ה אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ, שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר.
ו רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם.
ז אֲ‍נִי שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר – הֵמָּה לַמִּלְחָמָה.
(תהילים קכ)

מה שחזינו בו השבוע בסעודיה ובמפרץ הוא היפוכו של שיר המעלות, בו הישראלי השכן לערבים הוא שוחר השלום, בעוד שהם – פניהם למלחמה. בהיפוך דברי התנ"ך, העולם הערבי רוצה שלום, וישראל פניה  למלחמה.

מה שחזינו בו השבוע בסעודיה ובמפרץ הוא היפוכו של שיר המעלות, בו הישראלי השכן לערבים הוא שוחר השלום, בעוד שפניהם למלחמה. בהיפוך דברי התנ"ך, העולם הערבי רוצה שלום, וישראל פניה  למלחמה

מה היה השבוע? מדינות המפרץ הפגינו רצון לסיים את כל המלחמות, ולהתרכז בפיתוח הכלכלי יחד עם ארצות הברית, אבל נתקלו בישראל המסרבת להצטרף להסדרי השלום, ומתעקשת ללכת למלחמה.

מדוע מדינות ערב, בדגש  על מדינות המפרץ, רוצות פיתוח כלכלי? משתי סיבות – הראשונה, הן ערות לכך שעושר הנפט והגז לא יעמוד להן לנצח, וכבר עכשיו יש להן מתחרים רבים על שווקי העולם, ובכללם ארצות הברית.

הן מוכרחות לקדם פיתוח כלכלי חליפי לעושר הנפט, לנצל את היכולות שיש להן כעת, כדי להמשיך בקדמת המדינות המפותחות לדורות קדימה.

יש לשים לב, כי מדינות המפרץ הפסיקו את תכניות הסיוע שלהן לעולם הערבי, כי המגמה שלהן היא לשמור על הכסף כדי לנצל אותו בבית. מכאן, שהירתמות לסייע לעזה חייבת להיות בנוסחת של השקעה תועלת, וזאת הסיבה שסעודיה מתעקשת שחמאס יפורק מנשקו לפני שתשים דינר אחד על פיתוח עזה.

זה עניין אחד. עניין אחר הוא הסכנה מאיראן. סעודיה חטפה טילים מאיראן ומן החות'ים והיא חייבת כיפת הגנה. זה יכול היה להיות המערכות המתקדמות שלנו, כחלק מן השלום והנורמליזציה עם סעודיה, אבל החמצנו זאת מן הסיבות הידועות, ונקווה שלא לתמיד.

בהיעדר כיפת הגנה מסכנת הטילים האיראנית והחות'ית, סעודיה מבקשת כיפת הגנה כלכלית – היא לא רק תשקיע בכלכלה האמריקאית טריליון דולר, אלא גם תמשוך השקעות אסטרטגיות של חברות אמריקאיות, אשר ישמשו ככיפת ההגנה עליה מן הסכנה האיראנית. התקפה עליה תהיה בבחינת התקפה על אינטרסים אמריקאיים. זה לא מספיק, אבל זה משהו, וסעודיה והמפרץ עדיין זקוקות לטכנולוגיה הישראלית.

סעודיה חטפה טילים מאיראן ומהחות'ים והיא חייבת כיפת הגנה. זה יכול היה להיות המערכות המתקדמות שלנו, כחלק משלום ונורמליזציה עם סעודיה, אבל החמצנו זאת מן הסיבות הידועות, ונקווה שלא לתמיד

מכאן גם חשיבות סיום המלחמה בעזה. המשך המלחמות מקרין רע על פיתוח כלכלי ונכונות להשקעות. סעודיה הכלכלית רוצה דימוי אחר של המזרח התיכון, לא דימוי של קנאות דתית ואנרכיה אלא של יציבות והזמנה להשקעות כלכליות.

בעוד העולם הערבי רוצה להתנער מן האסלאם הפוליטי, כלומר: האחים המוסלמים, דאע"ש ודומיהם, ישראל הולכת בכיוון ההפוך של שקיעה בתוך יהדות פוליטית שמתעצבת בימים אלה בדמות של מקביליהם האחים המוסלמים. היהדות הפוליטית היא אשר מעלה עלינו הכתוב: אני – הערבים – שלום, וכי אדבר המה – היהודים – למלחמה.

אבל, כאשר אנו מדברים על "מדינות המפרץ", הן לא מקשה אחת. עיקר השוני הוא בין קטאר מצד אחד לבין סעודיה והמפרציות מן הצד השני.

הדבר בא לידי ביטוי "במתנות" לדונלד טראמפ – בעוד סעודיה התחייבה להשקיע בכלכלה האמריקאית, קטאר נתנה לו מטוס. כלומר: סעודיה והמפרץ הולכות במסלול של פיתוח כלכלי, קטאר הולכת על שוחד. כבר אמרנו קטארגייט?

סעודיה וחברותיה במפרץ רוצות יציבות, קטאר זורעת כאוס. הקשר המיוחד בין ישראל לקטאר מחשיד את ישראל כי היא עושה יד אחת עם קטאר כדי לזעזע את היציבות האזורית, ולממש את "תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ', שהיא טרנספר של פלסטינים במצב של כאוס אזורי. ושמעתי מפי מקורות מצריים בכירים חששות כבדים מכך שישראל וקטאר יחדיו חותרות תחת היציבות המצרית. זה מה שעומד מאחורי הדרדרות היחסים בין ישראל למצרים.

בעוד העולם הערבי רוצה להתנער מן האסלאם הפוליטי: האחים המוסלמים, דאע"ש ודומיהם, ישראל הולכת בכיוון ההפוך של שקיעה בתוך יהדות פוליטית, המתעצבת בדמות מקביליהם, האחים המוסלמים

תחנת השידור המסיתה, הגורמת לכאוס הערבי, היא אל-ג'זירה, ותפקידה של ישראל בברית הזאת היא לספק לאל-ג'זירה את תמונות הזוועה מעזה.

