הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

הרצל אמר להתרגש

במפגני הסכרין הממותקים עד מוות של שידורי חזרת החטופים בחדשות 12 מופקעת מציבור הצופים הזכות להחליט לבד מתי, איך ועד כמה "להתרגש" ● כשמעבירים לכאן 11 התפאורה משתנה פתאום: פרשנים אשכרה מספקים מידע והאקסטזה המוצדקת והיחידה היא של המשפחות ● לא מפתיע שהעיתונאים האלה לא מקבלים חיקוי בארץ נהדרת

משדר מיוחד של חדשות 12 בעקבות חזרת החטופים, 15 בפברואר 2025 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)
חדשות 12, צילום מסך
משדר מיוחד של חדשות 12 בעקבות חזרת החטופים, 15 בפברואר 2025

בשבת השלישית ובתת־הפעימה החמישית של מחזור החזרת החטופות והחטופים כבר התקבע הנרטיב, ונדמה שלא נוכל עוד לחשוב אחרת: חדשות 12 מתייחסים לתהליך כאל פרטיטורה של רגשות כתובות ומולחנות היטב מראש, סימפוניה של אקסטזה שבה הם מנגנים בכל הכלים.

הכתבים, הפרשנים, המגישים בנקודות השידור אינם רק מתווכים של מידע, הערכות ותגובות כמקובל. הם שחקני נשמה אקטיביים במיצג חושים מלא, כמו באותם אולמות קולנוע חווייתיים בפארקים שמטלטלים ומנענעים את הצופים ומפזרים מים ואבק בפרצופם בהתאם לעלילה המוקרנת על המסך.

החוויה החושית שמציעה חדשות 12 מזכירה במידה רבה את משחק הילדים "הרצל אמר". קרן מרציאנו אמרה להתרגש, אלמוג בוקר מציע להתרגז, ניר דבורי ממליץ למדוד תגובה, יעל אודם אומרת לקפוץ במקום, מיכל פעילן מפעילה חושים נוגים של עצבות.

המתווכים האלה, שמטיפים לנו שוב ושוב ושוב להתרגש, הופכים אותנו לבבונים בהפקה פרטית שלהם, בערוץ מסחרי שמטרתו, כידוע, היא להרוויח כסף

אמיר בן־דוד היטיב לאפיין זאת כדמויות מהסרט "הקול בראש". אבל הבעיה אינה רק העדר טעם טוב, סכרין דביק וממטרה של קלישאות חוזרות ("הן הולכות על הרגליים", "צריך לזכור שזה הניצחון האמיתי", "אי אפשר אפילו לדמיין את עוצמת ההתרגשות כאן", "הלב מתפוצץ" וכו') אלא גם, ואולי בעיקר, הפקעת זכותם של הצופים לחוות את האירוע העוצמתי בכוחות עצמם, כישראלים בני חורין.

המסחור הדביק של אירועים חדשותיים, מרגשים ככל שיהיו, גוזל מאיתנו את מרחב המחיה של המחשבה, הרגש וההשתתפות האנושית. המתווכים האלה, שמטיפים לנו שוב ושוב ושוב להתרגש, הופכים אותנו לבבונים בהפקה פרטית שלהם, בערוץ מסחרי שמטרתו, כידוע, היא להרוויח כסף.

הם החברים של המשפחות, הם אלה שמחכים כבר 500 ימים לשובם, הם אלה שנמצאים שם בבית עם האב, האם והילדים (ואנחנו לא). ולכן במקום "להביא לכם את התמונות המרגשות" אנחנו נמחיז לכם אותן בשירה וצליל, דמע וחיוך, אקסטזה ופאתוס – עד שגם אתם תקפצו על הספה כמונו מהתרגשות, ותרגישו את מה שאנחנו (הכתבות והשדרניות) מרגישות ומרגישים.

מי שחושב שמדובר בגזירה משמיים, שאין שום דרך אחרת להוביל את השידורים הארוכים והמבוימים ממעל האלה, שיש חובה לברבר מול תמונות שחוזרות על עצמן, כנראה לא לוחץ מספיק על 11 בשלט. ביום שבת עשיתי את זה די הרבה והרגשתי שאני באירוע ואולי אף במדינה אחרת.

