בכתבות החג התפרסמו לאחרונה בדה מרקר ובעיתון הארץ ראיון עם ד"ר לי כהנר וטורה של מרב ארלוזרוב, הקוראות להפסיק את העדפת נוחיותם וחייהם הפטורים מדאגות של החרדים. אלו אמירות המייצגות את הלך הרוח ההולך וגובר בחברה הישראלית, הנושאת בנטל הכלכלי והביטחוני.

הסבלנות הכפויה כלפי החרדים פקעה ואזלה והזעם גדל במקביל, כאשר אלו מביעים יותר ויותר זחיחות, התרסה ולגלוג כלפי הציבור הנושא בנטל. הממשלה לכודה בידי הפוליטיקאים החרדים בדיוק כמו שהחברה החרדית לכודה בידיהם של מנהיגיה, המעוניינים בהמשך השליטה והאחיזה במקורות הכוח והכסף על חשבון עתידה של מדינת ישראל.

הסבלנות הכפויה כלפי החרדים פקעה, והזעם גדל במקביל, כאשר אלו מביעים יותר ויותר זחיחות, התרסה ולגלוג כלפי הציבור הנושא בנטל, והממשלה לכודה בידי הפוליטיקאים החרדים

או כמו שסיכם זאת השר יצחק גולדקנופף, שביטא את תחושות העסקונה החרדית תחת ראש ממשלה סחיט ומתמסר: "למי רע פה?"

את עמדותיה הקודמות של ד"ר לי כהנר, שמעתי כעמיתה בתכנית למנהיגות חברתית של קרן מנדל והן עוררו את כעסי וחרדתי על הנאיביות וההכלה המגיעות ממקור סמכות כמוה, ולדעתי מסכנות את עתידה של החברה הישראלית. לצערנו, רק טבח 7/10 ומחיר דם כבד של מלחמה הוביל לכך שגם ד"ר כהנר תבין, שלפעמים סיגר הוא רק סיגר.

פחדיי מגיעים מניסיון אישי: בשנת 2005 הייתי מעורבת במאבק נגד פעולת ההשתלטות של קבוצות חרדיות בחיפה, נחושות ומגובות בכסף, עורכי דין ואנשי ציבור – על רוממה הישנה ונווה שאנן, ובאפליית חילונים לרעה בכל תחום בהובלת עינת קליש רותם החילונית, ראש העירייה לשעבר אשר פעלה בצמוד עם סגנה וממלא מקומה מיכי אלפר מיהדות התורה. התנדבתי אז בארגון "יוצאים לשינוי" ועמדתי מקרוב על עולם היוצאים בשאלה/חוזרים בתבונה, המספרים בגילוי לב על תהליך עזיבת החברה החרדית, על אשליית ערכה ליהדות ועל העוולות שבה.

בשם קירוב הלבבות וגישור על השסעים, אירחתי בביתי חרדים שהיו "סקרנים" לפגוש חילונים, ובפועל חיפשו "קייטנה" לנפוש בה מחייהם האמיתיים, להחביא את זהותם החרדית וליהנות ממנעמי העולם החילוני.

לאחר שהבנתי שאין להם בעיות לנטוש את נשותיהם העובדות והמטופלות בילדים רבים ולשקר להן שהם לומדים, אך בפועל לשוטט ברחבי הארץ במחיר מוזל בתחבורה ציבורית, לבקר בפאבים לא כשרים וליהנות מאוכל ובירה על חשבון חילונים נדיבים – סגרתי את מפעל האירוח. אבל למדתי המון על הפחדים מההנהגה ומ"מה יאמרו", על תחושת חוסר המוצא מחיים אלו, וגם על הצביעות והמוסר הכפול בהם חיים חרדים רבים, הרוצים להיות חלק מהעולם הפתוח.

בשם קירוב הלבבות וגישור על השסעים, אירחתי בביתי חרדים שהיו "סקרנים" לפגוש חילונים, ובפועל חיפשו "קייטנה" לנפוש בה מחייהם האמיתיים, להחביא את זהותם החרדית וליהנות ממנעמי העולם החילוני

לדברי אורחיי שהגיעו ממודיעין עילית, ירושלים ואשדוד, למעלה מ-60% בחברה החרדית חיים בזהות כפולה. כמו אנוסים. זהו כלא לחיים המנוהל בידי המנהיגות החרדית, ורכילות קהילתית והחיים בחוץ מפחידים את מי שתלויים בה למחייתם, קצבותיהם ולנוכח היעדר מיומנויות החיים שלהם. זהו מחדל עצום, פרי שותפות פעולה פושעת של מנהיגות פוליטית חילונית חלשה וצרת ראייה עם מנהיגות חרדית הממוקדת בביצור עוצמתה.