לפיכך, קטאר למעשה קידמה את עמדתו של נתניהו במשא ומתן – לחלק את שחרור החטופים למנות קטנות ולא במכה אחת, כדי להאריך המלחמה – לעומת עמדת כל מדינות ערב האחרות לסיים את העסקה במכה אחת.

לגבי חמאס, בעוד שגם עמדת חמאס הייתה אומנם לסיים את העסקה בבת אחת ולסיים את המלחמה – בסופו של דבר הם התיישרו עם קטאר ואפשרו לחלק את העסקה למנות.

לפיכך, חלקה של קטאר בפיוס הכללי היה לסיים את שידורי ההסתה של אל-ג'זירה, וערב בואו של טראמפ אכן היו איתותים של קטאר בכיוון. בבת אחת פסקו תמונות הזוועה מעזה, ואפילו אל-ג'זירה התאפקה ולא סיקרה את הפרובוקציה של איתמר בן גביר עם הזבח על הר הבית, אירוע איכות של הסתה בעולם הערבי, כדי להוציא המונים לרחובות.

ברוח הרצון הטוב של הפחתה, אם לא סיום תמונות הזוועה, אבו מאזן ביטל את האיסור על שידורי אל-ג'זירה בגדה, ככל הנראה אחרי הבטחה שלא להסית נגדו את הפלסטינים.

מכאן האינטרס הדוחק כל כך של מדינות ערב לסיים את המלחמה – לעצור את שטף הסיקור המעורר עוצמת רגשות. הישראלים לא יודעים במה מדובר כי אנו לא מקרינים זאת אצלנו, ואין לנו מושג מה קורה בעזה.

קטאר למעשה קידמה את עמדתו של נתניהו במשא ומתן – לחלק את שחרור החטופים למנות קטנות ולא במכה אחת, כדי להאריך המלחמה – לעומת עמדת כל מדינות ערב האחרות לסיים את העסקה במכה אחת

מי שעקב אחרי אל-ג'זירה במהלך ביקורו של טראמפ, נוכח לראות כי לא היה סיקור בכלל של השיחות בריאד, חוץ ממסיבת העיתונאים המפוארת. זאת בעוד השיחות בדוחה היו מפורטות, והתרכזו בשני נושאים – הפגישה עם מוחמד אל-ג'ולאני ועסקת החטופים.

כל יתר העניינים הקשורים לשיחות עם סעודיה נדחקו לקרן זווית. כלומר: עדיין אין פיוס בין קטאר לסעודיה, וחלק מן הקושי של סעודיה ביחס אלינו, שהם קושרים אותנו עם המזימות של קטאר.

הדבר מעורר השתוממות, כי בהקשר הכלכלי מדינות המפרץ רוצות לקשור את צינור הנפט דרך ישראל לאירופה, בעוד קטאר רוצה למתוח את הצינור דרך סעודיה וירדן לסוריה של אל-ג'ולאני, ומשם לטורקיה. ישראל בועטת ברגל של עצמה.

יש לשים לב כי בפגישה בין טראמפ לאל-ג'ולאני – נשיא ארצות הברית אמר לו כי על סוריה להצטרף לברית אברהם – כלומר: סעודיה תסייע לשקם את סוריה, אבל צינור הנפט לא יעבור דרך סוריה לטורקיה, אלא מן המפרץ לישראל.

התוכנית של קטאר מאיימת על סעודיה וירדן, כי היא צריכה לחולל בהן מהפכות בסגנון אל-ג'ולאני בסוריה, וכבר ראינו את ראשית האיומים של האחים המוסלמים על המשטר בירדן.

מדוע ישראל לא רוצה לקטוף את פירות המהלכים הדרמטיים במזרח התיכון? כי לראשונה בהיסטוריה שלה היא יוצאת למלחמה המנוגדת לאינטרסים הכי זועקים שלה, בגלל הסכם בין שותפים קואליציוניים.

אפשר לומר כי מול ציר טראמפ-מוחמד בן סלמאן, עומד ציר נתניהו-בן גביר. איזה ציר יגבר?

מדוע ישראל לא רוצה לקטוף את פירות המהלכים הדרמטיים במזרח התיכון? כי לראשונה בהיסטוריה שלה היא יוצאת למלחמה המנוגדת לאינטרסים הכי זועקים שלה, בגלל הסכם בין שותפים קואליציוניים

תכנית ההכרעה של סמוטריץ' נועדה לחולל טרנספר כדי לפנות מקום להתנחלויות. מי שעוקב אחר טיב הלחימה של צה"ל כעת בעזה לא יכול שלא לשים לב שהלחימה מרוכזת בג'באליה, מתוך לחץ על הפלסטינים לרדת דרומה, כביכול לאזורי חלוקת הסיוע שלא דרך אונר"א, במתחמי סיוע מיועדים במימון קטאר.

ישראל משייכת את התוכנית לסטיב וויטקוף, אבל זה ספין, איך לא. על פי כוונת החברה האמריקאית המיועדת לנהל את הסיוע, מרחבי הסיוע יהיו בכל חלקי הרצועה, ולא רק בדרומה, ויש לשער גם סוגיה זאת הייתה מן הקשיים בהשגת הסכם בדוחה.

אז איזו כף תגבר – הכף של סעודיה שרוצה את העסקה ואת סיום המלחמה כדי להתרכז בכלכלה, או הכף של קטאר שרוצה להפריע לכלכלה ולהגביר את הכאוס?

לטראמפ הפתרונים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.