ואז עברו בכאן 11 לנקודות השידור "המרגשות" ובזה אחר זה הקפידו הכתבות והכתבים לתת פתיח קצר ולהעביר את המיקרופון למשפחות ולחברים עצמם. כמו אומרים, "אנחנו מתרגשים מעצם הזכות לתת להם להיות הגיבורים"

הפרשן המדיני סולימאן מסוודה, שמשאיר אבק ליריביו, עסק בהרחבה בניתוח מהלכי לשכת ראש הממשלה והאפשרויות העומדות בפניה. הוא עשה זאת ללא פאתוס ובלי שחזהו עלה וירד חליפות. בלי שהיה צריך "לומר ביושר" ובלי לחלק ציונים מופרזים.

אחריו ראש הדסק לענייני ערבים אבחן ארוכות את ההבדלים בעולם הערבי והתגובות השונות. ואז עברו לנקודות השידור "המרגשות" ובזה אחר זה הקפידו הכתבות והכתבים לתת פתיח קצר ולהעביר את המיקרופון למשפחות ולחברים עצמם. כמו אומרים, "אנחנו מתרגשים מעצם הזכות לתת להם להיות הגיבורים של הרגע".

העיתונאי סולימאן מסוודה מדווח במשדר מיוחד של כאן חדשות בעקבות חזרת החטופים, 30 בינואר 2025
העיתונאי סולימאן מסוודה במשדר של כאן חדשות בעקבות חזרת החטופים, 30 בינואר 2025 (צילום: כאן 11, צילום מסך)

הלו, זה רדיו? בתרבות שיצרה כאן חדשות 12 מעשים כאלה כבר כמעט אינם לגיטימיים, ושידור כזה – פשוט ומקצועי – כבר נחשב אוטומטית ארכאי, מיושן וכמובן "משעמם". מוזר שהשלטון הילדותי הנוכחי מפחד ממנו, הרי הוא אפילו לא… מרגש!

האם זה אומר שהכתבים והפרשנים בכאן 11 טובים יותר מאלה ב־12? לא בהכרח. זה פשוט אומר שהוגדרה להם משימה שונה בתכלית. בכאן 11 רוצים להביא מידע, כמה שיותר מידע. לעיתים הוא מרתק, לעיתים בנאלי, אבל תמיד רלוונטי לסיטואציה, ובעיקר תואם את התפקיד.

בחדשות 12 לעומת זאת העצם של הכלב היא עצם הצפייה. הסיפור הוא האולפן ונקודת השידור והיכולת להחזיק בשתיהן אדרנלין עוצמתי במשך שעות על שעות

בחדשות 12 רוצים לספק רגש, תחושת עליונות ובעיקר מיתוג: כנסו לחשבון האינסטגרם/X/טלגרם שלי ותחוו עוד מהסיפורים המרגשים שלי על איך שהתרגשתי כשהתחברתי למשפחות החטופים המהממות.

הישג בשידורים של כאן 11 ירשם כשהכתב המדיני יביא סקופ על המגעים בין ישראל לארה"ב סביב עסקת החטופים, או כשהכתב הפוליטי יחשוף את לשכת ראש הממשלה במערומיה מול השותפות הפוליטיות.

@n12news

יונית לוי מסכמת את משדר החדשות שליווה את שחרור החטופות: "אלו היו 10 וחצי שעות בלתי נשכחות". #חדשות12 #n12 #ישראלבמלחמה #חרבותברזל

♬ original sound – N12

בחדשות 12 לעומת זאת העצם של הכלב היא עצם הצפייה. הסיפור הוא האולפן ונקודת השידור והיכולת להחזיק בשתיהן אדרנלין עוצמתי במשך שעות על שעות. ואם המגישה "מתעייפת" – נדבר על זה שלא החליפו אותה במשך 12 שעות. מעשה הרואי בפני עצמו.

