מאז השבעה באוקטובר רבים מנסים להבין מדוע הציבור לא שוטף את הרחובות בהמוניו במחאה זועמת על הפקרת החטופים או מתייצב מחדש במספרי ענק כדי להתנגד לחידוש ההפיכה המשטרית. אחד ההסברים, שנדמה כי קנה אחיזה לאחרונה, מייחס לאזרחים שלא יוצאים להפגין את מה שמוכר בעגה הפסיכולוגית בתור "חוסר אונים נרכש".
המונח "חוסר אונים נרכש" מקורו בניסוי התנהגותי מפורסם שנערך בכלבים על ידי הפסיכולוג מרטין סליגמן לפני קרוב ל-60 שנה. הניסוי של סליגמן הראה כיצד כלבים שמקבלים שוק חשמלי חוזר ונשנה ולומדים שאין בכוחם לעשות דבר כדי להימנע ממנו, מפתחים לבסוף אפתיה (ואולקוס) ומשלימים עם מצבם בכניעה.
מקור המונח "חוסר אונים נרכש" בניסוי התנהגותי שנערך בכלבים לפני כ-60 שנה, והראה כיצד כלבים המקבלים שוק חשמלי חוזר ונשנה ולומדים שאין בכוחם להימנע ממנו, מפתחים לבסוף אפתיה (ואולקוס)
לכאורה, מתאים "בול": רבבות ישראלים שיצאו להפגין נגד ההפיכה המשטרית למדו שאין בכוחם להשפיע על המציאות ולכן שקעו חזרה באפתיה אל תוך שגרת יומם ודלת אמותיהם, במקום להתגייס להצלת אחיהם ואחיותיהם או להיאבק למען עתיד ילדיהם.
אך למרות מה שנדמה כהסבר נוח ופרסימוני, הוא אינו מספק. ראשית, משום שאם כבר, המחאה נגד ההפיכה המשטרית הוכיחה בדיוק את ההפך: גם אם לא עלה בידה להביא להחלפת השלטון, נקודה שאתייחס אליה בהמשך, היא בהחלט הפתיעה אותו והיה בה כדי לבלום בצורה משמעותית את הסתערותו הברוטלית על יסודות המשטר.
מעבר לכך, ההתגייסות ההמונית של רבבות ישראלים למחאה נגד ההפיכה המשטרית לא הייתה עשויה מקשה אידאולוגית אחת, ובהיקפה היא הייתה אנומליה קיצונית במונחים של מחאה אזרחית. בדרך כלל המחאות כאן קטנות בהרבה ומלוּות תמיד וללא יוצא מן הכלל בניסיון לענות על השאלה איפה יתר האזרחים, בין אם מתוך כעס ובין אם מתוך אכזבה.
אפשר אפילו להניח שחלק לא מבוטל מהאזרחים הטובים שתוהים בעת הזו מדוע אחרים לא מצטרפים למאבקם, בעצמם החלו להיות מעורבים באמת רק בתקופת המחאה נגד ההפיכה, או מיד אחרי השבעה באוקטובר; לא במחאת כיכר גורן (מול בית היועץ המשפטי), לא במחאת בלפור ולא במחאות אזרחיות לפניהן. האם הם סבורים שקודם לכן לקו בחוסר אונים נרכש? ואם כן, מה הכחיד אצלם את האפתיה?
אני לא חושב שיש אדם אחד שהשתתף במחאות קודמות ולא שמע מחברים שנשארו בבית הצהרות נחרצות ומרפות ידיים בסגנון "ההפגנות ממילא לא ישנו דבר" או "ההפגנות רק מחזקות את נתניהו". אני מוכן להמר שחלק מהאנשים שמצביעים כעת על חוסר אונים אצל אחרים, בעצמם אמרו בעבר משפטים ברוח זו.
אני לא חושב שיש אדם אחד שהשתתף במחאות קודמות ולא שמע מחברים שנשארו בבית הצהרות נחרצות ומרפות ידיים בסגנון "ההפגנות ממילא לא ישנו דבר" או "ההפגנות רק מחזקות את נתניהו"
חוסר אונים נרכש משמש בין היתר לתיאור התנהגויות בשבי ותחת עינויים. תורת הלחימה של חקירות בעינויים מתבסס, בין היתר, על תופעה זו. והנה, אנחנו למדים מעדויות החוזרים מהשבי, כי חרף כל הדברים הנוראיים שעברו עליהם שם הם סירבו להיכנע לתחושת חוסר האונים. למדנו כי בזמן השבי עלה בידם למצוא מקומות בתוך עצמם, שבהם הם לא ויתרו על האוטונומיה שלהם או על התקווה לחזור הביתה.
