מחלה סאראמאגית – או ברויגלית אם תרצו – מדבקת במיוחד פשטה בארץ ישראל. אני נותרתי לגשש על פיסת האדמה תחתיי בניסיון למצוא סימני חיים בג'באליה או בבארי, במצבי אני לא מצליח להבדיל… רגע, לא, לא, לא! שטויות! נפלתי לתוך התהום ההומניסטית מהר מדי ומוקדם מדי. אין לי שום צורך בפילוסופיה כדי להתקדם מכאן. נתחיל שוב.
אני מגשש על האדמה בניסיון להיחלץ מהתופת ואצבעותיי נוגעות בנתח אדם שרוף… אני מקרב אותו לפי כדי לוודא שמדובר בבשר חבריי, אני טועם אותו ויש לזה טעם של מלח וברזל. אני סופג את המת לתוך גופי כדי לאפשר לו להתקיים עוד קצת… לא, לא, לא! סנטימנטלי, ילדותי, בנאלי ומפספס את העיקר… נתחיל שוב!
גשם של גופות באוקטובר. מה פתאום "גשם" – מעשה ידי אדם, גשם של אדם. מעשה טרוריסטים. ובכן… גופות, גופות בכל מקום, יהודיות, פלסטיניות, יהודיות, פלסטיניות, גופות של אנו מכריזים בזאת, ערמות של גופות… גופות של העם היהודי, גופות של העם הפלסטיני… לא, לא, יותר מדי היסטוריה, יותר מדי אי דיוקים טרמינולוגיים. יש לדבר על אהבה בעתות של מלחמה ולא לקשקש על מוות… ובכן, שוב.
יש רצח, הרבה מאוד רצח, לא רק כאן, גם שם, כן גם שם וגם שם וגם מאז ומתמיד וזה לא נעים בכלל וגם מאוד מחליק, ואם עומדים על זה יותר מדי זמן זה גם נדבק לסוליות של הנשמה ועדיף בכלל לחשוב על דברים יפים יותר כמו מות נשיקה… אבל בכל זאת יש רצח, והרבה מאוד… וכשהוא ממוקד, כשהוא שיטתי, כשהוא מגובה מלמעלה ומלמטה הוא הופך ל"רצח עם", אבל גם זה, איכשהו טעון מדי, דורש הסבר נוסף, רצח, איכשהו, בכל זאת יש… יש ועוד איך יש! ומה אפשר להגיד עליו? שמישהו נרצח, כן מישהו נרצח… אבל גם זה, בכל זאת, מרגיש לי כמו דהירה מהירה מדי קדימה… אז נחזור שוב לאחור…
המלחמה התחילה בגלל שהיא הייתה חייבת להתחיל, והיא הייתה חייבת להתחיל בגלל שמי שהורה להתחיל אותה הרגיש את הדגדוג הקטן והממאיר בתוך הגרון, שהתפתח לאט־לאט לשיעול, שג'נוסייד לא מופיע סתם ככה יש מאין ועד שמגיעים לדרגה של פשע בינלאומי אפשר קודם להרגיל ברצח, חוקי, פשוט, שישכיח את הרצח הקטן והפשוט שהיה הטריגר, ועוד לפני כן… רגע, רגע, לא, לא, שוב הכול נשפך על השולחן מהר מדי…
"לראש הממשלה השקוע בחקירות אין מנדט ציבורי לקבוע דברים גורליים…" דברים גורליים הנקבעים עבורו, לעומת זאת… ראש הממשלה נאשם בפלילים העומד למשפט מוציא גזר דין מוות על השופטים שלו כדי לברוח ממשפטו, בהתחלה בצחוק, בבדיחות הדעת, אבל בהזדמנות הראשונה… והשנייה… והשש־מאות־וכמה… והשופטים מתרוצצים בשדה הקרב, ממלאים פקודות, זה בכלל לא עניין פוליטי למלא פקודות או להתרוצץ, הנה, אני מתרוצץ בזה הרגע ומסתחרר סביב, סביב ועדיין לא מגיע לעיקר… מההתחלה!
