עגלת הקפה והיין "גאולה בר" שוכנת בלב כרם ענבים במושב תקומה. בין הגפנים פזורים שולחנות עץ של קק"ל, ומתחת לסככה רחבת ידיים מוצבים שולחנות עץ עגולים למבקרים. המקום הקסום היה סגור במשך יותר משנה מאז פרוץ המלחמה, אך לאחרונה שב ונפתח למבקרים ולמבלים.

ביום אביב לפני כמה ימים שרר מזג אוויר מושלם – לא חם ולא קר – ורוח קלה נשאה עימה ריח שדות, ענבי כרם ומאפים טריים. לרגעים נדירים אפשר היה לשכוח את המלחמה, אלא שהתכנסנו שם כדי לשוחח דווקא על היעדר הביטחון והפחד המתמיד מפני מתקפת אויב חוזרת – אויב שממתין במרחק חמישה קילומטרים בלבד, ממערב.

במהלך השנה והשבעה חודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, הפך מושב תקומה למוכר גם לתושבי האזור וגם למבקרים מרחוק בזכות "בית המטבחיים" של מכוניות הנובה – מגרש עצום שבו נערמו גושי מתכת חלודים שהיו פעם רכבים של משתתפי פסטיבל הנובה. המכוניות עדיין שם, בערימות גבוהות, והפכו לאנדרטה מטלטלת – תזכורת מוחשית לזוועות יום הטבח.

על אף הזמן שחלף, התושבים לא חזרו לשגרה. אחד מהרבש"צים באזור המחיש בפנינו את תחושותיו הקשות בנוגע למצב: גם היום הוא לא סומך על צה"ל במקרה של מתקפה נוספת

מושב תקומה ניצל באותו בוקר של 7 באוקטובר. מיקומו – בקו שני או שלישי מהגבול – אפשר לכיתת הכוננות להתארגן ולהתייצב לעמדות ירי על גדרות המושב ולהגן על המקום. לעומתו, מושב יכיני, המרוחק מרחק דומה מעזה – ארבעה קילומטרים בלבד, צפונית לתקומה – חווה חדירה של חוליית מחבלים וחמישה מתושביו נרצחו.

תקומה אולי ניצלו באותו בוקר, אך הנפש נותרה פגועה. על אף הזמן שחלף, התושבים לא חזרו לשגרה. התחושות הקשות, החשש מהתחזקות חמאס וממתקפה חדשה, מלוות את תקומה, את קיבוץ סעד הסמוך, את שדרות, נתיבות ואת היישובים שביניהם. אחד מהרבש"צים באזור המחיש בפנינו את תחושותיו הקשות בנוגע למצב: גם היום הוא לא סומך על צה"ל במקרה של מתקפה נוספת.

מבט על קיר המכוניות במושב תקומה, 3 בינואר 2024 (צילום: משה שי/פלאש90)

"אנחנו לא סומכים על הצבא", אומר הרבש"ץ. "יש לנו משבר אמון מול החטיבה הצפונית, מול כל דרג צבאי מדרגת מח"ט ומעלה. לדוגמה, ביקשנו להקים מגדל שמירה ועמדות הגנה – כמו אלה שהוקמו בקיבוצים הסמוכים לגבול – ולא קיבלנו אישור. החלטנו לא לחכות לצה"ל: הבאנו שופלים ואנחנו בונים עמדות הגנה בעצמנו".

הסיור היה יוזמה של "פורום עוטף ישראל" – גוף אזרחי שהוקם לאחר מתקפת 7 באוקטובר. מייסדי הפורום מגיעים מהרשויות המקומיות בעוטף עזה – אשכול, שער הנגב, שדות נגב, חוף אשקלון ושדרות – והוא מונה כ־2,000 חברים. הפורום פועל בשיתוף פעולה עם ארגונים נוספים, ומקיים פעילות הסברה א־פוליטית וא־מפלגתית בנוגע לצרכים הביטחוניים של האזור.

