אף פעם אי אפשר לדעת איך, מתי ובאיזה צורה תחזור אלינו פרשת עבר אומללה שלנו כדי לעמת אותנו עם שאלות מוסריות, פקודות שגויות, שלומיאליות הרת אסון וסתם לוחמנות ישראלית מצויה.
לעולם איננו יודעים מה יצוף ומתי, אבל אנחנו יודעים כי שיירי הפרשיות האלה שבים בסוף ונופלים לנו על הראש. לפעמים עושה את העבודה סוכן מוסד זוטר וממורמר לשעבר כמו ויקטור אוסטרובסקי; לפעמים עושה זאת עיתונאי שכותב ספר; ולפעמים נקלעת הניירת המרשיעה לידיו של זר חטטן ותאב פרסום.
פרשת השבוע שייכת לציר הפרלמנט הנורווגי טול צ'סי, המבקש לפתוח את פרשת לילהאמר, להסגיר לנורווגיה את מייק הררי, לשעבר בכיר במוסד הישראלי ולבדוק את מהות הקשר בין מפלגת הלייבור הנורווגית והמוסד הישראלי. נורווגיה מתקרבת לבחירות כלליות ופרשת לילהאמר נועדה לנגח את מפלגת הלייבור. אף אחד אינו מעוניין באמת ובתמים לבדוק מה באמת קרה בלילהאמר.
להסגיר את הררי? ברצינות? הררי הוא חתן פרס ביטחון ישראל, איש רב זכויות ופעלים, בכיר במוסד, שאת הסגרתו לא מסדירים על סמך דרישה של ציר פרלמנט אלמוני
רק לאחרונה שחרר בית המשפט הנורווגי את ניירות המשפט. כך נחשפה לראשונה מעורבותו של הררי, ששמו מופיע בעדויות בגרסאות שונות. הנורווגים קפצו בעיקר מכיוון ששמו של הררי מוכר להם מענייניו האפלים של מנואל נורייגה, שליט פנמה לשעבר. אלמלא נחשף שמו של הררי בפרשת נורייגה, אף אחד לא היה אומר מילה.
במקביל עובד על הסיפור עיתונאי נורווגי, ויגרד בי, הטוען ששירותי הביון הנורווגיים שיתפו פעולה עם המוסד. 20 שנה אחרי פעולת החיסול הכושלת של המוסד, שבה הפרשה האומללה וחוזרת לכותרות העיתונים.
בינתיים קל לפטור את דרישתו של ציר הפרלמנט כגחמה של פוליטיקאי המחפש קידום. להסגיר את מייק הררי לנורווגיה? ברצינות? הררי הוא קצת יותר מהאיש שעמד בראש חוליית החיסול ששגתה בלילהאמר. הררי הוא חתן פרס ביטחון ישראל, איש רב זכויות ופעלים, בכיר במוסד, שאת הסגרתו לא מסדירים על סמך דרישה של ציר פרלמנט אלמוני.
***
פרשת לילהאמר התפוצצה כשבישראל כאבו עדיין את רצח הספורטאים במינכן. במשך זמן קצר, בתחילת שנות ה־70, הייתה אירופה שטח אש רחב ידיים לאנשי טרור, אנשי מוסד, יחידות חיסול ונוקמים עם קורבנות רבים משני הצדדים. ישראל איבדה את ברוך כהן, צדוק אופיר ויוסף אלון, והפלסטינים את אבו דאוד, מחמוד המשארי, ואאל זועייתר, באסל אל־קובייסי, כמאל עדואן, מוחמד בודייה ואחרים.
פחות מארבע שעות אחרי שהררי אימת (בטעות) את זהותו של סלאמה, נחטף מטוס של חברת תעופה יפנית ובו 123 נוסעים שהיה בדרכו מאמסטרדם לטוקיו
זה היה אחרי מינכן, סבנה והטבח של קוזו אוקמוטו בשדה התעופה לוד. כל מפקד פלסטיני ידע שמיטת המלון שבה הוא הולך לישון בפריז עלולה להיות מיטת המוות שלו; כל בכיר שנכנס למכוניתו ידע שעליו לבדוק אותה היטב לפני שהוא מתניע. התסכול הישראלי על מסכת ההתחמקויות המוצלחת של עלי חסן סלאמה, האחראי לרצח הספורטאים, היה גדול.
