לפני תריסר שנים יצא איל-ההון שלדון אדלסון למשימה קדושה: לחסל את ההגמוניה של ארנון (נוני) מוזס בעיתונות הישראלית. אדלסון הבהיר שהאופן בו מסקר מוזס את ראש הממשלה "אינו ציוני" והכריז כי החינמון שיקים "יהפוך בתוך זמן קצר לעיתון הנפוץ ביותר במדינה".
המשימה הצליחה מעל למשוער: ישראל היום, הגם שלא הפך לקובע סדר-יום במדינת ישראל, צמצם משמעותית את מספר הקוראים של ידיעות אחרונות, חתך ללא רחמים ברווחיו, וחשף בסופו של דבר את מוזס לציבור הרחב בדיוק (במידה רבה על פי התוכנית של אדלסון ושל ראש הממשלה) כמו"ל שרלטן המושך בחוטים של הפוליטיקה והכלכלה הישראלית במשך עשרות שנים, על פי גחמותיו וצרכיו הכלכליים.
מה שאדלסון לא צפה, כנראה, היה שתיאבונו של פטרונו הפוליטי לא ייעצר בישראל היום. נתניהו ראה שאפשר לשלוט בכלי תקשורת אחד עד רמת הכותרת והכתב הכי קטן, ורצה עוד ועוד ועוד: וואלה ומעריב, גל"צ והתאגיד – לכולם שלח יד ורגל (בדרך כלל באמצעות שליחו לעולם התקשורת ניר חפץ).
והיתה המנה העיקרית והדשנה מכולם: ידיעות אחרונות עצמו, האויב בהתגלמותו. כמו סוכן כפול חדר נתניהו שוב ושוב בתוך סוס העץ הטרויאני שלו אל לב המאפליה המוזסית, כדי לדסכס עסקות ודילים שישפרו את הסיקור שהוא מקבל ויפחיתו את עוצמת הביקורת. כך היה ב-2009, ב-2013, וב-2014, אז גם נדונה במפורש עסקת "חוק ישראל היום תמורת סיקור אוהד".
כך הפכו מערכות העיתונות שלנו לבתי-בושת בניצוח מאדאם חפץ, שליח נתניהו לכל מקום ואתר. תיק 4000 מפרט אין-ספור הוראות מדויקות, פרטניות וכירורגיות של מבצעי הסיקור שישפרו את מצבו של הבוס ומשפחתו
מתישהו בתחילת העשור נתניהו הפך לראש ממשלה ועורך ראשי. לפעמים היה נדמה שהוא משקיע יותר זמן, אנרגיה ורגשות דווקא בתפקיד השני.
מי שהשתתף באחת הפגישות הממושכות שנתניהו קיים עם העיתונאים בקיץ 2016 יכול להעיד שהלהט שבו תיאר את פגישותיו עם פוטין, לא התקרב לעוצמות הליבידו שהוציא ממנו הזעם על ציוץ טיפשי של שאול אמסטרדמסקי. כאשר נתניהו מדבר על עיתונאים ורדיפתם אותו (האמיתית או הדמיונית – במציאות היה גם וגם) – עיניו רושפות והוא מתעורר לחיים. יש לו תכלית.
השיטה היתה מעליבה בפשטותה: פעם אחר פעם מציבים או משתלטים על עורך במטרה שישתף פעולה (במודע או שלא) עם המזימה לשפר את הסיקור של ראש הממשלה, רעייתו ומשפחתו. במעריב קראו לעורך הזה ניר חפץ, בוואלה אילן ישועה, בגלי צהל ירון דקל, ובידיעות אחרונות דוסכסו בשיחות עורך העיתון רון ירון ועורך אתר ynet ערן טיפנברון.
לעיתונאים עצמם אין כל חשיבות במשוואה הזאת: לא הערך שלהם, לא האתיקה שלהם וכמובן גם לא פרנסתם או שלומם. הם פיונים על לוח המשחקים שצריך להזיז מצד לצד, בהתאם לגחמות. איך אומר נוני לביבי באחד הרגעים המרתקים ביותר בשיחתם? בעלים "צריך לדעת לנהל" את העיתונאים, "לא רק לבוא למערכת".
וכך הפכו מערכות העיתונות שלנו לבתי-בושת בניצוח מאדאם חפץ, שליח נתניהו לכל מקום ואתר. תיק 4000 מפרט אין-ספור הוראות מדויקות, פרטניות וכירורגיות של מבצעי הסיקור שישפרו את מצבו של הבוס ומשפחתו: מיקומים של תמונות, ניסוח של כותרות, חיסול יריבים (כולל תפירת תיקים), מועדי פרסום ומשכי הזמן שידיעה חיובית על שרה (או שלילית נגד יריביה) צריכים להישאר גבוה בעמוד הבית.
לא-אחת שואלים אותי: תגיד, זה לא היה ככה תמיד? לא תמיד ניסו הפוליטיקאים להשפיע על התקשורת? לא תמיד לחצו לסיקור חיובי או מוטה? התשובה היא כן, בוודאי. מרבית אנשי השלטון לחצו, כולם הרימו טלפונים, רבים מהם החרימו ואיימו, זעפו והשתוללו.
אבל פעם, וזוהי אינה נוסטלגיה אלא עובדה חלוטה, היו איזונים ובלמים. לצד עורכים נרפים וכנועים עמדו עורכים גאים ולוחמניים; לצד פוליטיקאים רקובים עמדו כאלה שהתמודדו בגלוי עם הביקורת. אפילו בידיעות אחרונות היו תקופות שבהן לצד ההשחתה פעלה עיתונות אמיצה ונוקבת, שלא ויתרה בפסיק לאף אחד ולא נתנה לאף אחד לנהל אותה, לפני ומאחורי הקלעים.
לא משנה איך יסתיימו פרשות 1000, 2000 ו-4000, ייקח לעיתונות הרבה זמן להחלים מהטראומה הנחשפת בתמלילי החקירות. לא די פה בהפקת לקחים.
העיתונאים צריכים לנסח לעצמם ובעצמם מחדש את העקרונות שלהם: איפה עוברים הקווים האדומים, איך מהדקים את השורות וכיצד דואגים שהביזיון המטונף שנחשף בכתבי האישום, לא יחזור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו