בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע סרטו של ערן ריקליס המבוסס על רב-המכר של אזאר נפיסי "לקרוא את לוליטה בטהרן" מ-2003. השיבה אל סיפור המעשה כיום מעוררת מחשבות נוגות, שכן מי יכול היה לחזות שתוך שני עשורים מאז תיארה נפיסי את תחושותיה תחת הפונדמנטליזם והטוטליטריזם האיראני – יהפכו תחושות אלה כה מוכרות בישראל של 2025.

נפיסי, בת למשפחה מיוחסת באיראן, סיימה לימודי דוקטורט בספרות אנגלית בארה"ב, ובדומה לרבים שפיתחו תקוות בעקבות נפילת השאה חזרה לארצה אחרי המהפכה של 1979.

מי יכול היה לחזות שתוך שני עשורים מאז תיארה נפיסי את תחושותיה תחת הפונדמנטליזם והטוטליטריזם האיראני – יהפכו תחושות אלה כה מוכרות בישראל של 2025

היא התקבלה להוראה באוניברסיטת טהרן ופוטרה בשל סירובה לעטות רעלה. עברה ללמד באוניברסיטת אלומה טבטבאי, אך גם שם לא שבעה נחת ואחרי שמונה-עשרה שנים עזבה את ארצה ומ-1997 היא חיה וכותבת בארה"ב.

כרזת הסרט "לקרוא את לוליטה בטהרן"

ספרה מתאר פגישות שבועיות שניהלה בחשאי בביתה בטהרן החל מ-1995 עם שבע סטודנטיות, פגישות שהוקדשו לעיון ביצירות ספרותיות מאת ולדימיר נבוקוב, פרנסיס סקוט פיצג'רלד, הנרי ג'יימס וג'יין אוסטין.

נפיסי מראה כיצד קריאת יצירות כגון "לוליטה" של נבוקוב, על הילדה בת ה-12 הנלכדת ללא מוצא ברשתו של הפדופיל הומברט הומברט, סיפקה לנערות הבנת-מה של מעמדן במשטר המטיל עליהן גזירות, כגון החובה לכלוא עצמן בלבוש מימי הביניים, ובתוך כך הופך אותן בעיני העולם לנושאות דגל המהפכה.

אין זה אומר שהנערות הפכו בתודעתן ללוליטה. כפי שנפיסי מדגישה: "אנחנו לא היינו לוליטה, האייתוללה לא היה הומברט". ואמנם לא ניתן ליצור השוואה מובהקת בין בדיון ספרותי לבין מצבים פוליטיים נתונים, וגם לא ניתן להשוות בין המהפכה האיראנית של 1979 והמהפכה המשטרית בישראל של 2023. אך כפי שנפיסי מראה, חוסר האונים של לוליטה משקף את חוסר האונים של אזרחים כאשר הם מוצאים עצמם במפתיע ובניגוד לכל ציפייה מוקדמת במדינה הנשלטת על ידי הנהגה המקדמת השקפות פונדמנטליסטיות וטוטליטריות.

ישראלים רבים חשים כיום הפתעה וחוסר אונים אל מול הפגיעה בערכים חוקתיים, בהפרדת הרשויות, בייעוץ המשפטי, במנהל התקין, בחברה האזרחית, בתקשורת הציבורית ובאקדמיה. "לקרוא את לוליטה בטהרן" מבהיר את מהותה של תחושה זו באמצעות שלוש תובנות העולות מן הספר.

כפי שנפיסי מראה, חוסר האונים של לוליטה משקף את חוסר האונים של אזרחים המוצאים עצמם במפתיע ובניגוד לכל ציפייה מוקדמת, במדינה הנשלטת על ידי הנהגה המקדמת השקפות פונדמנטליסטיות וטוטליטריות

1

הראשונה שבהן, היכולת של שלטון נחוש לעשות ככל העולה על רוחו: לחוקק חוקים הזויים, לפטר שומרי סף, למנות לתפקידים רגישים נאמני-שלטון חדלי אישים, לעודד שחיתות אישית וממסדית, להימנע מחקירת מעשים ומחדלים, לצאת למלחמות, לעודד אי-שוויון בנטל, לשבש את השיח הציבורי באמצעות מכונת רעל, וכל זאת בתוך שטף פעילויות בלתי נדלה המנרמל כביכול את המצב.

גם המחאה של שוחרי הדמוקרטיה ברחובות, בבתי המשפט ובתקשורת נעשית עם הזמן עניין של שיגרה. נפיסי מדגימה זאת היטב באמצעות הקטע מתוך "לוליטה" שבו הומברט הומברט מופיע בקייטנה שבה שוהה לוליטה כאבא תמים האוסף ממנה כביכול את בתו החורגת והכל נראה תקין לכאורה: תצלומים של ילדות קטנות על הקיר, פרפר צבעוני, עדיין חי, נעוץ אל הקיר כחלק מלימודי הטבע, ותעודה ממוסגרת של תזונאית הקייטנה.

