מאז סיום המלחמה נגד איראן, מתגברת תחושת מחנק של כמעט שנתיים. המציאות הפכה למקום עמוס רעש, צעקה וכאב עמוק שאין לו מילים. קשה להבחין בין עובדה לפרשנות, בין זיכרון לטראומה. הכל מתערבב בתוך שיח מתלהם ושטוח, מעין מרק סמיך שבו כמעט בלתי אפשרי לומר משהו שיישמע אמת. אבל אולי דווקא כאן, בתוך הבלבול, יש מקום לפילוסופיה – לא כתשובה חכמה, אלא כשאלה פתוחה, כבקשת נשימה.

הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים מאוד טוב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון".

הפילוסוף ז'יז'ק, שנחשב כיום לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בעולם, מתאר בדיוק את מה שקורה לנו עכשיו: "אנחנו יודעים היטב שזה לא נכון, אבל אנחנו ממשיכים לנהוג כאילו זה כן נכון"

הרעש הפוליטי, הסיסמאות הריקות, מטאפורות הלחימה – כולם יודעים שזה לא באמת עובד, אבל ממשיכים להשתמש באותם מילים. זה לא ציניות, זה שיתוק. ברגעי עייפות כמו אלה, כשלא נשאר כוח לייצר עוד הסברים ומניפסטים, הפילוסופיה מבקשת רק דבר אחד: להפסיק לרגע ולראות מה באמת קורה כאן. לא להסביר, לא לנתח – רק לראות.

"שאף אחד לא יתעייף מהפילוסופי, כי כל אחד צריך לטפל בבריאות נשמתו", כתב אפיקורוס לפני כ-2300 שנה. אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו – לא עוד מילים על כוח ונחישות, אלא קצת טיפול בנפש. קצת הקשבה למה שכואב.

הפילוסוף הגרמני-יהודי ולטר בנימין, שחי בצל השואה ובסופו של דבר התאבד על גבול צרפת-ספרד כשברח מהנאצים, הבין שההיסטוריה איננה סיפור של התקדמות. במסתו המפורסמת "על מושג ההיסטוריה", הוא כותב על "מלאך ההיסטוריה" – דמות שפניה פונות לעבר, שרואה רק חורבן על גבי חורבן ורוצה להישאר ולאסוף את השברים, אבל סערה מהעתיד סוחפת אותו קדימה.

אולי זה מה שאנחנו חיים עכשיו: הסערה הזו שדוחפת אותנו "קדימה" כל הזמן, למטרות ו"הישגים", בזמן שכל מה שאנחנו רוצים זה להישאר ולטפל בשברים. בנימין מלמד אותנו שלפעמים ההתקדמות האמיתית היא בעצירה, בהקשבה לקולות שההיסטוריה הרשמית משתיקה.

אולי זה מה שאנו חיים עכשיו: הסערה שדוחפת אותנו "קדימה" כל הזמן, למטרות ו"הישגים", בזמן שכל מה שאנו רוצים זה להישאר ולטפל בשברים. בנימין מלמד אותנו שלעתים ההתקדמות האמיתית היא בעצירה

גם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה התמודד עם שאלת השפה והזיכרון באופן שנוגע ללב המציאות הישראלית. דרידה, שגדל כיהודי באלג'יריה, נטול אזרחות זמן רב, הבין שהזהות תמיד בנויה על "עקבות" – דברים שנעלמו אבל עדיין מפעילים אותנו. דרידה טען שכל טקסט, כל זיכרון, כל סיפור מכיל בתוכו את החוסר שלו, את מה שנשכח או נמחק. כשאנחנו מנסים לבנות נרטיב קוהרנטי על "המצב", אנחנו בעצם מדחיקים את כל הקולות שלא מתאימים לסיפור. דרידה מזמין אותנו להקשיב דווקא לעקבות האלה, למה שמטריד את הוודאות שלנו. אולי זה מה שקורה כשאנחנו שומעים את הדממה של החטופים – הם נוכחים בהיעדרותם, מטרידים כל ניסיון להרגיש "נורמליים".

הפילוסופיה לא נותנת פתרונות. אין לה נוסחאות. אבל היא כן יודעת לזהות את הסדקים. היא יודעת לעצור כשכולם רצים, לשאול כשכולם קובעים ולבכות כשכולם מנתחים. בישראל של 2025, ייתכן שזו התרומה הגדולה ביותר שאפשר לבקש: לא עוד טיעון, אלא מקום להרגיש את הסתירה בלי למהר לסגור אותה.

כשמשפחות החטופים עומדות בכיכרות, כשהמילה "ניצחון" נשמעת ריקה ואפילו סמלי הלאום כבר לא מצליחים להחזיק את הרגש — שם אולי נכנסת הפילוסופיה. לא כדי להגיד לנו מה לחשוב, אלא כדי לאפשר לנו לא להדחיק. להבין שלא כל כאב אפשר למסגר, שלא כל דימוי אפשר לבלוע, שלא כל מציאות אפשר לעבד דרך ספין.

הפילוסופיה לא תציל את ישראל מהאויבים שבחוץ, אבל אולי היא תוכל להציל אותה מהאטימות שבפנים. מההרגל להמשיך הלאה. מהפיתוי לחזור ל"נורמלי" כשכלום כבר לא נורמלי. אולי היא תוכל להזכיר לנו שמאחורי כל נרטיב יש אנשים. ושאין שום דרך לקוות לעתיד, אם לא נקשיב קודם לכל מה שנשבר.

הפילוסופיה אולי תציל מהאטימות שבפנים. מהפיתוי לחזור ל"נורמלי" כשכלום כבר לא נורמלי. אולי היא תוכל להזכיר לנו שמאחורי כל נרטיב יש אנשים. ושאין דרך לקוות לעתיד, אם לא נקשיב קודם לכל מה שנשבר

הפילוסופיה לא תציל את ישראל לבדה. אבל היא יכולה להתחיל בלחישה אחת שקטה: "תסתכלו. תעזו לשאול". ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי להתחיל לחיות מחדש.

רודריגו רמניק הוא רב חילוני הומניסטי מטעם מכון תמורה, איש חינוך, מנחה טקסים וסוציולוג. גדל במחתרת בצ'ילה בתקופת הדיקטטורה הצבאית, להורים שנאבקו למען זכויות אדם ודמוקרטיה, עלה לישראל ב-1999 ומתגורר בקיבוץ כפר גליקסון עם בת זוגו ענבל וילדיהם אילן, אורי ומאיה.