כשישראל מפציצה בלב איראן והלחץ הבינלאומי גובר – כל התרחישים פתוחים: מהסלמה אזורית, דרך הסכם גרעין חדש ועד אפשרות מטרידה אחת במיוחד – שהמלחמה פשוט לא תיגמר
מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.
הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".
רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
המשפט הבינלאומי הפך במאה ה-21 לזירת מאבק הסברתית מרכזית. הנרטיב הפרו-פלסטיני, שמציג את ישראל ככוח כובש ומדכא, נשען באופן כמעט מוחלט על מונחים ומושגים מתוך המשפט הבינלאומי. "אפרטהייד", "כיבוש", "רצח עם" – אלו לא רק מילים, אלא הגדרות משפטיות בעלות משמעות עמוקה, המשמשות ככלי נשק במאבק ההסברתי.
ההנחה הבסיסית של הנרטיב הפרו-פלסטיני היא שהמשפט הבינלאומי הוא הסמכות העליונה, "המוסר האובייקטיבי". הם מציגים את עצמם כמי שנלחמים למען צדק בינלאומי, ומאשימים את ישראל בהפרה שיטתית של אמנות וחוקים בינלאומיים.
רוני בנשק הוא נער ישראלי שמתעסק בהסברה. מתעמת וחוקר לעומק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
1. לפי הריאליזם הבינלאומי, המשפט הבינלאומי, פרשנות מעשים, הענקת לגיטימציה או שלילת לגיטימציה, וכן התגובות בציבור, בדיפלומטיה ובתחום שיתופי הפעולה — כל אלו מוכתבים על ידי אינטרסים לאומיים ומאזני כוח ולא רק על פי נורמות או משפט.
2. דיון משפטי מדוקדק וניסוחים פורמליים חשובים בעיקר בקרב חוגים מצומצמים. בפועל, כל פעולה נושאת עמה השלכות. מעבר לשאלות יעילות צבאית, קיימות סוגיות מוסר ונורמות בינלאומיות שלא ניתן לעצב לחלוטין בנרטיב: לעניין פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, כמו נשים, ילדים, הרעבת אוכלוסייה, הרס תשתיות אזרחיות ומניעת סיוע. הצדקות ביטחוניות או טיעונים אחרים אינן צידוק אוטומטי כאשר נוצרת פגיעה רחבת היקף, שהרסה עולה על "מסה קריטית" מסוימת – עניין שנבדק בפועל ובראיות.
3. לפי ההגדרה המשפטית, ג'נוסייד הוא כוונה להשמיד "קבוצה" או חלק מהותי ממנה. הפסיקה הבינלאומית מפרשת "חלק מהותי" כאזור גאוגרפי חשוב, או קבוצה שיש להשמדתה פוטנציאל לפגוע בקיום העתידי של הקבוצה כולה, בין אם דמוגרפית ובין אם תרבותית. אין הכרח שכל הקבוצה תושמד בפועל; נדרשת כוונה ממוקדת והיקף נזק משמעותי — הן במעשים המכוונים והן בתוצאותיהם.
4. "גרימת נזק חמור לגוף או לנפש לבני הקבוצה" — די שהנזק יפגע בהיקף משמעותי של האוכלוסייה, כך שיש בו כדי לסכן את עתיד הקבוצה.
או: "העמדת הקבוצה בתנאי חיים שבכוחם להביא להשמדתה הגופנית, כולה או חלקה."
הערה: "חלקה" מתייחס לחלק מרכזי לקיום הקבוצה או לשימור המבנה החברתי שלה.
גם מניעת ילודה, או העברת ילדים לקבוצה אחרת — די בכך שהפעולה פוגעת באופן משמעותי באופי הדמוגרפי או התרבותי של הקבוצה.
5. יש לתעד ולא לשכוח את ההתבטאויות של בכירים ובעלות תפקיד והשאלה מה הייתה כוונתם, לדוגמה:
• "מחיקת כל עזה מעל פני האדמה… שימותו."