שאלתי את ד"ר כהנר היכן היא גרה ומה הממשק היומיומי שלה בשותפות מרחב החיים שלה עם חרדים. כאשר אמרה שהיא מתגוררת בכפר יחזקאל, הבנתי עד כמה היא אינה פוגשת את הבעייתיות היומיומית של מרחב עירוני מורכב בעיר משותפת. או במרחב עירוני עליו הוכרזה השתלטות של חסידות כזו או אחרת. הבנתי עד כמה היא אינה פוגשת את מחיר שיתופי הפעולה הפוליטיים המנוולים בין פוליטיקאים המוכרים את המציאות הליברלית עבור קולות חרדים, את האלימות החרדית הזוחלת או הגלויה, הנהנית להכניס אצבע בעין החילונית. את המהלכים הפרובוקטיביים לצמצום תרבות החיים הישראלית של מדינת ישראל, אשר לא חיכתה למשיח ובעטה בגטו הגלותי חרדי.

בתפקידי הקודם כרכזת חממת חיפה לחקר דתות באוניברסיטת חיפה, הבנתי שעם כל הכבוד לפאנלים באקדמיה ולעולם המחקר, הניסיון למצוא את המשותף ולמצוא פשרות למודרנה – למנהיגי דת שמרניים חשובה לפני הכל עמדת השליטה בקהליהם. הם יודעים למכור סיסמאות נחמדות, אבל המציאות שונה לחלוטין.

מי שנכשלים בהבנת מציאות החיים הם החילונים, המתפעמים מהחרדים המחייכים אליהם ומדברים במתק שפתיים, שולטים בסלנג ומפגינים התמצאות בעולם המושגים החילוני. במציאות האמיתית ממשיכה המדיניות של דרישה, מחילונים בלבד, לוותר על זכויותיהם הבסיסיות ולהעדיף את זכויות החרדים, ולשאת בנטל המלא של החיים בישראל ללא הטבות של פטור או ישיבת הסדר.

מי שנכשלים בהבנת מציאות החיים הם החילונים, המתפעמים מהחרדים המחייכים אליהם ומדברים במתק שפתיים, שולטים בסלנג ומפגינים התמצאות בעולם המושגים החילוני

הדרישה להתפשר על מרחב החיים ולהכיל קיצוניות דתית היא חד משמעית. החילונים בלבד הם אלו הנדרשים לכבד את רגשות אנשי הדת השמרנים, אשר הם עצמם אינם מוכנים להתפשר.

מגישת: "בוא תעשה אצלנו שבת" ו"מה רע בקצת יהדות?" – עברה המנהיגות החרדית יחד עם הפוליטיקאים המשתפי"ם למהלכים נחושים ודורסניים, המשיגים שליטה במרחב הציבורי ובתקציבים המקוצצים לחילונים.

• מופעי הסברה דתית וחרדית במוסדות חינוך חילונים שלעולם לא יקרו במוסדות חרדים ודתיים.
• כפייה דתית בצבא.
• צניעות מחמירה.
• קידום הפרדה באקדמיה, בתחבורה ציבורית ייחודית ומוזלת לחרדים בלבד ובתורים בקופות חולים גם בערים חילוניות בצביונן.
• העלמת נשים והפיכתן לבעיה במרחב הוויזואלי, בפרסומים ובתקשורת.
• השבתת תחבורה ציבורית בשבת המתעללת בחיילות/לים החוזרים הביתה לשבת ובאוכלוסיית נטולי הרכב.
• חרמות אלימים על עסקים הפועלים בשבת או אינם כשרים.
• קידום כשרות מחמירה גם על חומרי ניקיון ושאר מוצרים, שלא ברור מה הקשר בינם לכשרות.
• קידום מעמד בתי דין רבניים לעיסוק בנושאים אזרחים (דין תורה ינהל את החוק בישראל?)
• תקציבי עתק למימון לימודי תורה ללא ליבה בבתי הספר הלא רשמיים.
• מימון השתמטות מגיוס ואת המעכערים הפועלים לפטורים אלו.
• מימון אברכים מחו"ל כאשר מקוצצים תקציבי רווחה וחברה.
• חינוך ובריאות בישראל.
• מימון זהות יהודית שמרנית קיצונית.
• ובכלל-ניסור מוחלט של הענף הישראלי לטובת שפיכת כספים על הציבור החרדי, הנהנה מבטלה ממומנת והדוניזם בהכשרה מהודרת.