זה היה הרקע שהוביל לנורווגיה יחידת חיסול שישבה על זנבו של סלאמה כחלק ממבצע גדול בהשראת ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. פחות מארבע שעות אחרי שהררי אימת (בטעות) את זהותו של סלאמה, נחטף מטוס של חברת תעופה יפנית ובו 123 נוסעים שהיה בדרכו מאמסטרדם לטוקיו.
החוטפים מסרו בקשר כי שמה של הטיסה הוסב ל"מבצע הר הכרמל". מילת הקוד הזאת צלצלה בישראל באלפי פעמוני אזהרה. פירושה היה ניסיון לרסק מטוס מלא נוסעים לתוך שכונת מגורים על צלע הכרמל בחיפה. זה היה חלומו הרע של כל שירות חשאי. בגלל החלום הרע הזה הופל מטוס הנוסעים הלובי זמן קצר קודם לכן.
מפקדת החטיפה הייתה עיראקית נושאת דרכון אקוודורי, ושמה קייטי ג'ורג' תומס, שקיבלה את הוראותיה ישירות מחסן סלאמה. תוכניתו של סלאמה מתה עם ג'ורג' תומס. היא הפעילה בטעות רימון יד שהיה חבוי בתיקה ונהרגה במקום.
הרוצחים סגרו עליו והרגו אותו ביריות משני אקדחים, 14 קליעים סך הכול, שכולם פגעו בו. בדיעבד התברר שטעו בזיהוי: ההרוג היה אחמד בושיקי, מלצר מרוקאי תמים שדמה דמיון מה לסלאמה
ביום חטיפת המטוס ניתנו ההוראות האחרונות לחיסול בלילהאמר. המחסלים המתינו לקורבנם בשעה 22:48, מול תחנת האוטובוס שממנו ירד יד ביד עם אשתו הנורווגית. הרוצחים סגרו עליו והרגו אותו ביריות משני אקדחים, 14 קליעים סך הכול, שכולם פגעו בו. בדיעבד התברר שטעו בזיהוי: ההרוג היה אחמד בושיקי, מלצר מרוקאי תמים שדמה דמיון מה לסלאמה.
שעה שלמה עברה עד שמשטרת לילהאמר, שאינה מורגלת בפשעים חמורים כגון זה, הזעיקה עזרה וביקשה את הקמתם של מחסומי דרכים. המכונית – ובה אברהם גמר, סילביה רפאל, דן ארבל ומריאן גלדניקוף – פרצה מחסום משטרתי, לא לפני שהשוטר במחסום הצליח לרשום את המספר.
החבורה הגיעה לדירה באוסלו, דיווחה על הביצוע והתכוננה למילוט. 12 שעות אחרי התקרית בלילהאמר ניתנה הוראה להחזיר את המכונית השכורה, אולי כדי לחסוך יום נוסף של תשלום.
היחידה התנהגה כמי שאיננה חוששת מהרשויות הנורווגיות. דן ארבל לקח את הוולוו להרץ, הררי ואנשיו לא מיהרו להסתלק. ארבל נלכד ובעקבותיו חברים אחרים בחוליה. בהתחלה נצמדו כולם לאליבי רופף. אבל לילה אחד בתא כלא נורווגי מוטט את ארבל. הוא דיבר עם השלטונות הנורווגיים והפציר בהם לבדוק את גרסתו במשרד הביטחון הישראלי עם איש שנקרא מייק.
אם מדינת ישראל מחליטה לחסל רוצח יהודים במנותק מנוהלי החוק המקובלים בחברה האנושית, היא אמורה לשלוח לשם נציג נקי מכל רבב; לא רוצח מקצועי או פושע
בדרכון של ארבל מצאה המשטרה הנורווגית את מספר הטלפון של איש הקשר הישראלי באוסלו, שבדירתו נפגשו חברי החוליה. בינואר 1974 נידונו אברהם גמר וסילביה רפאל לשש וחצי שנות מאסר. מריאן גלדניקוף, דן ארבל וצבי שטיינברג, נידונו לתקופות מאסר קצרות בהרבה. איש הקשר בדירה באוסלו נופף בדרכונו הדיפלומטי וחזר לישראל.
גלדניקוף השתחררה אחרי 15 חודשי מאסר, חזרה לישראל לביקור קצר ושבה להתגורר בשוודיה. גמר השתחרר עם סילביה רפאל אחרי 22 חודשי מאסר. מייק הררי ואחרים מעולם לא הועמדו לדין בנורווגיה.
