חתימתו של דונלד טראמפ על הצו לחידוש "הלחץ המקסימלי נגד איראן" מהווה הזדמנות לדון ביעילותן של הסנקציות נגד משטר האייתוללות. לעיתים נראה שבקרב המומחים, לסנקציות כלכליות יש יחסי ציבור גרועים. איכשהו, נראה שהן אף פעם לא עובדות. האמנם?

נקודת המוצא לדיון, שעליה כמדומני אין מחלוקת של ממש, היא שההשפעה הכלכלית של הסנקציות על הכלכלה האיראנית, גם לאחר ממשל ביידן, עודנה מורגשת היטב. אינדיקציה סמלית לכך היא ערך הריאל האיראני שעומד נכון להיום על כ-845,000 לדולר בשוק החופשי, לעומת פחות מ-70,000 לדולר ערב פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין. הדיון האמתי מתרחש סביב שאלת האפקטיביות המדינית של הסנקציות.

נקודת המוצא לדיון היא שההשפעה הכלכלית של הסנקציות על הכלכלה האיראנית, גם לאחר ממשל ביידן, עודנה מורגשת היטב. הדיון האמתי מתרחש סביב שאלת האפקטיביות המדינית של הסנקציות

בנושא זה, ניתן למצוא שתי עמדות מנוגדות בשיח הישראלי. הראשונה והדומיננטית יותר היא שמדיניות ה"לחץ המקסימלי" נכשלה, שהרי איראן לא עצרה את תכנית הגרעין שלה. מנגד, ישנה הטענה שהמדיניות עדיין לא הוכיחה את עצמה, שכן היא דה-פקטו הופסקה בטרם עת – עם כניסת ממשל ביידן, וכאשר לא ניתן לה מספיק זמן. זאת ועוד, מאז גם לא נלווה אליה איום צבאי אמין. שתי העמדות יוצאות מתוך נקודת הנחה בסיסית, והיא שהאפקטיביות של לחץ צבאי או כלכלי נמדד בעיקר בשינוי התנהגות אצל הצד היריב.

לאחר השבעה לאוקטובר, יש המדברים על כישלון ההרתעה לא רק באופן נקודתי, אלא גם כקונספט שסביבו בנויה תפיסת הביטחון של ישראל. לבחינה מחדש של מושג ההרתעה, ייתכן שיש לצרף גם את קרובת משפחתה, ה"כפייה הדיפלומטית" – שמודדת הצלחה ב"שינוי התנהגות", בין אם מדובר בחמאס, בחות'ים או באיראן.

הבעיה בשני המושגים הללו היא, שהם מצמצמים את מדיניות החוץ והביטחון למעין תרגיל בתורת המשחקים במעבדה סטרילית. גם אם רובד זה של מדיניות אינו חסר ערך לחלוטין, ההשתעבדות אליו יוצרת צרות-אופקים מסוכנת, המובילה לכך שקובעי המדיניות עלולים בקלות להחמיץ איומים מתהווים – או לחלופין הזדמנויות.

לאור האמור, אני מבקש להציע שלוש סיבות שונות מדוע הסנקציות נגד איראן אפקטיביות, גם ללא שינוי התנהגות מצדה. ולכן מדוע חיוני גם שארה"ב תחדש את מדיניות ה"לחץ המקסימלי" כלפי איראן.

אני מבקש להציע שלוש סיבות שונות מדוע הסנקציות נגד איראן אפקטיביות, גם ללא שינוי התנהגות מצדה. ולכן מדוע חיוני גם שארה"ב תחדש את מדיניות ה"לחץ המקסימלי" כלפי איראן

1

סיבה ראשונה היא עצם קיומן של הסנקציות הוא קלף נגד איראן בכל משא ומתן עתידי מולה. גם אם כרגע היא עדיין לא שינתה את התנהגותה, ללא הסנקציות מלכתחילה לא יהיה במה "לסחור" איתה כדי להביא אותה למצב זה בעתיד.