ואם בתנאים הכי קיצוניים החוזרים מן השבי לא נכנעו לחוסר האונים, מה נאמר אנחנו, בעת שאנחנו יושבים בסלון ביתנו, אחוזים בנוחות של שגרת חיינו? האם לנו יש משהו להפסיד, שלחטופים בשבי לא היה?
גם כשיצאנו בהמונינו למחות נגד ההפיכה המשטרית והתבסמנו מהגילוי המחודש של כוחנו האזרחי, פחדנו ללכת עם המחאה "עד הסוף". משרוקית הכלבים ששרקה "יש לשמור על האחדות בעם" הכשילה אותנו פעם אחר פעם. כל קריאה ל"פשרה", במרכאות כמובן, הייתה ההזדמנות הראשונה עבור רבים לקפל את הדגלים.
מספיק להזכיר את ליל גלנט הראשון, שבו היינו כפסע מלערער את יציבות השלטון, אבל חלק מארגוני המחאה הגדולים היו הראשונים להקפיא את פעילותם עם ההכרזה על שיחות "הפשרה" בבית הנשיא.
וכמובן שבעיניי רבים, הקריאה לדמוקרטיה התייחסה לתצורה מוגבלת שלה, דמוקרטיה ליהודים בלבד, ובכך ייצגה נכונות למאבק חלקי בלבד על צדק ושוויון.
מספיק להזכיר את ליל גלנט הראשון, שבו היינו כפסע מלערער את יציבות השלטון, אבל חלק מארגוני המחאה הגדולים היו הראשונים להקפיא את פעילותם עם ההכרזה על שיחות "הפשרה" בבית הנשיא
אפשר להציע מגוון הסברים פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים לכך שהמאבק הציבורי למען החטופים וכל מאבק קשור ומקביל נגד עוולות השלטון לא התרוממו עדיין לכדי מאבק המוני ששוטף את הרחובות ועוצר את המדינה. כמו במשל המפורסם על העיוורים והפיל, חלק מההסברים לא בהכרח סותרים ואף משלימים זה את זה.
סיבה מרכזית, גם אם לא יחידה, קשורה לפחד ממחאה כאשר היא נתפסת כתנועה שמפרקת את לכידות החברה אל מול איום חיצוני – איום שמוביל באופן אינסטינקטיבי לציפוף שורות קולקטיבי ולהכחדת כל מה שנתפס כסכנה ללכידות הנחוצה מולו.
הסקרים והסיקור התקשורתי לא מעידים על אפתיה גורפת לסוגיית החטופים, אבל כפי שראינו בשבועות האחרונים, התגובה הציבורית הקולקטיבית נוטה להעדיף צער ודאגה משותפים על פני מאבק אקטיבי זועם – ואפשר שזו הסיבה לכך.
מעבר לכך, הציבור הליברלי בישראל לא מצטיין בלקחת את גורלו בידו – דבר שהיה נכון עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר (המחאה נגד ההפיכה, כאמור, הייתה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל). חרף הדימוי שלנו הישראלים כמי ששונאים לצאת פראיירים, אנחנו יוצאים כאלה שוב ושוב. וכחברה אנחנו צייתנים וכנועים במיוחד: אנחנו מאוהבים בדימוי שלנו כמי שממהרים להתייצב ברגע שאנחנו נקראים אל הדגל, אבל ממעטים לשאול את עצמנו אלו דברים אנחנו נדרשים לעשות בשם הדגל הזה – למרות שחלקם איומים ונוראיים.
תופעה זו קשורה בעבותות לרעיון שאריך פרום תיאר בספרו "המנוס מחופש": אם "נשבור שורות" וניקח על עצמנו אחריות אינדיבידואלית, נסתכן באובדן ההגנות הקולקטיביות שמציע "הביחד" – ובהן גם ההגנה מפני האשמה על הדברים שנעשים במסגרת "הביחד" הזה.
