על היעדר היכולת של אדם שמואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים לכהן כראש ממשלה הופכות שקולות לטענות על פרגולה לא חוקית. כך קורה שלהצביע על הגזענות שקיימת אצל כולם כלפי אוכלוסיות שונות, מנקה את הטוען מהיותו גזען מסוג מסוכן בהרבה, כזה שקורא לרצח עם בעזה או מצדיק הפרדה עדתית במוסדות חינוך חרדיים. וכך קורה שלממשלה אין שום אחריות על האסון הגדול ביותר שקרה לנו, כי כולם אשמים באותה המידה.

כמו בהשתנה מהמקפצה, פוליטיקאים מימין הורידו כל פעם את הרף עם אמרות והתנהגויות מכפירות ומבזות יותר, עד שהשיח הורעל לחלוטין. ובכל שלב בדרך שלפו את קלף הצביעות הקבוע ככתב הגנה

כמובן, שחיתות, גזענות ורשלנות פושעת קיימים במידה כזו או אחרת בכל המחנות הפוליטיים ועשויים להימצא את כל אחד מאיתנו באופן אישי. כולנו השתנו בבריכה, כאמור. אבל כאשר שומרים על כללי המשחק – צבועים ככל שיהיו – אפשר לשלוט על רמת הזוהמה ולטפל בחוליים של המוסדות הקיימים.

זוהי טענה שמרנית במידה מה, ובאופן אירוני הכותב לא מגדיר עצמו כך בכלל, בעוד שדווקא הנאשמים של מאמר זה כן מתהדרים בתואר שמרנים. אבל צריך להבחין בין פוליטיקה של טווח קצר וטווח ארוך. כי בעוד שחייבים להמשיך ולהיאבק על החזון ארוך הטווח של השמאל, ישנם גם מאבקים בסיסיים יותר על כללי המשחק הדמוקרטיים, בלעדיהם לא תיתכן התארגנות פוליטית רדיקלית.

בעידן בו הפרויקט הפוליטי של הימין הוא לתת דרור לכל הרגשות האנושיים הקמאיים ביותר, אינפנטיליזציה מוחלטת של השיח הציבורי ופירוק כל מוסדות המדינה, אין ברירה אלא לחזור ולהגן על מה שפעם היה קצת יותר מובן מאליו.

גלעד ניצן הוא דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, חוקר כלכלה פוליטית.