סולומון דורש מצה"ל וההנהגה להתבונן על ארגון חמאס בעיניים פקוחות. לדבריו, חמאס מקיים כיום מערכת תיאום ענפה עם איראן והחות'ים, ומשקם את יכולותיו בלחימת גרילה ובמערך המנהרות

מבחינה ביטחונית, מדובר בפורום מיליטנטי. חבריו אינם בהכרח תומכי הליכוד או בנימין נתניהו – ואולי אף להפך. רבים מהם תוקפים את הממשלה באופן חד ובוטה, אך עושים זאת מתוך דרישה להפעיל כוח צבאי תקיף וקטלני יותר.

את הסיור הדריך תת־אלוף במילואים אורן סולומון – תושב קיבוץ סעד ולשעבר מנהל הלחימה של אוגדת עזה. ביום הטבח, בדרכו לאוגדה, נקלע סולומון לקרב עם מחבלים, חיסל כמה מהם והציל צעירים שברחו ממסיבת נובה.

תא"ל במילואים אורן סולומון, מאי 2025 (צילום: טל שניידר)

במהלך המלחמה מינה אותו מפקד האוגדה דאז, תת־אלוף אבי רוזנפלד, להוביל את תחקיר צה"ל על התנהלות אוגדת עזה. אלא שבהמשך הדרך, עקב יחסים עכורים עם מחליפו של רוזנפלד – תת־אלוף ברק חירם – הוזז סולומון מתפקידו. לטענתו, הרחקתו מהתחקיר נבעה ממסקנותיו הקשות בנוגע לתפקוד צמרת המטכ"ל בשעות הראשונות של הטבח.

בהמשך הסתבכו ענייניו כאשר נחקר בחשד להוצאת מסמכים מסווגים מן האוגדה בניגוד לפקודות. החקירה הסתיימה והתיק נגדו נסגר.

סולומון דורש מצה"ל וההנהגה להתבונן על ארגון חמאס בעיניים פקוחות – אף יותר מההתעוררות המודיעינית והביטחונית שחלה מאז מתקפת 7 באוקטובר. לדבריו, חמאס מקיים כיום מערכת תיאום ענפה עם איראן והחות'ים, ומשקם את יכולותיו בלחימת גרילה ובמערך המנהרות.

לפי סולומון, מרכז הכובד האידיאולוגי של חמאס הוא השליטה בשטח והחשש מהפיכתם של תושבי הרצועה לפליטים. לכן, לשיטתו, הדרך היחידה לפגוע באמת בארגון היא נטילת שליטה על שטח – מבלי להחזירו

"הם מפרקים מצלמות רוורס מכלי רכב, או משתמשים בכל מצלמה פשוטה שאפשר למצוא, כדי לתזמן מטענים נגד כוחותינו", הוא מספר. "הם מבריחים מצלמות באמצעות רחפנים – גם מתוך שטח ישראל – מנטרים את מרחבי הלחימה של צה"ל, ומשקמים יכולות נ"ט ו־RPG. הרעיון הכללי שלהם הוא להתיש את צה"ל טקטית ואסטרטגית. להקיז את הדם, להתיש את העורף".

סולומון חוזר בהסבריו על לא מעט אלמנטים המוכרים לציבור הישראלי הרחב. לדבריו, חיסול צמרת חמאס לא הוביל לתוצאה הרצויה, שכן המפקדים הוחלפו, אך לא חל כל שינוי אסטרטגי. עוד הוא טוען כי שנה ושבעה חודשים של הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה הקנו לחמאס תקציב של כמיליארד שקלים ממכירת סחורות, ששימש בין היתר לתשלום משכורות לפעילי טרור.

כלי רכב משוריינים של צה"ל בגבול רצועת עזה, 4 במאי 2025 (צילום: Menahem KAHANA / AFP)

לפי סולומון, מרכז הכובד האידיאולוגי של חמאס הוא השליטה בשטח והחשש מהפיכתם של תושבי הרצועה לפליטים. לכן, לשיטתו, הדרך היחידה לפגוע באמת בארגון היא נטילת שליטה על שטח – מבלי להחזירו.