העיתונאי אליהו זהבי, היושב בקופנהגן, עיין בתיק החקירה ומצא כי כל הישראלים שנתפסו והואשמו ברצח בושיקי טענו כי האיש שפיקד על החוליה היה אדם בשם מייק. שני הנאשמים הראשיים, רפאל וגמר, העידו בבית המשפט כי קיבלו הוראות מאת האיש המוכר בשם מייק, שהוזכר כישראלי שנכנס לנורווגיה עם דרכון מזויף על שם אדוארד לאסקייר. בעדותו במשפט אמר גמר: "היה רק מפקד אחד לפעולה, והוא שנתן את כל ההוראות: מייק".
***
לישראל יש בעיה אמיתית עם מייק הררי. לאו דווקא הררי איש המוסד. בסופו של דבר, הררי היה האיש שייצג אותנו בפרשת הנקם וההרתעה והמרדף אחרי סלאמה בכבוד ובאומץ, גם אם כשל בלילהאמר. מבחינה זו הררי היה שליח ציבור. ככזה יש לו זכויות, ואפילו צל"שים, אבל יש לו גם חובות – והן כוללות התנהגות נאותה. לא רק בגלל הפוזה של המכובדות, אלא בגלל ההשלכות לגבי הארגון שבו עבד והעם שאותו ייצג.
אחרי שסיים את שירותו, היה הררי צריך לקחת את השעון ואת הפנסיה ולשבת בשקט, או לפחות לנהל ביזנס מן הסוג הנקי. במקום זה הוא המשיך היישר לנורייגה, שליט פנמה, שאותו הכיר והציג בפני המערכת כנכס
אם מדינת ישראל מחליטה לחסל רוצח יהודים במנותק מנוהלי החוק המקובלים בחברה האנושית, היא אמורה לשלוח לשם נציג נקי מכל רבב; לא רוצח מקצועי או פושע, משום שאז הפעולה עצמה הופכת לאקט של פשע.
מינוי הררי חייב להיות ברמה של בחירת שופטים, משום שיש בחיסול אלמנט של שפיטה וחריצת דין. אומנם הוקם צוות לטיפול בנושא, שכלל את משה דיין, שר הביטחון, ויגאל אלון, סגן ראש הממשלה, אבל הררי היה האיש בשטח ששימש כתובע, שופט ומבצע – בשם כולנו.
אחרי שסיים את שירותו, היה הררי צריך לקחת את השעון ואת הפנסיה ולשבת בשקט, או לפחות לנהל ביזנס מן הסוג הנקי. במקום זה הוא המשיך היישר לנורייגה, שליט פנמה, שאותו הכיר והציג בפני המערכת כנכס. בכך הכתים את העניין הישראלי. הרי מה אומרים כעת הנורווגים: האיש שניהל כאן פעולת חיסול באישור השלטונות הנורווגיים, הוא האיש שניהל עבור נורייגה רשת סמים והלבנת כספים.
הררי יכול לצעוק מכאן ועד הודעה חדשה שהוא אזרח פרטי ושהוא לא ניהל עבור נורייגה שום רשת סמים, אבל נורייגה הוא חלאה בינלאומית מוכרת. הררי צריך להיות חירש ושוטה כדי לא להודות בכך, והוא אכן עבד איתו ברמה של יד וכפפה. עכשיו לך תרחץ בניקיון ידיך כשנורייגה יושב בכלא בפלורידה כסוחר סמים ורוצח המונים.
הררי יכול לצעוק מכאן ועד הודעה חדשה שהוא לא ניהל עבור נורייגה שום רשת סמים, אבל נורייגה הוא חלאה בינלאומית מוכרת. עכשיו לך תרחץ בניקיון ידיך כשנורייגה יושב בכלא בפלורידה כסוחר סמים ורוצח המונים
***
יחסית לקלקולים ולתקלות בשירותים חשאיים, ספק אם יש פרשה שתועדה באורח כה יסודי ומקיף כמו לילהאמר. התקלות האמיתיות של לילהאמר אינן רק הזיהוי השגוי שגרם להריגתו של מלצר חף מפשע לעיני אשתו ההרה, אלא הבלבול הגדול של אנשי היחידה הישראלית, נפילתם השלומיאלית בידי המשטרה הנורווגית ונוכחותו הפיזית בשטח, ער כדי סכנת חשיפה, של ראש המוסד דאז צבי זמיר.