הדרישה להתפשר על מרחב החיים ולהכיל קיצוניות דתית היא חד משמעית. החילונים בלבד הם אלו הנדרשים לכבד את רגשות אנשי הדת השמרנים, אשר הם עצמם אינם מוכנים להתפשר

במסגרת ההיכרות עם החברה הדתית והחרדית בתכנית למנהיגות חברתית של מנדל, פגשנו גם את החרדים המודרניים. שמעתי רבות על החרדים הללו ונחשפתי להתפעלות מהיכולת לשלב את עולם התורה והאמונה עם אורח חיים המדבר אל כולנו, ולריגוש מהעובדה שלובש החליפה עם הכיפה השחורה וחובשת הפאה עם הלבוש הצנוע והמעודכן, שוחים בחופשיות בעולם המושגים החילוני ומנהלים שיחה שאינה זרה לנו.

איזה כיף וקירוב לבבות! על הבמה ישבו נשים וגברים חרדים מודרניים וסיפרו לנו על לבטיהם, על הזמן שהם זקוקים לו כדי להסתגל ולהשתלב, על בעיית הגיוס, על הצורך בסבלנות כלפיהם. ככל שדיברו גבר זעמי ובסוף אמרתי להם: "אני לא מבינה את השיח הזה ואת הדרישה מאיתנו לחכות בסבלנות. לי כחילונית יש ציר זמן אשר נקבע עבורי: לאחר לימודים במערכת חינוך המקנה לי מיומנויות השכלה וזהות ישראלית בלימוד מקצועות ליבה והעשרה, אני חייבת בגיוס כמו כל שאר בני גילי החילונים. לאחר מכן החיים שלי, בחירותיי וצעדיי הם באחריותי. אף תקציב ציבורי לא מממן לי לימודים, לא דואג לי לדירה או לקיום. מה שאתם אומרים הוא שאנו צריכים לחכות לכם ולהכיל את התהליך שלכם עד שתואילו להחליט? האם אתם ילדים מיוחסים יותר מכל ילד אחר כאן במדינה? מדוע אתם לא חייבים לשאת בנטל האזרחי, הצבאי ולחיות את חייכם על אחריותכם וחשבונכם".

לדאבוני, לא הופתעתי כאשר דברי עוררו כעס, גם אצל חלק מחבריי לתכנית, אלו המכילים והאמפתיים. מענה לא קיבלתי.

התנהגות ציבור זה בתקופת קורונה, כאשר זלזל בכל מה שנכפה עלינו ואז נדרש צה"ל להצילם, טבח ה-7/10 והמלחמה שלא נגמרת כשחייהם ממשיכים כרגיל והם עסוקים בחג שמח ושמחות משפחתיות בהם רוקדים: "נמות ולא נתגייס לשלטון הכופרים", התנהלותם הצינית ותאבת הבצע של הפוליטיקאים החרדים וציבורם – החלו להזיז תודעה אצל מי שרצו להכיל ולאהוב אהבת חינם את החרדים המשתמשים בהם בציניות.

בתפקידי הנוכחי, בו אני מחוברת בחיבור הדוק לחברה הדרוזית, אשר הוגדרה כפחותת זכויות בחוק הלאום אך נושאת בנטל החיים הביטחוני והאזרחי בנאמנות ומסירות מלאה – אני כועסת אף יותר.

"אני חייבת בגיוס כשאר בני גילי החילונים. ואחריו אף תקציב ציבורי לא מממן לי לימודים, לא דואג לי לדירה או לקיום. מה שאתם אומרים זה שעלינו לחכות ולהכיל את התהליך שלכם עד שתואילו להחליט?"

הציבור החרדי מוכיח שוב ושוב כי אין לו שום כוונה לשנות דיסקט, וכעת הדברים נאמרים בגלוי: אתם הפראיירים הנושאים בנטל, ואנו נמשיך לנצל אתכם ולחיות על פי נוחיותנו. וכל זה מגיע לנו כי אנו היהודים האמיתיים.

אתם החילונים, הייתם ונשארתם חמורו של משיח.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.