מעניין שאף אחד מאיתנו לא יודע כמה זמן שידרה המגישה בכאן 11. אף אחד לא יודע דבר על ה"קשר" העמוק שנקשר בין הכתב של הערוץ הציבורי לבת דודה מדרגה שלישית של החטוף השביעי. ואת אף אחד זה גם לא מעניין.

הרגילו אותנו – כמו בבונים – להתרגש מהמתרגשים, ואחר כך לצחוק מהשטויות שלהם בארץ נהדרת, שגם היא מדד מאלף למיתוג ולמסחור של שידורי החדשות שלהם

הרגילו אותנו – כמו בבונים – להתרגש מהמתרגשים, ואחר כך לצחוק מהשטויות שלהם בארץ נהדרת, שגם היא מדד מאלף למיתוג ולמסחור של שידורי החדשות שלהם.

ישנתי איתה בלילה, הייתי איתה בלידה

מטבע הדברים הציבור שם לב לעיוות הזה רק כשמשהו ביזארי קורה פתאום. כך קרה בפעימה הראשונה, כשהחברים של אמילי דמארי הרכיבו את הכתבת לי נעים על הכתפיים. דווקא זה היה רגע ספונטני חביב מאוד (ומעניין טלוויזיונית) ונעים הגיבה לו היטב. דווקא כאן לא הייתה שום מניפולציה טלוויזיונית והכתבת לא הנדסה סביב את העניין אלא זרמה עם האושר של הנוכחים.

המקרה השני, שהתרחש בשבת האחרונה, היה שונה. הכתבת יעל אודם – שצחוקה ובכיה לסירוגין לנוכח חזרתו של שגיא דקל חן אולי מובנים – פנתה לרעייתו של שגיא ושאלה אותה שאלה מביכה על "ההחפצה" של בעלה החתיך.

קל לדמיין את התגובות הנזעמות והמאמרים הנוקבים לו המקרה היה הפוך – אילו גבר היה שואל גבר אחר על אשתו ה"חתיכה" שחזרה מהשבי. אך הבעיה האמיתית נולדה דווקא מהתגובה של אודם לפשלה.

קל לדמיין את התגובות הנזעמות והמאמרים הנוקבים לו המקרה היה הפוך – אילו גבר היה שואל גבר אחר על אשתו ה"חתיכה" שחזרה מהשבי. אך הבעיה האמיתית נולדה דווקא מהתגובה של אודם לפשלה

בציוץ מגננה עתיר אגו התאוננה אודם על "לינץ'" שמתבצע נגדה (מילה טעונה בהקשר של חטופים החוזרים חבוטים ודקיקים מהשבי), טענה שלא ידעה שמדובר בשידור חי (זה לא נכון כמובן, היא אפילו אומרת למילי שהן בשידור חי) והרהיבה עוז לתאר בפרוטרוט את הקשר הקרוב שנוצר בינה לבין משפחתו.

מה שבלט בציוץ המיותר היה השימוש החוזר בגוף ראשון: "היום המאושר שלי", "הילדות שלי", "ישנתי איתה בלילה האחרון", "הייתי איתה בלידה" וכו'.

יש כמה דברים לומר על זה: ראשית, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת את עוצמת הקרבה ביניכן. אני מעדיף כתבות וכתבים שיכולים לשמור על מינימום של ריחוק ממושא סיקורם, גם אם הם נורא אוהבים אותם ומשתתפים בסבלם. היו לי הרבה מקרים בהם נהייתי חבר או לפחות משענת של קורבנות בסיקור, אני עדיין לא בטוח שזה מעניין את קוראיי עד כדי כך ששווה לפרט באיזה לידה נכחתי.

שנית, וחשוב יותר, זה לא היום שלך, לא האושר של הילדות שלך, לא הלילה המרגש של משפחתך. מדברים על החפצה? אל תחפיצי לא את בעלה ולא את הרגע המרגש שלה. מותר לך להתרגש, מותר לך לשמוח, מותר לך להיות ישראלית גאה ברגע המאושר הזה – ומותר לך גם לקחת צעד אחד אחורה.