בין כל הספרים שנכתבו על הפרשה יש אחד ישראלי: ספרם של מיכאל בר־זוהר ואיתן הבר, "המרדף אחרי הנסיך האדום". אורי דן ואלי לנדאו, שחברו לכתיבת ספר רזה על המוסד, בחרו לנקוט גישה ממלכתית – לא לעשות גלים.
ויקטור אוסטרובסקי, בספרו על המוסד, בחר בגישה המשרתת את התזה שלו. לפי אוסטרובסקי, והוא אינו היחיד האוחז בגרסה זו, הולך המוסד שולל במבצע עוקץ מתוחכם, שהוביל את אנשיו על פני אירופה, עד עיירת הקיט הנורווגית הקטנה, שם שכנע סוכן כפול את אנשי המוסד כי האיש שאותו פגש במרפסת בית מלון קטן הוא עלי חסן סלאמה.
הספרים העוסקים בלילהאמר מביכים ברמת הידענות והמחקר שלהם – כולל ציון שמותיהן של יחידות המוסד, שמות המפקדים, שמות הסוכנים בשטח, שמות אנשי הקשר, נתיב המילוט, הלכידה, עדויותיהם של ארבל, רפאל, גמר ואחרים. העיתונאים שכתבו את הספרים המשכנעים האלה כה בקיאים בחומר, שהם אפילו טורחים להפריך גרסאות רומנטיות והרואיות על הפרשה.
הספרים האלה מפחידים כי מי שקורא אותם בעיון לומד את כל מה שלנו, הישראלים, אסור לכאורה לדעת, לכתוב או לקרוא
למשל, הגרסה הפנטסטית על השתתפותה בחיסול של סוכנת מוסד, ששם הקוד שלה הוא תמר, שהייתה פילגשו של הררי באירופה וירתה באחמד בושיקי מחצית מכמות קליעי הברטה שהרגו אותו.
הספרים האלה מפחידים כי מי שקורא אותם בעיון לומד את כל מה שלנו, הישראלים, אסור לכאורה לדעת, לכתוב או לקרוא.
"יחידת חיסול" ("The hit team"), ספרו של דייוויד טינין, עיתונאי לשעבר ב"טיים", עוסק כמעט כולו בפרשת לילהאמר. טינין לא היה יכול להמציא את העובדות. הוא ניזון מעדויות הסוכנים במשפט, מהוראות שנגבו במשטרה, והוא מצליח לתאר פרטים קטנים כגדולים בנסיבות החיסול שנגמר במבוכה כה גדולה.
ב־1976 התפרסם כי ישראל הציעה סכום של 300 אלף דולר עבור אי פרסום ספרו של טינין. ההצעה הועברה למו"ל הנורווגי. בתגובה לידיעה נמסר ב"קול ישראל" כי אין אמת בידיעה על הניסיון למנוע את פרסום הספר, כיוון שהוא מחדש מעט מאוד ממה שכבר פורסם בעבר, מלבד יחסי האהבה כביכול בין הררי והסוכנת תמר.
הפרסום העכשווי על קשר החיפוי החשאי בין השירותים הנורווגיים לשירותים הישראליים והתביעה לחקור זאת, מעוררים גיחוך. כל השירותים החשאיים בדמוקרטיות המערביות באירופה, כולל הסקנדינביות, צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה, היו מאוגדים אז בהסכם שיתוף פעולה להדברת הטרור שהיה קרוי בשם הצופן "קילוואט".
בספרו "יחידת חיסול" קובע טינין חד־משמעית: "אין כלל ספק ששירותי הביון הנורווגיים סייעו לישראלים"
כל ראש שירות חשאי יכול היה להזדהות עם תחושת התסכול הנוראה של צבי זמיר, שעה שעמד במגדל הפיקוח של שדה התעופה בגרמניה וידו קצרה מלהושיע, בעת הסתערות הנפל של הגרמנים לשחרור הספורטאים הישראלים.