סיבה מרכזית קשורה לפחד ממחאה, הנתפסת כתנועה שמפרקת את לכידות החברה אל מול איום חיצוני, שמוביל אינסטינקטיבית לציפוף שורות קולקטיבי ולהכחדת מה שנתפס כסכנה ללכידות הנחוצה
ואם ניקח אחריות אמיתית על גורלנו, קיימת "הסכנה" שזה לא יעצור בהחזרת החטופים אלא בהכרה מטלטלת בצורך להמשיך להיאבק על פני המקום, מאבק ארוך, סיזיפי ומפחיד, שחורג בהרבה מהקונצנזוס החם והלא-קונטרוברסלי של סוגיית החטופים.
במובן זה, אקטיביזם הוא מדרון חלקלק: אדם יוצא מהבית כדי להיאבק על סוגיה אחת שבנפשו, אבל אז נחשף על כורחו לעוולות נוספות הקשורות בה, וזה יכול לעורר בו בהלה, שכן בתוך תוכו הוא מבין שהבית שממנו יצא אל המאבק כבר לא ישוב להיראות בעיניו כאותו הבית.
בקצה של כל מעורבות אזרחית נמצא הפוטנציאל לשינוי מערער עד היסוד במפגש של האדם עם המציאות – ועם עצמו. באור זה, קל יותר להבין את הפחד "ללכת עד הסוף".
זהו פחד משינוי טקטוני באופן שבו האדם תופס את המציאות, "קטסטרופה" במונחים נפשיים. בשירו The Age of Anxiety, המשורר ו"ה אודן היטיב לתאר את האופן שבו פחד מסוג זה הופך לחסם בפני שינוי אמיתי:
"We would rather be ruined than changed
We would rather die in our dread
Than climb the cross of the moment
And let our illusions die".
אפשר לכתוב על כך עוד, לרבות על רקע המגמה העולמית של ויתור מרצון על חירויות דמוקרטיות, אבל ההצטמצמות למונח "חוסר אונים נרכש" עלולה להגביל את הניסיון להסביר מדוע ההמונים לא יצאו לרחובות עד כה, לפחות לא לאורך זמן.
בקצה כל מעורבות אזרחית נמצא פוטנציאל לשינוי מערער עד היסוד במפגש האדם עם המציאות – ועם עצמו. הפחד "ללכת עד הסוף" הוא פחד משינוי טקטוני בתפיסת המציאות, "קטסטרופה" במונחים נפשיים
פרום השתמש במושג "בדידות מוסרית" כדי לתאר מצב שבו אדם מרגיש שסביבתו הקרובה לא חולקת את עולם הערכים שלו ולא פועלת כמוהו למען מטרות שהוא מזהה כחשובות מבחינה מוסרית. לפי פרום, ויעיד על כך כל אדם שחווה זאת על בשרו, פער זה יוצר שבר גדול מול אנשים קרובים ויקרים, שבר קשה מאוד לאיחוי, שווה ערך לחוויה של נטישה ובגידה.
כדי להימנע מהכאב הכרוך בבדידות מסוג זה, האדם יכול לעשות מאמצים כבירים כדי לנסות לשכנע את סביבתו להתגייס למאבק. אבל אם ירגיש שמאמציו מעלים חרס; אם ירגיש שהוא מנסה שוב ושוב את אותן הפעולות ללא הועיל; ואם פעם אחר פעם הוא יבנה לשווא על אירוע עתידי כלשהו שישמש כקו פרשת מים ("ליל גלנט 2" פינה לא מזמן את מקומו ל"ליל גלי 1") – הוא עלול להרגיש הרגשה מייאשת של חוסר אונים. ואם יתקשה לשאת אותה, אם יתקשה לפגוש את ייאושו שלו, הוא מוּעד להשליך את תחושת חוסר האונים הזו על אלה שלא נענים למאמציו – ולייחס אותה להם.
לבסוף, בעוד שישראלים רבים – גם אם לא כולם וגם אם לא מספיק – לא אדישים להפקרת החטופים או להמשך ההפיכה, יש לזכור שהם צורכים את המידע שלהם מתקשורת שברובה מציגה תמונה חלקית, מסולפת או לא מספיק ביקורתית כלפי השלטון; ושגם בקרב אנשים שמודעים יותר לתמונה המלאה, יש הרבה שמעדיפים להימנע מהכאב, מהחרדה או מהזעם שכרוכים בה ובהשלכותיה. אבל הימנעות, הכחשה או אסקפיזם אינם שווי ערך לאפתיה וטמינת הראש בחול לא שקולה לחוויה של חוסר אונים.