סולומון אינו היחיד שמחזיק בעמדה זו. לאורך חודשי הלחימה נשמעו קולות דומים בציבוריות הישראלית – ובעיקר מצד שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית – הטוענים כי רק פגיעה טריטוריאלית ממשית בארגון תהווה איום אסטרטגי עליו, ואולי אף תביא אותו לשולחן המשא והמתן על החזרת החטופים או למצב של "ניצחון מוחלט".

עמדתם של סולומון ושותפיו ב"פורום עוטף ישראל" היא חד־משמעית: אסור בשום אופן לקבל את הרעיון של הפסקת המלחמה, שכן לדבריהם, חמאס מתכנן כל העת את המתקפה הבאה על ישראל

סולומון מדגיש כי רעיון נטילת השטח כאמצעי להכרעה מוחלטת מופיע גם בספרות המחקרית ובחומרי מודיעין. בתשובה לשאלת זמן ישראל היכן בדיוק מופיע העיקרון הזה, הפנה סולומון לספרו של יהושפט הרכבי, מי שכיהן כראש אגף המודיעין בשנת 1955.

בספרו ,"לקח הערבים מתבוסתם", שפורסם ב־1969, תרגם הרכבי מאמרים וספרים של הוגים וסופרים ערביים שעסקו בתוצאות מלחמת ששת הימים. עם זאת, הספר בן 56 השנים אינו מצוי בידינו, והנקודה המחקרית הספציפית הזו דורשת בדיקה מעמיקה יותר.

מפגינים בתל אביב במחאה נגד הממשלה ולמען שחרור החטופים, 3 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

חוקרים אחרים בתחום לימודי המזרח התיכון סבורים כי עצם נטילת שטח לא בהכרח תביא להכרעת חמאס, וכי מטרת הארגון היא בראש ובראשונה לשרוד – באמצעות המשך אחזקת נשק ויכולת ייצורו.

האם אכן שליטה טריטוריאלית היא הדרך להכנעת חמאס או ל"ניצחון מוחלט"? ייתכן שהתמרון הקרקעי הקרוב, שעליו הכריזה הממשלה ביום ראשון האחרון, נועד בדיוק למטרה זו – השגת שליטה מלאה ברצועת עזה. עם זאת, טרם ברור כיצד צה"ל יוכל להחזיק בשליטה הזו לאורך זמן.

כמו כ־70% מהציבור הישראלי, גם חברי הפורום – שחלקם מתגוררים בסמוך לגדר – רוצים לראות את החטופים שבים הביתה באופן מיידי. אך מלבד קריאה להפעלת כוח צבאי נוסף בעומק הרצועה, אין להם פתרון

עמדתם של סולומון ושותפיו ב"פורום עוטף ישראל" היא חד־משמעית: אסור בשום אופן לקבל את הרעיון של הפסקת המלחמה, שכן לדבריהם, חמאס מתכנן כל העת את המתקפה הבאה על ישראל. "כל נוסחה שתביא להפסקת לחימה תאפשר לחמאס לשרוד – ותגרום לפגיעה קשה בנו", אמר סולומון במהלך מפגש הפורום, שנערך תוך כדי תצפית מאזור קיבוץ עלומים מערבה.

אולם, כיצד בדיוק יש ליטול את כל שטח עזה, להחליט על המשך מלחמה ללא הגבלת זמן – ולצד זאת להביא לשחרור החטופים? לכך אין בידי הפורום תשובה ברורה. כמו כ־70% מהציבור הישראלי, גם חברי הפורום – שחלקם מתגוררים בסמוך לגדר – רוצים לראות את החטופים שבים הביתה באופן מיידי. אך מלבד קריאה להפעלת כוח צבאי נוסף בעומק הרצועה, אין להם פתרון.

משפחותיהם של ישראלים המוחזקים כבני ערובה בעזה מפגינות סמוך לגבול רצועת עזה, 20 באפריל 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

ניר עוז: מה שנשאר

המשך הסיור של הפורום התמקד בקיבוץ ניר עוז, מהיישובים שספגו את אחת הפגיעות הקשות ביותר ביום הטבח. את הסיור הוביל איתי דקל חן – אחיו של שגיא דקל חן, ניצול שבי, ובן הקיבוץ. דקל חן עצמו עבר שינוי אידאולוגי, חזר בתשובה, וכיום הוא חלק מהציונות הדתית ותושב מושב זמרת הסמוך.

ביום הטבח נפגעה כל משפחתו. אחיו שגיא נחטף לעזה וחזר רק לאחר 498 ימים – כשהוא סובל מפציעות קשות בגפיו. בזמן חטיפתו הייתה אשתו אביטל בהריון מתקדם, עם שתי בנות קטנות לבד בבית.

ראש הממשלה נתניהו ורוב שרי הממשלה טרם ביקרו בקיבוץ או קיימו פגישה עם תושביו בנוגע למצבם. מתוך 59 החטופים שעדיין מוחזקים ברצועת עזה, 12 הם בני ניר עוז

אימם, נעמית דקל חן, גם היא נחטפה. בעת שהובלה לעזה ברכב החטיפה, תקף צה"ל את הרכב במסוק קרב. נעמית נפגעה מרסיסים, הצליחה להעמיד פני מתה, ונפלה בשדות החקלאיים – שם, באותו אירוע, נחטפו גם דורון אשר כץ, שתי בנותיה ושני גורן. במשך שעות זחלה נעמית בשדות, פצועה ומדממת, עד שהצליחה לחזור לקיבוץ.

בזמן הטבח, אחותו הצעירה של איתי, אופיר, הסתתרה בממ"ד עם ילדיה הקטנים, בעוד בן זוגה משה התרוצץ בקיבוץ וניסה להילחם במחבלים. בשעות הצוהריים הגיעה נעמית לביתה של אופיר, דפקה על הדלת – אך בני הבית, שפחדו מהתחזות, התעכבו בפתיחה. כשהבינו שזו אכן נעמית, הכניסו אותה פנימה. היא קרסה על מזרן בממ"ד, והמשפחה החלה לטפל בה.

כל השכנים הצמודים של משפחת דקל חן נחטפו – משפחות אלגרט וביבס. משפחה נוספת ניצלה, לאחר שביתם נפרץ והושחת.

שגיא דקל חן עם בני משפחתו, במסוק בדרכם לבית החולים, 15 בפברואר 2025 (צילום: דובר צה"ל)

כאמור, שנה ושבעה חודשים חלפו מאז הטבח – אך בקיבוץ ניר עוז כמעט דבר לא השתנה. עבודות שיקום טרם החלו, אף שלפני כחודש הגיעו אנשי הקיבוץ להסכמות עם מנהלת "תקומה" על תקציב שיקום בגובה 350 מיליון שקלים – סכום הגבוה במעט מההצעה הראשונית של מדינת ישראל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורוב שרי הממשלה טרם ביקרו בקיבוץ או קיימו פגישה עם תושביו בנוגע למצבם. מתוך 59 החטופים שעדיין מוחזקים ברצועת עזה, 12 הם בני ניר עוז. בין השורדים שעדיין מוחזקים חיים: האחים דוד ואריאל קוניו, מתן צנגאוקר ואיתן הורן.

דקל חן מציין כי אחת מתוצאות הכישלון הצבאי בהגנה על ניר עוז היא שדווקא מקרב משפחות החטופים הקולניות והנחושות ביותר כיום נמצאים אנשי הקיבוץ

איתי דקל חן תיאר את החיים בקיבוץ טרם המלחמה – קהילה מלוכדת של משפחות מורחבות: קלדרון־דן, קוניו־יהוד, כץ־מוזס, סילברמן־ביבס, דקל חן ואחרות. כמעט כל אחת מהמשפחות איבדה בני משפחה – ברצח, חטיפה או שניהם. בתים רבים הועלו באש, והחיים שהתקיימו בהם נגדעו באחת. מתוך עשרות הבתים בקיבוץ, רק שישה נותרו שלמים.