בספרו "יחידת חיסול" קובע טינין חד־משמעית: "אין כלל ספק ששירותי הביון הנורווגיים סייעו לישראלים. הם סירבו לשתף פעולה עם המשטרה הנורווגית אחרי שהישראלים נלכדו, וכמו כן סירבו לסייע לתובעים הנורווגים כאשר הישראלים הובאו למשפט. עיתונאים שכיסו את המשפט קיבלו אזהרות נחרצות להתרחק, לא רק מהשירותים הנורווגיים, אלא משירותי ארצות מוצאם".
העילה לחשוף את מהות הקשר בין השירותים הנורווגיים והישראליים אינה חדשה כלל, והיא ודאי משרתת אינטרס נורווגי פנימי. האינטרס הישראלי, אז כמו היום, היה לטעון בתוקף כי לא היה שיתוף פעולה וסיוע, וכי הנורווגים לא ידעו דבר.
אף שירות חשאי אינו אוהב להודות כי הוא נזקק לסיוע מקומי, ידידותי ככל שיהיה, במיוחד כאשר הפעולה היא כישלון גדול. בעוד שערים גדולות כמו פריז ולונדון היוו כר פעולה נוח לסוכנים מכל העולם, עיירת הקיט הנורווגית הייתה קטנה ואינטימית מדי לפשיטה ישראלית עם יותר מעשרה סוכנים, מכוניות, חדרי מלון וכדומה.
אף שירות חשאי אינו אוהב להודות כי הוא נזקק לסיוע מקומי, ידידותי ככל שיהיה, במיוחד כאשר הפעולה היא כישלון גדול
בלילהאמר כולם מכירים את כולם, והישראלים בלטו בה כמו שחורים בכנס של הקו קלוקס קלאן. לכן היה כה קל לאסוף אותם בדירת קב"ט שגרירות נורווגיה אחרי הפעולה, מה גם שארבל התעקש להחזיר את מכוניתו השכורה לחברת ההשכרה, כדי שיהיו לו קבלות להביא לגזבר.
בשיתוף הפעולה בין שירותים חשאיים יש עליות ומורדות בהתאם למצבים ולנפשות הפועלות. כל נוהלי "קילוואט" החלו להתגבש לפני פרשת לילהאמר, ובמהלך השנים האחרונות אף חוזקו. מדובר באיום כלפי כל העולם המערבי, לא רק ישראל, כך שקפיצתו של הציר הנורווגי הייתה, כאמור, לא יותר מטרמפ ברמת הסנסציה.
***
יש טעם לעסוק בפרשת לילהאמר גם כחלק מהשאלה האם חיסול הוא אמצעי יעיל לבלימת טרור או מהלכים מדיניים. המוסד עסק בחיסול איומים קיומיים על ישראל מאז ראשית המדינה. הרשימה ארוכה – מבצעי חיסול שהחלו בימי המרדפים אחר פושעי המלחמה הנאצים, דרך חיסול מדעני אטום עיראקיים וכלה בהריגת ממציא תותח העל שנבנה בעיראק, ג'ורג' בול.
איסר הראל גרס בזמנו כי עבודת מדעני הטילים הגרמניים במצרים מהווה איום קיומי על ישראל. הבכירים שבהם קיבלו בדואר מעטפות נפץ. מזכירתו של אחד המדענים, שפתחה מעטפה שהייתה ממוענת למעסיקה, התעוורה בשתי עיניה.
אם עושים מלילהאמר משל, אפילו הגרעין הקשה של "שלום עכשיו" ייאלץ להסכים כי טעות אומללה אחת בזיהוי עדיין אינה פוסלת את השיטה כולה
שני מדעני אטום עיראקים חוסלו בידי גורמים מסתוריים. לפחות לגבי אחר מהם, שהוכה במוט ברזל בפניו, נטען כי רק האיראנים מסוגלים לאקט מעין זה. אגב, שנים ספורות לאחר פרשת לילהאמר פגש גם סלאמה את גורלו בצומת בביירות. מכונית תופת שעבר לידה במכוניתו התפוצצה בעזרת שלט רחוק שהופעל מעמדת תצפית טובה.
אם עושים מלילהאמר משל, אפילו הגרעין הקשה של "שלום עכשיו" ייאלץ להסכים כי טעות אומללה אחת בזיהוי עדיין אינה פוסלת את השיטה כולה. הטעות אומללה לרוב רק מצד הקורבן. פצעיהם של שירותים חשאיים מתאחים מהר. הטענה שנשמעה בעקבות הפרסומים על לילהאמר הייתה, שהררי השיג לעצמו מקום בוועדה שהוקמה לחקור את המקרה, שרק במקרה לא מצאה אותו אשם באחריות.