הדרך לשיקום החברה והמדינה ארוכה מאוד. היא לא החלה עם ההפיכה המשטרית ולא תסתיים עם השבת החטופים. ובדרך ארוכה ומתארכת זו תמיד יימצאו אלה שימשיכו להיאבק, לצד אחרים שבשלב מסוים יתעייפו או יתייאשו – בשעה שאחרים יהיו שם לתפוס את מקומם.
כדי להימנע מהכאב הכרוך ב"בדידות המוסרית", האדם יכול לעשות מאמצים כבירים כדי לגייס את סביבתו למאבק. אך אם ייכשל במאמציו, הוא מוּעד להשליך את תחושת חוסר האונים שלו על אלה שלא נענים לו
רוב הציבור ימשיך בשגרת חייו, יעדיף לדעת פחות על פני לדעת יותר, ויבכר את ההגנה מפני האחריות ומפני האשמה שמציעה ההשתייכות להמון. זו דרכו של עולם, מאז ומתמיד. להשלים איתה זה לא חוסר אונים אלא קבלה של המציאות, באופן שיאפשר לפעול מולה בצורה אפקטיבית יותר.
יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הכותב טועה וגם המגיבים הימנים והשמאליים.
העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות רדיפות והשמדה הוא בעל יכולת מועטה למחות ולהרים ראש, אלא כשבאים ממש להשמיד אותו כמו בעוטף עזה או בגטו ורשה. אין בארץ מחאה כנגד שום סיבה ומצב מוצדקים במידה כזו או אחרת. ראו מחאות והפגנות המוניות ומוצלחות במדינות אחרות כנגד הפקעות מחירים, פגיעה באיכות הסביבה וכו'.
גרובייס.תשמע.מה שכתבת זה שילשול של מילים מאג'נדה ברורה.שכחת שהמפגינים הבינו שהם מחזקים את האוייב.היגיון פשוט.ועוד משהו.מה 7 לאוקטובר הרבמ שמאלנים קצת שפויים הבינו שהאוייב האמיתי זה לא נתניהו אלא הבג'ץ שמחליש את החיילים
סחמפלי es that.קשקשן בגרוש.
מדויק וכואב. התפיסה שלי את הישראליות, היהדות , ואפילו השפה העברית השתנתה מקצה לקצה. המחאה היתה עבורי מסנן של חברי אמת. אין לי שום ציפיות מביביסטים כרותי אונה ומצפון, כמו זה שהגיב למטה עם "אלות לברכיים". אבל אני בהחלט רואה את הפטפטנים והאפתים, בלי קשר לסיבת היותם כאלה, כבוגדים בכל מה שחשוב להווייתי. ניתקתי קשר עם בני משפחה (מסדר שני), ומחברים לשעבר. אבל אני אמשיך להפגין, גם אם אשאר אחרון. לא כדי לשנות את השלטון. אלא כדי שאני עצמי לא אשתנה.
בתור ימני שהכיר את התחושות האמיתיות בימין . אם הייתם כפסע מערעור יציבות השלטון והייתם בליל גלאנט מנסים לבצע את המהפכה כנגד!!!! רוב הבוחרים. משתלטים על הכנסת וגוררים את לוין ונתניהו בנוצות כמו חלק מהחלומות שלכם . הייתם נתקלים באגרוף ברזל של הביביסטים המושפלים . עם אלות בברכיים וכל החבילה של מלחמת אזרחים שבה הייתם מפסידים . למזלכם היה לכם מספיק שכל לעצור . כי הזעם על חסימת הכבישים השביתות הפראיות הגיע עד לאף . זה שלא שמעת על זה כי התקשורת לא תווכה לך את התחושות האמיתיות .ולכן אתה חי בללה לנד יכולתם להצליח עם עוד קצת מאמץ
לשתי התגובות הקודמות: אם הציבור נגד החזרת החטופים ובעד הפיכת הדמוקרטיה לדיקטטורה אז הציבור מטומטם ובסוף הוא ישלם בעתיד: עוד אזרחים וחיילים יופקרו בשבי ; הדיקטטורה בסוף פוגעת בכולם, גם בתומכים בה.
כמה פשוט לכתוב אמת: הציבור לא אתכם. הציבור רואה בכם אחראים על מחדלי ה7 באוקטובר. הציבור רואה בכם המעכבים העיקריים של החזרת החטופים.
אבל, עדיף להיכנס לפלפולי סרק מאשר לומר 'טעינו'
תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי במיטבה. עוד אישוש לתיאוריה הכל כך מקיפה להבנת התנהגות אנושית חברתית. פסטינגר גאה בכם…