• "כל התינוקות בעזה הם האויב."
• "אין לי בעיה שילדים בעזה ימותו."
• "אני משטחת את עזה, אין לי סנטימנטים."
• "אנחנו משמידים את כל מה שנשאר מהרצועה."
• "אפשר להרוג מאה פלסטינים ביום ולא אכפת."
• "להכרית, למחוק."
• "אין בלתי מעורבים… להפגיז ללא רחם מהאוויר! תמרון קרקעי רק אחרי שיטוח בניינים."
6. ישראל היא דמוקרטיה על מלא, ולצה"ל יש קוד מוסרי והוא פועל רק לפי המשפט הבינלאומי, עם ליווי של הפצ"רית ויועצים, ויש בגצ עצמאי מבקר, ויועמשית עצמאית, ותקשורת שמדווחת את כל העובדות בשקיפות, והממשלה רציונלית ושומרת חוק ורודפת שלום ואמת ומוסריות, אז אין מה לדאוג.
7. הסברה טובה תמיד נשענת על מדיניות צודקת וחכמה וטובה, ועל האמת וערכים טובים ואנושיות.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.
הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. זו גישה פילוסופית אחת. ישנן גישות אחרות (למשל: סוטו-זן, דאואיזם, שינטו) שרואות הפוך לחלוטין את המצב.
2. אני חולקת על לוח הזמנים שציינת (כנקודת השבר של החברה הישראלית). לדעתי נקודת השבר, או קו פרשת המים, היתה בתקופת מלחמת לבנון השניה.
לצערי אנחנו בעידן פוסט-מודרני, שבו, כל תעוזה לשאול שווה לערך לכל תעוזה של הבעה. כל אחד טוען שיש לו את הרגש האישי שלו, ושהדעה שלו היא לגיטימית כמו של כל אחד אחר, ובזמן שהוא מתבסס על הצדק שבדר, נותרת השאלה – למה לטעון כך? למה אני צריך להראות לאחרים שהדעה שלי היא לגיטימית, או שאני סובייקט ייחודי שחושב אחרת? האם זה למען ה'להראות'? או למען המסר – אנרגיה של שינוי בדפוסי החשיבה ההגמוניים.
המאמר שלך כתוב היטב ומעלה בי בדיוק את השאלה של הפילוסופיה, האם הדברים נשקלים במטרה לייצר חשיבה גדולה, גבוהה יותר שתביא שינוי תפיסתי? או שהכיכרות, ההזדהות, הפיתוי לחזור לעבר – לנורמה – ולקדש אותו אל מול השינוי שאנו חווים – זה רק ניסיון שלנו להרגיש איזהושהיא שליטה- במציאות שאנחנו יודעים שאיננה בשליטתנו.
בני האדם אוהבים שליטה, ובמקום ובזמן שבו יש שינוי מבני של האנושות – של העולם, אנחנו מנסים לשמור על שליטה שהיא מראש פנטזיה אחת גדולה. אז הכי קל לנו לעשות זאת, באמצעות טיעונים, זריקה של מסרים קיצוניים, וסמלי לאום.
תכלס:
ישות קטנה מפולגת מאותגרת
לא תשרוד
במקום בו שקר הוא אמת
וערלים שולטים במקום אהבת חינם וחמלה
וקדושת חיים נעקדת
וניכתשת במלחמה נצחית
ואת הרציונליות מחליפים אינטרסים צרים
וצבא פועל לפי פנטזיות משיחיות
של טרנספר ופוגרומים
ועושק וגזל ושחיתות
מחליפים טוהר מידות וחוק צדק
ומינוי בורים ביריונים
מלווה ברמיסת אנשי מקצוע ישרים
ואין עוצר.
אוטוקרטיה פשיסטית תיאוקרטית פירומנית
קלפטוקרטית משעבדת קקיסטוקרטית בורה
תקרוס.
קונספציה
ואף פילוספיה (והדחקה) לא יועילו
בלי שינוי מהותי, עכשיו.