סיריל נורת'קוט פרקינסון היה היסטוריון בריטי שהיה שהצליח לאבחן רעות חולות של תהליכי ניהול וגם לכתוב עליהם. האיש שטבע את "חוק פרקינסון", הקובע שעבודה מתרחבת כדי למלא את כל הזמן שהוקצה לה, הצליח להפוך בירוקרטיה לאויב הציבור מספר אחת, עוד לפני שמישהו בכלל ידע לאיית את המילה "אקסל".

פרקינסון גילה, שאם תיתן למחלקה ממשלתית כיסא אחד, היא תבקש שניים, אחד לישיבה ואחד לוועדה שתשב עליו. בזכותו, אנחנו מבינים שכל ישיבת ועדה שמתחילה בשעה תשע תיגמר בדממה דקה ב-11:30 עם החלטה לא להחליט.

פרקינסון גילה, שאם תיתן למחלקה ממשלתית כיסא אחד, היא תבקש שניים, אחד לישיבה ואחד לוועדה שתשב עליו. בזכותו, אנו מבינים שכל ישיבת ועדה שמתחילה ב-9:00 תיגמר בדממה דקה ב-11:30 עם החלטה לא להחליט

ספרו של פרקינסון, "Parkinson's Law: and other studies in Administration", הוא מדריך סאטירי מבריק להבנת המנגנונים האבסורדיים שמניעים ביורוקרטיה מודרנית, ובעיקר לכך שנראה כי תמיד יש יותר פקידים ממשימות.

אמנם הספר נכתב לפני כמעט שמונים שנה, אבל הפרק המציע קריטריונים לבחירה נכונה של ראש ממשלה דורש בהחלט קריאה מחודשת. פרק משעשע אחר עוסק ב"חוק העניין הנעלם", העיקרון לפיו ככל שהנושא חשוב ויקר יותר, כך מתכווצת תשומת הלב של מקבלי ההחלטות לגביו.

הפרק מציג דיון בוועדה פיננסית שצריכה לאשר תקציבים: קודם מוצגת הצעת ענק לבניית כור גרעיני בעלות של עשרה מיליון דולר. החברים בוועדה, שרובם לא יודעים מה זה כור או למה זה בכלל טוב, שותקים בנימוס, ממלמלים "נראה בסדר", וממשיכים הלאה תוך שתיים וחצי דקות.

ואז מגיע תורו של פרויקט פחות שאפתני: סככה לאופניים של צוות המשרד. פה כבר מתחממות הרוחות, האם הגג יהיה מאלומיניום או מברזל מגולוון? האם בכלל צריך לספק תנאים כאלה לעובדים המפונקים? על הפרויקט הזול הזה, בעלות 350 דולר, מתנהל ויכוח סוער שנמשך 45 דקות.

ולסיום הישיבה מתחיל דיון על עלות הקפה לישיבות 4.75 דולר לחודש, כאן כבר מגיע רגע השיא: כל אחד בוועדה הוא מומחה עולמי לקפה, כל חבר יודע איפה קונים, איך מכינים, ומדוע בכלל אין צורך להגיש. השיחה נמשכת שעה ורבע ובסיומה דורשת הוועדה לקבל עוד נתונים לפגישת הוועדה הבאה. פרקינסון מעיר, שאם הסכום ממשיך לרדת מגיעה נקודה בה שוב מאבדים חברי הוועדה את העניין ומאשרים את תקציב הבולים בעלות של חצי דולר ללא דיון כלשהו.

בהצעת ענק לבניית כור גרעיני בעלות 10 מיליון דולר, חברי הוועדה ממלמלים "נראה בסדר" ועוברים הלאה תוך 2.5 דקות. ואז מגיע תור פרויקט פחות שאפתני: סככה לאופניים של צוות המשרד, והרוחות מתחממות

התופעה ניתנת להסבר על ידי איזון בין שני תהליכים מחשבתיים.

ראשית, אין חברי הוועדה רוצים להיראות מטומטמים. אבל מאחר שאין הם מבינים דבר וחצי דבר בנושא תחנות כוח גרעיניות, הם ישתקו ויאשרו את הנושא במהירות תוך הסתמכות על המלצות (נכונות או לא נכונות) של הדרג המקצועי.

שנית, לחברי הוועדה יש ניסיון פיננסי אישי. כולם שילמו באופן אישי על שיפוץ בבית או על כוס קפה. לכן מערכת העצבים שלהם כבר למדה ומסוגלת לתת הערכה מקורבת לעלות האמיתית של פרויקט סככת האופניים. הידע הקודם הזה, בשילוב חוסר הרצון של חברי הוועדה להיראות מטומטמים, משלהב את הדיון.

ולבסוף, כאשר סכום הכסף יורד לאזור שבו מערכת העצבים של החברים מכירה כסכום שאין לו משמעות, כמו בסכומי הבולים, שוב מאבדים חברי הוועדה עניין. אולי כי זה הסכום שכל אחד מוכן להפסיד בהתערבות או לתרום בכנסייה.

נזכרתי בחוק הזה של פרקינסון כשהוצגה העיר ההומניטרית בעזה לעם היושב בציון. לפי שר הביטחון ישראל כ"ץ, תיבנה בין ציר מורג לציר פילדלפי עיר אליה יועברו בשלב ראשון כ-600,000 פלסטינים (לפי כ"ץ כל אוכלוסיית הרצועה, כשני מיליון, תועבר לשם בסוף התהליך).

