אני מנסה לחשוב למה לא פעלנו לאורך עשור שלם למען שחרור אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.

האם מפני שהם חצו את הגדר לתוך רצועת עזה ביוזמתם ולא נחטפו מתחום מדינת ישראל כמו חטופי ושבויי 7 באוקטובר 2023?

האם מפני שמדובר במתמודדי נפש שהיינו מעדיפים שלא לזהות את עצמנו עימם?

האם מפני שמדובר בשני אזרחים מהפריפריה הכי רחוקה, מהמשפחות הכי מוחלשות – משפחה ישראלית ענייה מהדרום של יהודים שהגיעו מאתיופיה ומשפחה ישראלים ענייה מהדרום של ערבים-בדואים?

למה לא פעלנו במשך עשור למען שחרור מנגיסטו וא-סייד? האם מפני שמדובר במתמודדי נפש שהיינו מעדיפים שלא לזהות עצמנו עימם? האם כי הגיעו מהפריפריה הכי רחוקה, מהמשפחות הכי מוחלשות?

האם מפני שהמשפחות שלהם התקשו להרים קמפיין תודעה ציבורי בשל מיקומן המעמדי ומצבן הכלכלי וריחוקן הגיאוגרפי וריחוקן החברתי וריחוקן התרבותי וצבע העור של החטופים?

נראה שמדובר בשילוב. חצו את הגבול לרצועה? הם אשמים. מתמודדי נפש? שיתמודדו. אתיופי ובדואי? רחוקים מהעין. רחוקים מהלב. רחוקים מהמצפון.

וכך שהו שני צעירים סובלים בכלא של חמאס לאורך עשור. ואנחנו לא באמת פעלנו למענם.

כל כך הרבה עצורים מנהליים פלסטינים נכלאו בידי ישראל לאורך השנים. ודאי מאז 7 באוקטובר. בהם נשים וקטינים שאינם מעורבים בשום לחימה או התנגדות אלימה או בטרור או איך שתקראו לזה. הם ישוחררו עכשיו. הם היו צריכים להשתחרר מזמן. הם לא היו צריכים בכלל להיכלא.

וב-16 החודשים האחרונים לא יכולנו עוד להסיט מבט משלילת החירות ההמונית (חלק מאיתנו בחר לצקצק אך לא באמת עשה משהו). מול עינינו המשתאות פעלו ראש ממשלה וממשלת הפיכה מופקרת וקואליציה מרושעת כדי למנוע את שובם של החטופים והשבויים וכדי לא לקטוע את מעגל המלחמה והמוות ההמוני של חפים – מטעמים פוליטיים-אישיים-קרימינליים.

ובכל הזמן הזה שהו אברה והישאם בכלא של חמאס. אני חושב שכתבו עליהם ודיברו עליהם אפילו פחות מאשר על החיילים ההרוגים שגופותיהם נחטפו בקיץ 2014 במלחמת צוק איתן: הדר גולדין ז"ל שגופתו טרם הושבה. ואורון שאול ז"ל שגופתו התגלתה וחולצה והובאה לקבורה לפני כחודשיים.

חצו את הגבול לרצועה? הם אשמים. מתמודדי נפש? שיתמודדו. אתיופי ובדואי? רחוקים מהעין. רחוקים מהלב. רחוקים מהמצפון. וכך שהו שני צעירים סובלים בכלא של חמאס לאורך עשור. ואנחנו לא באמת פעלנו למענם

1650 ישראלים בקירוב נהרגו ונרצחו במלחמה האיומה מאז 7 באוקטובר. רובם נרצחו בטבח. ההערכה היא שלמעלה מ-60 אלף פלסטינים הומתו בידינו במלחמה הזו. המספר המשוער כולל גם נעדרים רבים שנקברו תחת ההריסות. הוא אינו כולל מתים ממחלות ורעב ותזונה לקויה ומהיעדר תרופות וציוד רפואי.

2 מיליון פלסטינים נעקרו מבתיהם. 150 אלף ישראלים נעקרו. וטרם הזכרנו את פצועי הגוף ונפגעי הנפש בשני הצדדים. כולל קטיעות גפיים וקטיעות הנשמה.

משהו בסדר העדיפויות האנושי השתבש. משהו בהגיון. בסדר הדברים. באנושיות הפשוטה. לא בכדי מדובר בחשד מובהק לפשעים נגד האנושות. אלו פשעים נגד האנושות בשפה המשפטית. אלו פשעים נגד האנושיות בשפה לא משפטית. כי הלב קהה. אברה מנגיסטו והישאם א-סייד הם ההוכחה לכך.

מה שמדהים הוא שהתמודדות נפש בדרגה כזו או אחרת היא מנת חלקם של בני אנוש רבים ובוודאי מנת חלקם של ישראלים רבים מספור, בעטיין של טראומות אישיות ולאומיות כה עמוקות.

וכל זאת כשבמקביל שירותי הרווחה מורעבים בידי ממשלות נתניהו לאורך שנים – הן בשל אידאולוגיה שמתנגדת למדינת רווחה והן בשל סדר עדיפויות מרושע של הענקת שוחד סקטוריאלי רעיל ללא בושה למגזרים שמובלים בידי מנהיגים מושחתים, הפועלים כדי למנוע מבני מגזרם (בהם אנשים מצוינים רבים) להשתלב במעגלי ההשכלה והעבודה. בהקשר זה חשוב לציין שהדבר יוביל להתמוטטות כלכלת מדינת ישראל, שגם כך נקלעה למתחם יוקר מחיה נפשע ובלתי אפשרי.

ובחזרה לאברה והישאם: 2 מתמודדי נפש. שני בני פריפריה. משפחות עניות מהשוליים. צבע העור הלא נכון מחד והשתייכות לציבור הלא יהודי מאידך. בשל מצוקתם הנפשית האיומה, הם שבחרו לחצות את הגדר. מדינת ישראל – באמצעות צה"ל – לא הצליחה למנוע זאת מהם. וכל המרכיבים הללו הובילו הן להפקרתם הבלתי נתפסת לאורך עשור והן להתעלמות שלנו – אזרחי מדינת ישראל – מגורלם המבעית בכלא חמאס בעזה.

משהו בסדר העדיפויות האנושי השתבש. משהו בהגיון. בסדר הדברים. באנושיות הפשוטה. אלו פשעים נגד האנושות בשפה המשפטית. אלו פשעים נגד האנושיות בשפה לא משפטית

הם שבים אלינו עכשיו. מצבם הרפואי והפסיכיאטרי יהיה בוודאי קטסטרופלי. וזאת אחרי הפקרה שנמשכה עשור.

לפחות עכשיו הם חוזרים. ויש לדרוש שיקבלו את המעטפת הרפואית והפסיכיאטרית והכלכלית הראויה. הם ובני משפחותיהם.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.