כבר חמש שנים שאני לא גר בארץ. התקופה הזו הייתה עם עליות ומורדות אישיות וחברתיות, אבל נראה שהחברה הישראלית נמצאת באחד הרגעים הכי נמוכים שלה בעשרות השנים האחרונות.

נכון, אני לא גר בארץ, אבל מציאות זו מעניקה לי נקודת מבט מעניינת במיוחד על התקופה הזו. אני עדיין חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ובאותו זמן יכול להביט בה מהצד. מתוך נקודת מבט זו אבקש לדבר על החוויה שלי של חופש הביטוי במרחב הישראלי. או יותר נכון – המחסור בו.

אני עדיין חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית ובאותו זמן יכול להביט בה מהצד. מתוך נקודת מבט זו אבקש לדבר על החוויה שלי של חופש הביטוי במרחב הישראלי. או יותר נכון – המחסור בו

כל שנה אני מגיע לארץ לכמה חודשים, לביקור ועבודה. חלון זה, לתוך המציאות הישראלית מדגיש כמה עמוקה הנסיגה בחופש הביטוי הישראלי. לא שחופש הביטוי בישראל הוא ערך מפואר שיש להתגאות בו, אבל יש מספיק עדויות בשנתיים האחרונות להצרת חופש הביטוי בכל הקשור למלחמה האינסופית הזו. אולם, הנסיגה הזו היא לא רק הצרה חוקית או כזו שנוגעת לאפשרות של המשטרה לעצור אנשים, אלא שהיא גם פנימית.

כל מי שמחזיק בדעה שמאלית יותר או שונה מזו של אנשי "ההסברה" חש שהמרחב לדעה שלו הצטמצם. תחושה זו של חוסר מרחב לדעות שונות אינה רק בציבור, אלא גם בין חברים ותיקים או במקום העבודה.

באחד מימי החורף האחרונים הגעתי לירושלים ובמקרה פגשתי חבר ותיק ברחוב. די מהר השיחה בינינו התגלגלה לדיון על המלחמה, על החיים בירושלים בעשור האחרון ועל החוויה האישית של כל אחד מאתנו.

החבר סיפר לי, שגם במפגש עם החברים הכי קרובים הוא לא מצליח להביע את הדעה שלו. כאשר הוא מצליח להציג את הדעה שלו, השונה מדעת רובם, החברים שלו מייד מבטלים את הדעה שלו ודוחקים אותה ואותו לפינה.

תחושות כאלו היו קיימות גם אצלי כאשר דיברתי עם חברים קרובים. אבל ביתר שאת הרגשתי תחושה כזו כשעבדתי בחורף האחרון בארץ. יצא לי לעבוד די קרוב לכמה מכינות קדם-צבאיות בשבועות הללו. נכון שמראש לא ציפיתי שהשיח של המכינה יהיה מתואם לדעות שלי, אבל קיוויתי שדווקא במקום שמחנך את דור העתיד שלנו לפתיחות מחשבתית – תהיה יותר קבלה. בפועל, יצאתי משם בתחושה שלא רק שהצוות יתייחס בביטול להבעת הדעה שלי – אלא שעצם הבעת הדעה שלי יפגע באופן מהותי ביכולת שלנו לעבוד יחד. כך שפשוט הבלגתי פעמים רבות כשנאמרו דברים שלא הסכמתי איתם.

יש מספיק עדויות בשנתיים האחרונות להצרת חופש הביטוי בכל הקשור למלחמה האינסופית הזו. אולם, הנסיגה הזו היא לא רק הצרה חוקית או כזו שמאפשרת למשטרה לעצור אנשים – היא גם פנימית

התחושות הללו החזירו אותי לשיחה שקיימתי עם בחור רומני בקיץ האחרון אי שם בהרים. כמו כל שיחה כזו בתקופה האחרונה, גם זו התחילה בגישוש מהי דעתו של האחר והאם יש מקום לשיח משותף. אחרי שיחה די ארוכה הוא אמר לי שהוא חושב שזה מאוד אמיץ להביע דעות שונות מהמיינסטרים הישראלי. בהתחלה לא בדיוק הבנתי את הכוונה, הרי להביע דעה שונה אינה דבר פסול בישראל או מסוכן. עם הזמן אני מבין טוב יותר למה הוא התכוון. הבעת דעה שונה היום בישראל יכולה להיות מסוכנת. היא יכולה לגבות מחיר אישי, חברתי ותעסוקתי כבד.

החוויה האישית והשיחות המקריות מדגישות עד כמה אי אפשר לעמוד מנגד מול הצמצום הגובר של חופש הביטוי. אנחנו לא יכולים לוותר על המרחב לדעה אחרת בזירה הישראלית. ללא מרחב רעיוני שיאתגר את קולות העליונות היהודית, הדיכוי והמלחמה, לא תהיה אלטרנטיבה, ונישאר לכודים בלופ אינסופי של אלימות. אסור לנו להיכנע לצנזורה העצמית, עלינו למלא את החלל באלטרנטיבה רעיונית שתביא עמה תקווה ועתיד אחר.

ניצן דיסקין מתגורר בקנדה הצרפתית אחרי שנים של חינוך באמצעות טיולים במדבר הישראלי. השינוי הבלתי צפוי קרה יחד עם הטלטלה העולמית של תקופת הקורונה, המלחמה באוקראינה והמציאות הישראלית. הריחוק הפיזי לצד ההכרות המעמיקה עם החברה הישראלית מעניקים לו מבט אחר על החברה, הפוליטיקה והמרחב הישראלי.