וכדי שלא נחשוב חלילה שאודם היא היחידה שסובלת מהסינדרום הזה, נצביע על ההגנה שסיפק לה רון ירון, עורך "אולפן שישי", שסיפר לקוראיו בפייסבוק, בהתלהבות, איך פתחו במערכת קבוצת ווטסאפ "לכל כתבה" על חטוף, ואיך אודם "ברגישותה" שינתה את שמה של הקבוצה ל"שגיא חוזר הביתה".

וכדי שלא נחשוב חלילה שאודם היא היחידה שסובלת מהסינדרום הזה, נצביע על ההגנה שסיפק לה רון ירון, עורך "אולפן שישי", שסיפר לקוראיו בפייסבוק איך פתחו במערכת קבוצת ווטסאפ "לכל כתבה" על חטוף

ירון הוא מסוג העורכים הסבורים (באמת ובתמים) שעד שאירוע לא תועד או דוסקס ב"אולפן שישי" הוא לא ממש קרה, ושעד שדני קושמרו לא יציג אותו לעולם, העולם לא יוכל לחוות את מלוא עוצמתו. בלי "הערב באולפן שישי" אין סיפור עיתונאי בכלל, אין תיעוד, אין מציאות. בלי "הריאיון הזה שחיכינו לו (שבועיים, שנתיים, 495 ימים) אין עדות ואין משמעות.

לכן קבוצת ווטסאפ לא נפתחה לכל "חטוף" אלא לכל "כתבה על חטוף". מבחינתו "אולפן שישי" אינו רק שותף אקטיבי בימי שמחה ואבל, כמו מפיקת חתונות המעורבת בכל פרט בחיי הזוג הטרי – מצבע הבד של המפיות ועד שמו העתידי של התינוק שייוולד בעוד עשור – לא, אצלו "אולפן שישי" הוא הוא החתן והכלה, וגיבורי האירועים הם רק תפאורה מתחלפת.

שגיא, לירי, אמילי או סשה יש רבים, אבל קושמרו רק אחד.

העיתונאי ומגיש "אולפן שישי" דני קושמרו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
העיתונאי ומגיש "אולפן שישי" דני קושמרו (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לפני שלושה שבועות פרסם ירון צילום של מכוניתה החדשה של לירי אלבג וכתב – רק יום אחד אחרי שובה – "אני רואה כתבה באולפן שישי, לירי בטויוטה סופרה שלה מול קושמרו ברכב שלו – והיא כמובן משאירה לו אבק". כך "רואה" (בחזיונו, כן?) עורך "אולפן שישי" את גיבורת תוכניתו וכך גם את הצופים שלו: ילדים במשחק מטופש.

עוד הרבה לפני שווידאנו שאלבג באמת משתקמת או אפילו מסוגלת לדבר על מה שעברה שם, עוד לפני שליהקנו אותה לריאיון ב"אולפן שישי" או אפילו שאלנו אותה אם היא רוצה בו – אנחנו כבר יודעים מראש בדיוק מה יהיה שם.

ומה יהיה אם לירי אלבג לא תסכים לכלול את המרוץ המטופש עם קושמרו בתסריט שעורכו רקח בדמיונו המשועשע? ובכן, תמיד אפשר לעבור לקבוצת הווטסאפ של החטוף הבא

הפורמט מוכן, המגיש המסוקס כבר באוטו לוחץ על הגז, ואפילו התוצאה תהיה מזויפת וידועה מראש: היא "כמובן" תנצח אותו. בדיוק כפי שלילד בן שלוש מותר לנצח במשחקי קופסה, גם אם הוא לא ניצח באמת.

ומה יהיה אם לירי אלבג לא תסכים לכלול את המרוץ המטופש עם קושמרו בתסריט שעורכו רקח בדמיונו המשועשע? ובכן, תמיד אפשר לעבור לקבוצת הווטסאפ של החטוף הבא.

עוד 1,440 מילים ו-2 תגובות
סגירה