מתרחש כאן פשע נורא מאחורי מראית עין של "עסקים כרגיל", ולרגע מתעוררת תקווה קלושה כי מנהלת הקייטנה שירלי המרשעת תציל את המצב, אך זו מקבלת מן הפדופיל את התשלום הנדרש, נותנת לו עודף, כותבת קבלה ומגרדת בראשה. לא נותר לנו, הקוראים והקוראות, האזרחים והאזרחיות, שהאמנו בעבר כי ישנם קווים אדומים שלא ניתן לחצות אותם, אלא לשקוע בייאוש עמוק.

2

תובנה שנייה נוגעת לשיתוף הפעולה שלנו עם המתחולל סביבנו. הפשע הנורא מכל המבוצע על ידי המוח הטוטליטרי, כותבת נפיסי, הוא זה של אילוץ האזרחים, כולל הקרבנות, להשתתף בפשע נגדם. היא קוראת לכך "לרקוד עם הסוהר שלך".

מתרחש כאן פשע נורא מאחורי מראית עין של "עסקים כרגיל", ולרגע מתעוררת תקווה קלושה כי מנהלת הקייטנה תציל את המצב, אך זו מקבלת מן הפדופיל את התשלום הנדרש, נותנת לו עודף וכותבת קבלה

כלומר, גם ציבור שהורגל לסדרי משטר תקינים אינו יכול להסיר מעצמו אחריות על הפגיעה בסדרים הללו. הפגיעה נובעת מהנכונות להשתתף במלחמות המסייעות למנהיגים לשמר את שלטונם, מתשלום מסים המממנים את השחיתות, מכניסתם של פוליטיקאים חסרי בינה פוליטית מתחת לאלונקה, מאמצעי תקשורת הנותנים במה למפיצי תיאוריות קונספירציה, ומן ההתנגדות למרי אזרחי.

3

התובנה השלישית נוגעת לתפיסתם העצמית של שוחרי הדמוקרטיה. נפיסי מזכירה לנו כי ככל ששלטון אנטי-דמוקרטי הוא חשוך, ועושי דברו נגלים לא אחת כמטומטמים ופרימיטיביים, אין פירושו שהוא אינו יודע מה מזיק לו.

היא מזהירה מפני בעלי שררה היודעים לפגוע בדיוק באותו מקום שבו מצויה נקודת החולשה המאיימת על הפונדמנטליזם והטוטליטריזם – התודעה האנושית.

הסטודנטיות שהגיעו לביתה מדי יום חמישי באו מרקעים שונים אך היו שותפות להכרה כי ככל שנשללה מהן חירותן אסור להן לאבד את קולן. הן הבינו ששלילת החירות אינה מתבטאת רק במאסרים ובהוצאות להורג אלא גם בשיבוש התודעה באמצעות בנייה מתמדת של תרבות שקר המאפשרת להנהגה להסית נגד שומרי-סף, ארגוני זכויות אדם, תנועות לאיכות השלטון וכדומה, להבטיח הבטחות שווא ל"בייס", לגייס בריונים שהשקר הוא נחלתם לדיכוי מחאות, ולמעשה לכפוף את המציאות כולה לשירותם.

בנקודה זו עולה מן הספר ציווי, שראוי לנהוג על פיו לא רק בטהרן אלא גם אצלנו: לנסות ולשמר, למרות הנסיבות הקשות, את האמת הפנימית שליוותה את שוחרי החירות ומכונני הדמוקרטיה מאז היווסדה.

הסטודנטיות שהגיעו לביתה של נפיסי היו שותפות להכרה כי ככל שנשללה מהן חירותן אסור להן לאבד את קולן. הן הבינו ששלילת החירות אינה מתבטאת רק במאסרים ובהוצאות להורג, אלא גם בשיבוש התודעה

"הגעתי למסקנה", כותבת המחברת, "שדמוקרטיה אמיתית אינה יכולה להתקיים בלי החופש לדמיין…כדי שיהיו לאדם חיים מלאים, חייבת להיות לו האפשרות לעצב ולבטא בפומבי עולמות פנימיים, חלומות, מחשבות ותשוקות, לנהל דו-שיח בין העולם הציבורי והפרטי. שאם לא כן, איך נדע שבכלל היינו קיימים, שהרגשנו, חשקנו, שנאנו ופחדנו?"

פרופסור אמריטוס מיכאל קרן שימש מרצה למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת קלגרי בקנדה ומרצה כיום במכללה האקדמית גליל מערבי. תחום התמחותו העיקרי הוא היחסים בין אינטלקטואלים ופוליטיקה. בין ספריו, "בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה דעת וכריזמה"; "העט והחרב: לבטיה של האינטליגנציה הישראלית"; "מקצוענים נגד פופוליזם: ממשלת פרס 1984-86", "פרקליט אחר: ביוגרפיה של אמנון זכרוני"; "ספרות פוליטית במאה העשרים", "מציאות ובדיון בחילופי האלף", ועוד. בקרוב ייצא לאור "התפסן בקפה טעמון: דן עומר ומלחמת התרבות בישראל".