2

סיבה שנייה היא הפגיעה הכלכלית הקשה שהסנקציות משיתות על איראן מגבילות את יכולתה לתמוך בשלוחים וליזום מערכה רחבה כנגד ישראל. כפי שמדינת ישראל חוותה היטב על בשרה, מלחמה ממושכת דורשת משאבים ואורך נשימה כלכלי. במצבה הכלכלי הנוכחי עם אינפלציה גבוהה, מטבע מתרסק ומשבר אנרגיה עמוק, לא בטוח עד כמה איראן מסוגלת לעמוד בכך לאורך זמן גם לו תרצה.

3

הסיבה שלישית היא הסיבה החשובה מכולן. הסנקציות מגבילות את מרחב התמרון האיראני הן מבית והן מבחוץ ודוחפות אותה לעמדה פגיעה יותר כלפי מכות עתידיות (צבאיות, כלכליות או מדיניות).

מבית, המצב הכלכלי הקשה פוגע עמוקות בלגיטימציה הציבורית המועטה שנותרה למשטר, וכעת הוא ניצב בפני מעגל קסמים שלילי. כדי לשפר ולו במעט את מצבה הכלכלי העגום הוא זקוק לרפורמות "כואבות אך נחוצות" (כמו למשל ביטול סובסידיות הדלק). דא-עקא, רפורמות שכאלו דורשות לגיטימציה ציבורית, שכאמור אין לו כרגע. בהיעדר רפורמות, המצב הכלכלי יוסיף להתדרדר וכך גם הלגיטימציה שלו – ומכאן גם סיכון גובר לתסיסה ציבורית ומחאות.

מחוץ, בהיעדר חלופות לשווקים שאיראן איבדה עקב הסנקציות, איראן נאלצה לאמץ אסטרטגיה מדינית, שקבעה את מעמדה כמדינה מצורעת, ואף נראה שיצרה לה אויבים נוספים, בעיקר באירופה, וזאת עקב תמיכתה ברוסיה במלחמה כנגד אוקראינה. מעבר לכך, הסנקציות צמצמו משמעותית את מגוון הלקוחות של הנפט האיראני, וכיום היא נסמכת כמעט לחלוטין על סין בהקשר זה (כ-90% מהייצוא האיראני, שגם אותו היא נאלצת למכור בהנחה של בין 5 ל-10 דולר לחבית, שלא לדבר על העלויות הנלוות של מנגנוני ההסוואה לעקיפת הסנקציות).

כתוצאה מכך, גם אם היקפי ייצוא הנפט חזרו לרמה הקרובה לזו שלפני הסנקציות (כ-1.8 מיליון חביות בשיא בשנה האחרונה), זהו מצב שברירי למדי. לסין יש חלופות רבות לייבוא, והיא יכולה בעת הצורך "להקריב" את טהרן כקלף מיקוח מול וושינגטון מבלי לשלם מחיר של ממש.

לא רק זאת, איראן במצב זה גם פגיעה לזעזועים בכלכלה הסינית שמשפיעים על הביקוש שלה לאנרגיה. בין אם הדבר יקרה מסיבות פוליטיות או כלכליות, בהינתן פגיעה בביקוש הסיני לנפט שלה טהראן תישאר ללא כל חלופות – וזאת בניגוד למצב שלפני הסנקציות, אז השוק שלה היה מבוזר הרבה יותר (סין אז תפסה רק כ-26% ממנו).

הסיבה החשובה מכולן היא שהסנקציות מגבילות את מרחב התמרון האיראני הן מבית והן מבחוץ ודוחפות אותה לעמדה פגיעה יותר כלפי מכות עתידיות (צבאיות, כלכליות או מדיניות)

כמובן, התרחיש הטוב ביותר יהיה אם כתוצאה מהידוק הסנקציות הצפוי המשטר יחשב את דרכו מחדש ויחליט לבצע ויתורים משמעותיים בתחום הגרעין. אולם מדיניות אחראית לא יכולה להסתמך רק על כך, אלא גם להתוות דרכי פעולה חלופיות. גם ביחס לאלו – ל"לחץ המקסימלי" יש תפקיד חיוני.

דוקטורנט ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. לשעבר חוקר במרכז למחקר מדיני שבמשרד החוץ ועובד במחלקה לתכנון אסטרטגי במשרד לביטחון הפנים.