"מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה" (ישעיהו א, ו).

ישראל צריכה ריפוי, כולם תמימי דעים בעניין זה, מימין ומשמאל, ממזרח ועד הצפון, כולם מבינים זאת ומסכימים על כך. מאז נאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין, דרך המהפכה המשפטית, המלחמה, ועד המקום שאליו הגענו – יש תמימות דעים שהתא הזה, אשר הספיק כבר להתחלק ביולוגית, גנטית ואקולוגית, ושכל חלק בו למד לזהות את האחר כפתוגן מסוכן – מצריך ריפוי שעובר דרך איחוי מחדש.

ישראל צריכה ריפוי. כולם מבינים שהתא הזה, אשר הספיק כבר להתחלק ביולוגית, גנטית ואקולוגית, ושכל חלק בו למד לזהות את האחר כפתוגן מסוכן – מצריך ריפוי שעובר דרך איחוי מחדש

יש דבר כזה בטבע שבו תא אחד מתאחה עם אחר. יש תאים מסוג אחד שמשתלבים באחרים. יש סימביוזות, יש מערכות שמתקיימות ברמת הדדיות כזו או אחרת, ויש כמובן טפילות מושלמת. כך שזה לא שאין תקדים לאיחוד מחדש של תא עם תא אחר.

זה לא קורה הרבה ולא הסגנון הנפוץ או המוצלח ביותר, ובדרך כלל זה דורש תנאי מעבדה סטריליים – רחוקים מהזיהום והאלימות של המציאות הביולוגית שלנו, אבל זה קיים. משמע – אני חושב – זו לא טענה שניתן לבטל בזלזול. יש אפילו טכניקות להחזיר אחורה תאים למצב הגזע שלהם.

אינני יודע כיצד בדיוק לספור את שורות התאים שלנו: חרדים, ערבים, רוויזיוניסטים, כהניסטים, ליברלים, דרוזים. נדמה לי שלאחד כל-כך הרבה תאים שכבר התמיינו לרקמות שלהם, ובמקום לעבוד כגוף אחד תוקפים אחד את השני – זה בעייתי מאוד.

"וְנִלְחֲמוּ אִישׁ־בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ" (ישעיהו יט, ב).

כמו לימפוציטים מבולבלים שאיבדו את היכולת להבחין בין "עצמי" לבין "זר", הם תוקפים כעת כל מה שאינו שיקוף מדויק שלהם, ומפרישים ציטוקינים של שנאה שמציתים דלקת כרונית בכל פינה בגוף המיוסר הזה. בתנאים כאלה, הניסיון לאיחוד, לחזרה למקור, לאיפוס, לאתחול – הניסיון הזה, על הנייר, ובהתחשב בדחיית השתל הכמעט מיידית שכל מגע כזה מעורר – נראה כנידון לכישלון.

כמו לימפוציטים מבולבלים שאיבדו יכולת להבחין בין "עצמי" לבין "זר", הם תוקפים כל מה שאינו שיקוף מדויק שלהם, ומפרישים ציטוקינים של שנאה, שמציתים דלקת כרונית בכל פינה בגוף המיוסר

אין כאן גרורות סרטניות שיצאו מכלל שליטה באופן רנדומלי. מדובר בהתמיינות מסודרת, מתוכננת ומתוקצבת. לא גידול פראי וחסר היגיון, אלא ארכיטקטורה מולקולרית של פירוד, שבה כל קיר נבנה בדם וביזע, וכל גן אנוכי מקודד עוינות לשכניו, משוכפל ומועבר הלאה כמורשת קדושה.

לפעמים הישראלי שחי בתוך כל זה מחפש איזה מצח לתקוע בו כדור. לפעמים זה העורף של חברו למצוות, לפעמים ברקה של עצמו, והיה גם מנוול אחד שהשתמש בגב של ראש ממשלה באותה אמתלה.

אני מאוד חושש מהמלחמה הזו שבוא תבוא עלינו. מלחמת תאים. המוח מחשמל את השריר, שמפיל ושובר את העצם שנתקעת וקורעת את הריאות, שחונקות את הלב. כשהתחלתי לכתוב לא דמיינתי שמחלה אוטואימונית סופנית היא הדימוי שלא יפסיק לתת.

אנחנו, כידוע וכמקובל בקרב בני עמנו, לא נברח בזמן. גם ילדינו (רק שלא יתמיינו לנו אחרת) יהיו כאן כדי לחזות בתהליך הטבעי של המוות. גם ילדינו (מי ייתן והלוואי שייתמיינו אחרת) הם אולי הסיכוי היחיד והאחרון להציל את עצמם מכל זה.

אולי בדמם הצעיר עוד לא קפאו הנוגדנים שעברו אליהם בירושה, אולי קרום התא שלהם עוד גמיש מספיק כדי לספוג את השונה במקום להיקרע. אולי הם יגדלו צלקת. אולי בכל זאת יכרתו איזה איבר.

אנחנו לא יכולנו. עשרות שנים עברו, ובמקום לרפא העמקנו עבורם ועבורנו את הפער.

"הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם־רֹפֵא אֵין שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרוּכַת בַּת־עַמִּי?" (ירמיהו ח, כב).

אנחנו דור של כישלון. צפינו באדישות, באוזניים ערלות, בשעה שהמערכת החיסונית שלנו קורסת לתוך עצמה, והמשכנו להאכיל את המחלה במקום לחפש תרופה. היינו מבקשים סליחה אבל אנחנו לא באמת מתכוונים לזה.

אם נשארו לי 25-30 שנה, כנראה שאזכה לראות את החזון האסכטולוגי הזה מתממש.

"ובָּא הַקֵּץ אֶל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ" (עמוס ח, ב).

זו התמיינות מסודרת, מתוכננת ומתוקצבת. לא גידול פראי וחסר היגיון, אלא ארכיטקטורה מולקולרית של פירוד, שבה כל קיר נבנה בדם ויזע, וכל גן אנוכי מקודד עוינות לשכניו, משוכפל ומועבר הלאה כמורשת קדושה

הכינו את הממחטות, אנחנו בנפילה חופשית ועוד רגע נחליף את עולם הדימויים הביולוגי לעולם דימויים פיזיקלי וניבלע בחור שחור (אולי עד שניפלט דרך מעבר תולעת ליקום מקביל, טוב יותר).

ד''ר עמי בכר הוא מנהל מעבדה לאבחון מולקולרי, המכון הווטרינרי ע"ש קימרון, משרד החקלאות. ניהל מעבדה לכימיה סביבתית והיה חוקר פלילי כממונה ארצי לחומרים מסוכנים. אבא של איל, נמרוד ומעין.