התחושה הכי קשה בימים האחרונים היא התחושה שאין לנו שליטה, ברווזים במטווח שרק ממתינים לטיל שייפול, לצו שיגיע, או חלילה לקצין נפגעים. אבל את השליטה על חיינו לא איבדנו באשמורת האחרונה של ליל חמישי, ה-13 ביוני.

איבדנו את השליטה על חיינו כאשר נרמלנו את קיומה של המלחמה הארוכה בתולדות ישראל. השליטה התרחקה מאתנו בכל פעם שאמרנו, שבאולפנים אמרו "שקט – יורים", או "זה לא הזמן". היא חמקה לה כאשר מיליוני ישראלים העדיפו לצפות בהישרדות מאשר להילחם למען הישרדותם של אחינו במנהרות חמאס בעזה. התחושה היא שגורלנו נחרץ מדי ערב אי שם בכוכבים מעל ולא על ידינו.

איבדנו שליטה על חיינו כשנרמלנו את המלחמה הארוכה בתולדותינו. היא התרחקה מאתנו בכל פעם שאמרנו "שקט – יורים". היא חמקה כשמיליוני ישראלים העדיפו לצפות בהישרדות מאשר להילחם על הישרדות אחינו

השבוע, כשבני שוב גויס למילואים, ובתי בצבא, כמו רבים מבני גילי אני מוצף ברגשות אשם שלא עשיתי די כדי שהם יחיו במקום בטוח. רובנו סמכנו על מנהיג שהבטיח שיעשה שלום בטוח, שיהיה חזק מול חמאס, ובתמורה קיבלנו שואה על אדמתנו.

גם לאחר השבעה באוקטובר אפשרנו לו לקבור כל עסקה אפשרית להשבת החטופים ולהפסקת הלחימה, וכעת, בעיצומה של מלחמה מול איראן, על אף ההישגים הצבאיים המרשימים, איננו יודעים מה צופן העתיד.

אנו אוחזים בשישיית מים ובנייר טואלט כמוצאי שלל, כשבעצם גורלנו נקבע לא על ידינו וגם לא בידי האל במרומים, אלא מתחת לקרקע, בידי אלו היושבים בבורות מבטחים בתל אביב, וושינגטון ובטהראן.

בדומה לאיום האיראני, בראשית שנות החמישים ארצות הברית חיה תחת איום קיומי מצד ברית המועצות. פוליטיקאים, כמו הסנטור ג'וזף מקארתי, תיעלו את הפחד מפני מלחמת עולם שלישית כדי ללכד את הציבור אל מול אויב חיצוני וכך לרדוף אחר כל מי שהטיל ספק, כל מי שביקש להפעיל שיקול דעת. מקארתי לא באמת חיפש אחר גורמים חתרניים אמיתיים הפועלים נגד המדינה. הפחד היה הנשק שלו, והשתיקה השלל.

כמו בארצות הברית, גם כאן מכונת הרעל והעומד בראשה מבקשת ליצור בלבול בין האיום החיצוני לפנימי, בין האיראנים לישראלים. אל תתנו להם לבלבל אתכם – הבוגדים בערכי המדינה אינם אלו שעומדים מדי מוצאי שבת בכיכר החטופים, אלא הפוליטיקאים שיושבים ממש מולם בבור בקריה ומתייחסים לחטופים שלנו כאל נזק אגבי.

אנו אוחזים בשישיית מים ובנייר טואלט כמוצאי שלל, כשבעצם גורלנו נקבע לא על ידינו וגם לא בידי האל במרומים, אלא מתחת לקרקע, בידי אלו היושבים בבורות מבטחים בתל אביב, וושינגטון ובטהראן

הבוגדים אינם אלה המבקשים ממערכת המשפט למצות את ההליך המשפטי בפרשיות השונות ובכסף הקטארי, אלא אותם אלה שרוצים לעצור את המשפט והחקירות כדי למלט נאשם מדין.

במשך כארבע שנים מקארתי הטיל את אימתו על עמיתיו, הציבור והעיתונות — עד שבמרץ 1954 העז העיתונאי האגדי אדוארד מורו להתייצב מולו. הוא דיבר אל אומה רועדת מפחד, שחיפשה אויבים בכל פינה, ואמר לה את האמת הפשוטה. הסנאטור מוויסקונסין לא יצר את אווירת הפחד – הוא רק זה שמנצל אותה.

ואז ציטט מורו שורה ממחזהו של שייקספיר יוליוס קיסר: "האשמה, ברוטוס היקר, אינה בכוכבים שלנו – אלא בנו עצמנו". מורו בעצם אמר לעם האמריקאי: אל תאשימו את הגורל, את הכוכבים, או את האויבים מבחוץ. האשמה – וגם התקווה – נמצאות בתוכנו.

כמו אז, גם בימים אלה אין לנו את הפריווילגיה לשתוק. בדמוקרטיה, לא השליט הוא הריבון – אלא הציבור, זה שנדרש לשלוח את ילדיו אל החזית, ובמקביל להיכנס שוב ושוב למרחב המוגן. דווקא כעת, חובתנו האזרחית היא לשאול: לאן מועדות פנינו? מתי תיגמר המלחמה? מתי ישובו החטופים?

כמו אז, גם היום אין לנו את הפריווילגיה לשתוק. בדמוקרטיה, לא השליט הוא הריבון – אלא הציבור, זה שנדרש לשלוח את ילדיו לחזית, ובמקביל להיכנס שוב ושוב למרחב המוגן. חובתנו לשאול: לאן מועדות פנינו

הם רוצים אותנו מפוחדים וסגורים בממ"ד – כי באומה ששותקת קל יותר לשלוט. אבל הפחד לא יכתיב את גורלנו, וגם לא הכוכבים. רק אנחנו. כי יונית לא תעשה את זה במקומנו.

פרופ' ישראל ויסמל-מנור הוא חוקר בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל שותף במעבדה להתנהגות פוליטית. מומחה לפוליטיקה אמריקאית, מלמד וחוקר היבטים שונים של דיסאינפורמציה, קונספירציות ושקרים בפוליטיקה.