אתה לא מתחיל להיות רעב בבת אחת, בטח אם אתה לא עובד בכפייה או סגור במחנה… בהתחלה אתה רעב במידה הגיונית, אחרי יומיים–שלושה אתה חושב שזה יהיה ממש נחמד אם תצליח להשיג לחם יבש ואחר כך… אחר כך אתה כבר מתחיל לחשוב על החטופים, החטופים הרעבים לאללה, החולים לאללה… יהיה להם מזל אם הם ישרדו עוד יום–יומיים… בשביל להציל אותם צריך להרוג, אין ברירה אלא להרוג כדי להציל, זו המשוואה של הממשלה, מוות שווה חיים, חיים שווים הרבה פחות מקופסת שימורים… על בטן ריקה אנשים חושבים על פתרונות יצירתיים, קניבליים, זה טוב לנו וטוב לחטופים… וזה עוד לפני… גם הפעם זה לא מסתדר…
את ההפצצות שומעים כבר היטב במרכז הארץ. אף אזעקה לא מחרישה אותם. הלמות לב של גוף עזתי ענקי אחד ואז שקט ארוך… ועוד הלמות לב… אני מגשש על האדמה ומעביר את אצבעותיי על הפנים הלא מוכרות… בני הערובה של חמאס, בני הערובה של ממשלת ישראל, בני הערובה של משפט ראש הממשלה, בני הערובה של אל חנון ורחום/אל נקמות, בני הערובה של הפראיירים בני פראיירים… ועוד סחרור אחד…
הרבה פנים יש לג'נוסייד… אנחנו קיבלנו אחד כזה חמוד, מתוק, בתוספת של בייביסטר מערבי, מערכים שלמים של תמיכה והכחשה… ג'נוסייד שנע על הספקטרום שבין הרעבה בכוונה לכמעט הרעבה כמעט בכוונה למה פתאום הרעבה ומה פתאום בכוונה, לרצח העם הראשון של נזק אגבי, ועוד נפילה אחת, והפעם…
בין ההריסות אני שומע קול מאובק… זה לא רצח עם, זו מלחמה… לא עם הפלסטינים יש לנו בעיה, אלא עם חמאס. לא אותם אנחנו הורגים, אנחנו לא הורגים אותם, לא הרגנו, מוכרחים להרוג אותם, את כולם… לא הרגנו, לא נסייע, נממן את הסיוע, כדי שלא ימותו, כדי שנוכל להמשיך להרוג במידת הצורך, ויהיה צורך, ועוד איך יהיה צורך, כי יש לנו זכות, קודם כל הזכות ואחר כך הוויכוח… עכשיו אנחנו קרובים, סוף סוף קרובים…
בדרך אל הסוף, בדרך אל הסוף המוחלט והמוות המוחלט, אנחנו מסתחררים סביב מילים, סביב עוד ועוד מילים ולא מגיעים אף פעם עד המילה האחרונה… אנחנו מגששים עם אצבעותינו על הקרקע ולא מוצאים אלא גופות, אבל שפתינו אינן נעות עוד… מצפונינו אינו מגיב… ההיסטוריה אוחזת בגרוננו, וקרבינו נשפכים ושופכים… המאכלת בידינו ואין אף מלאך… אנחנו שוכחים את המראות, אנחנו משכיחים אותם בכוונה… בחושך נעלם הכול, מסתחרר הכול, נבלע בין מילים שאין להן עוד בשר חי… בחושך נעלם הכול.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
איזה טקסט נפלא ורגיש עמוס במילים כל כך יפות, ללהטט במילים אתה יודע פבל.
תן לי להציע לך כמה מילים ברורות וחדות כמו סכינים שחתכו את התינוקות שלנו, גרזנים, שביתרו את הורינו, וערפו את ראשי חיילינו וילדינו, מבערים, שבהם שרפו את ילדינו ואת בתינו , תרשה לי להתפייט על אונס הילדות שלנו, חטיפתם של 251 ילדים ילדות זקנים וטף צעירים וצעירות, ו-58 מהם עדיין בכלובי החמאס בתנאים אכזריים, באובדן צלם אנוש, בגילויי הרוע המזוקק של שואה. מה עבר על הילדה שלי בת 23 כשהמפלצות שלפו אותה ואת בן זוגה נאור, מתחת למיטה בממד בדירתה בדור צעיר בכפר עזה.. איזה כיף שיש מילים יפות בשפה העברית כדי למרק את את זוועות השבעה באוקטובר, ואיזה כיף שיש אותנו ההורים השכולים שנזכיר עד שלא נוכל יותר לומר לעולם לא עוד כדי שלא תתעורר, פבל, ליום חדש שבו השמש לא תזרח יותר עליך, עלינו.