בעיתון דווח ששר האוצר כבר אישר כמה מאות מיליוני שקלים כדי להכשיר את השטח וכי העלות הכוללת של הפרויקט צפויה להיות מעל 15 מיליארד שקלים.  מהדיווח היה ברור שסכום ההוצאה שייך לתחום בו דנה הוועדה במשך עשר דקות, המהמה כמה המהומים, ואישרה את ההוצאה. התאמה מלאה לדיון על הכור הגרעיני בספר של פרקינסון.

אין חברי הוועדה רוצים להיראות מטומטמים. אבל מאחר שאינם מבינים דבר בנושא תחנות כוח גרעיניות, הם ישתקו ויאשרו את הנושא במהירות תוך הסתמכות על המלצות (נכונות או לא נכונות) של הדרג המקצועי

אז בואו ננסה ביחד להנגיש לחברי הוועדה או הממשלה את המספרים בצורה שתאפשר להם לתפוס את המשמעות של התקציב שהם אישרו בעודם לועסים בורקס ולוגמים נס קפה.

השטח בין ציר מורג לציר פילדלפי הוא, לפי גוגל, בקירוב 80 קילומטר מרובעים.  עבור אוכלוסייה של 600,000 הצפיפות תהייה 7500 בני אדם לקילומטר מרובע. זאת בהנחה של פיזור אחיד לגמרי של האוכלוסייה בתא השטח.

אבל ברוב הערים, ועל אחת כמה וכמה בערים הומניטריות, חלק ניכר מהשטח מוקדש לכבישים הומניטריים, בנייני ציבור הומניטריים, מקומות עבודה הומניטריים, מסעדות הומניטריות, בתי חולים הומניטריים ופארקים הומניטריים לרווחת האוכלוסייה. שוב בקירוב שטח ציבורי תופס לפחות 50% משטח כל עיר.

לכן הצפיפות האמיתית של עירו ההומניטרית להחריד של ישראל כ"ץ תהייה כ-15,000 נפשות לקילומטר מרובע. לפי ויקיפדיה בצפיפות זו, תהייה עירו של ישראל כ"ץ שלישית בעולם בצפיפותה ותתמקם במקום טוב בין נסיכות מונקו לסינגפור. לאחר שכל שני מיליון תושבי עזה יועברו לשם, לפי חזון כ"ץ, צפיפות האוכלוסין תזנק לכ-50,000 נפשות לקילומטר מרובע.

ערים עם צפיפות אוכלוסין של מעל ל־50,000 איש לקילומטר רבוע הן נדירות, ונמצאות בעיקר בדרום ודרום־מזרח אסיה. אחת הצפופות ביותר היא דאקה, בירת בנגלדש, שבה שכונות מסוימות עוברות את רף ה־75,000 תושבים לקמ"ר.

גם במנילה שבפיליפינים יש אזורים עם צפיפויות של למעלה מ־70,000 תושבים לקמ"ר. במומבאי שבהודו יש אזורים שבהם ההערכות הלא רשמיות מצביעות על צפיפות של מעל 60,000 תושבים לקמ"ר. ואילו בהונג קונג, על אף שהצפיפות הממוצעת בעיר כולה נמוכה יותר, ישנם רבעים צפופים במיוחד, שבו נמדדה צפיפות של מעל 120,000 תושבים לקמ"ר, מהאזורים הצפופים ביותר בעולם.

אז בואו ננסה ביחד להנגיש לחברי הוועדה או הממשלה את המספרים בצורה שתאפשר להם לתפוס את המשמעות של התקציב שהם אישרו בעודם לועסים בורקס ולוגמים נס קפה

כדי לשרוד בצפיפות כזו, נדרשת תשתית עירונית יעילה במיוחד. תחבורה ציבורית מתקדמת (ולא, מר כ"ץ, עגלות רתומות לחמורים כבר לא יספיקו. אין מספיק חמורים ואין דרך לאסוף את כל הגללים). מגורים לגובה עם מעליות אמינות ומערכות חירום (כן, מר כ"ץ, גם תחנות כוח, רשת חשמל, וממ"ד בכל דירה). תכנון עירוני המשלב שימושים מעורבים: מגורים, מסחר, בריאות וחינוך במרחק הליכה. בנוסף, מערכת אשפה עובדת, מים וחשמל ללא הפסקה, ומרחבים ירוקים קטנים לבריאות הנפש (כולל עצים אמיתיים, לא מצוירים).

ללא כל אלה, חיים בצפיפות קיצונית אינם רק בלתי נסבלים, הם סכנת נפשות. לכן אולי כדאי לשלוח את מר כ"ץ להשתלמות ארוכה בערים שהוזכרו. מירי רגב בטח תשמח להצטרף. במהלך הנסיעה נבקש ממר כ"ץ לשים לב לעובדה שאף אחת מהערים בדרום מזרח אסיה לא מוקפות בגדרות וטנקים של צה"ל. כמוכן, נבקש במחילה ממר כ"ץ שייקח איתו את הספר הקטן של פרקינסון, הוא לא כבד, והוא מסביר הכל.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.