שעות הטבח הארוכות, התחושה שאיש לא בא לעזור – ואף לא ירייה אחת של צה"ל שנורתה להגנתם – הותירו את התושבים חסרי אונים, מתוסכלים וכועסים עד היום.

שרידי הבית של ברכה לוינסון ז"ל, מאי 2025 (צילום: טל שניידר)

דקל חן מציין כי אחת מתוצאות הכישלון הצבאי בהגנה על ניר עוז היא שדווקא מקרב משפחות החטופים הקולניות והנחושות ביותר כיום נמצאים אנשי הקיבוץ. לדבריו, ניתן להבין את הגישה הזועמת והבלתי מתפשרת של המשפחות שמפגינות ברחובות, לנוכח הזוועות שעברו באותו יום.

עוד הוא מספר כי רק כ־50 מחברי הקיבוץ המקוריים, ובהם בעיקר מבוגרים, צפויים לשוב ולגור במקום בעתיד. ניר עוז, לדבריו, ייאלץ להמציא לעצמו דרכי שיקום חדשות, ולפתוח את שעריו לאנשים חדשים – כדי שלא ייוותר כיישוב יתום.

הדרך הנכונה לעיבוי הקיבוץ, לשיטתו, היא באמצעות פנייה לקהל יעד של דתל"שים צעירים – קבוצה רחבה באוכלוסייה שעשויה להשתלב היטב באורח החיים הקיבוצי

דור המייסדים, הוא אומר, נרצח ונמחק כמעט כולו. קומץ נשים מבוגרות עברו להתגורר יחד בבית אבות. רוב המשפחות – ההורים והילדים – צפויות לקחת חלק בהקמה מחדש של הקיבוץ במסגרת קיבוץ בית־ניר שבאזור גוברין.

בתשובה לשאלת זמן ישראל כיצד ניתן יהיה להרחיב את האוכלוסייה בקיבוץ ניר עוז ולסייע בשיקומו – מעבר לאותם כ־50 תושבים ותיקים שצפויים לשוב – השיב דקל חן בצער כי גרעיני נח"ל חילוניים או קבוצות ממכינות קדם־צבאיות לא מצליחים לייצר תושבות קבע באזורי ספר.

תיבות הדואר בקיבוץ ניר עוז, 25 בפברואר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

גם הרעיון לצרף גרעינים דתיים או חרד"לים, לדבריו, אינו ישים בשל הפערים התרבותיים והחברתיים בין הקבוצות. הדרך הנכונה לעיבוי הקיבוץ, לשיטתו, היא באמצעות פנייה לקהל יעד של דתל"שים צעירים – קבוצה רחבה באוכלוסייה שעשויה להשתלב היטב באורח החיים הקיבוצי.

לתעד את הבלתי נתפס

עטיפת הספר "אני מניר עוז" (צילום: עם עובד)

לפני מספר חודשים ביקרנו בקיבוץ ניר עוז לסיור מטלטל. גם לפני 7 באוקטובר, תושבי הקיבוץ הקטן חשו כי הם שקופים – שאיש אינו מכיר אותם, לא חושב עליהם, ולעיתים אף מבלבל בין ניר עוז לקיבוצים אחרים באזור, כמו נחל עוז.

כעת רואה אור ספרן של העיתונאית סיון קלינגבייל והחוקרת ד"ר שני קלינגבייל, העוסק בטבח שהתחולל בקיבוץ. כותרתו – "אני מניר עוז: זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה" – נושאת את כאב ההיעדרות מהתודעה הישראלית. את תמונת השער צילמה יוכבד ליפשיץ, צלמת עיתונות ותיקה וצלמת הקיבוץ, שנחטפה בגיל 84 וחזרה מן השבי. בעלה, עודד ליפשיץ, נרצח.

למי שטרם אזר את האומץ לבקר בשבילי הקיבוץ היפהפה – הספר הזה עשוי להוות חלון כניסה ראשון, צעד לקראת היכרות עם מה שאירע, ועם האנשים שנותרו.