הבעיה הגדולה של לילהאמר מבחינת המבצעים הייתה החשיפה העולמית. שנים רבות נרדפו הסוכנים ששוחררו מהכלא הנורווגי על ידי העיתונות הזרה שלא ידעה שובע. המבצעים היו מוכרים לעיתונות הזרה בשמותיהם האמיתיים, בשמותיהם הבדויים ובחזותם, וקצתם החליפו שמות יותר מפעם אחת.
נהג המילוט החליף את שמו. סילביה רפאל אינה גרה בישראל. דן ארבל ואברהם גמר נמצאים איתנו. מריאן גלדניקוף לא בארץ. מייק הררי בא והולך. מר ב', האיש שלחץ על ההדק, ירד מהארץ ומתגורר בבירה אירופית.
שני גורמים קריטיים הובילו לכישלון בלילהאמר: זיהוי שגוי ומילוט כושל. אם כבר מחסלים את האיש הלא נכון, רצוי לפחות להימלט ביעילות ובזריזות
בעקבות החשיפה בא התיעוד המדוקדק של הפעולה עצמה, וגם ממנו עולות שאלות נוקבות שאינן מעניינם של הנורווגים: האם היה זה מבצע עוקץ פלסטיני מתוחכם שטרטר את סוכני המוסד על פני אירופה כדי לקנות זמן לסלאמה הנרדף? כיצד קרה שסוכנים שישבו במכונית כשהם אוחזים בכף יד קפוצה את צילומו של סלאמה והתקשו לראות דמיון אמיתי בינו ובין בושיקי, עדיין ביצעו את ההתנקשות?
כמו כן, עולה השאלה האם הייתה יחידת החיסול יחידה אורגנית מגובשת עם ניסיון בשטח, או שמא הוקמה בזריזות כדי לבצע את ההתנקשות לפני שאפיקי התקשורת ביניהם היו מוסדרים?
שני גורמים קריטיים הובילו לכישלון בלילהאמר: זיהוי שגוי ומילוט כושל. אם כבר מחסלים את האיש הלא נכון, רצוי לפחות להימלט ביעילות ובזריזות.
הייתה בעיה נוספת שנבעה מלילהאמר, וגם היא דילמה קשה ומעט פילוסופית; שנות ההתרוצצות הגדולות של המוסד באירופה, עם הצלחות רבות וכישלונות מעטים, יצרו אווירה אגרסיבית, לוחמנית והישגית. לא ברור עד כמה היו פנויים ראשיהם של אנשי המוסד לניתוח ופענוח הסימנים המדאיגים שהחלו להגיע מכל מיני תחנות בעולם, על ההכנות המבצעיות של סוריה ומצרים להתקפה הגדולה של 6 באוקטובר 1973.
סימנים הרי היו בשפע. השאלה הקשה היא מדוע לא טרחו במוסד לפענח אותם ולהוציא מסקנות. כיצד נסתמה הצנרת עד כדי כך שעיוותה והמעיטה מערכן של ידיעות מודיעיניות ראשונות במעלה. מי שמניח את הדילמה הזאת ברמה קיומית ממש הוא טינין.
לפי טינין, ב־4 באוקטובר 1973 חזר סוכן מוסד ישראלי הביתה ובתיקו צילומים של מפות התקיפה המפורטות של סוריה ומצרים. לפי טינין, צבי זמיר לא הצליח ללכוד את אוזנה של גולדה מאיר, ששלחה אותו למשה דיין
לפי טינין, ב־4 באוקטובר 1973 חזר סוכן מוסד ישראלי הביתה ובתיקו צילומים של מפות התקיפה המפורטות של סוריה ומצרים. לפי טינין, לא נהנה המוסד באותם ימים מהפרסטיז'ה הרגילה שלו, וצבי זמיר לא הצליח ללכוד את אוזנה של גולדה מאיר.
גולדה שלחה אותו למשה דיין, שר הביטחון, שהיה במצב רוח מלנכולי וטען כי הערבים מזינים את המוסד במידע כוזב. המלחמה פרצה יומיים לאחר מכן, אבל ההתעלמות הישראלית המסיבית מסימני האזהרה הרבים היא כבר סיפור אחר.
פורסם לראשונה ב"חדשות", 1993.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו