בארה"ב ובאירופה לא מחכים למשברים ומסדירים באמצעות חקיקה את הביטחון החומרי המקומי. בישראל לעומת זאת, שוב, נשארים מאחור – בלי רגולטור, בלי אגף ייעודי ובלי שמץ מודעות.

*  *  *

"47% מהמפעלים בישראל מדווחים על מחסור באלומיניום", כך לפי סקר חדש של התאחדות התעשיינים. 41% מדווחים על מחסור בפלסטיק, 38% בכימיקלים. שיקום המבנים שנהרסו במלחמה עם איראן מתעכב, פסי ייצור נעצרים, אספקות מתעכבות, והממשלה – כמו במקרים רבים מדי – לא חושבת שזו אחריותה.

47% מהמפעלים בישראל מדווחים על מחסור באלומיניום. 41% על מחסור בפלסטיק, 38% בכימיקלים. שיקום המבנים שנהרסו במלחמה מתעכב, פסי ייצור נעצרים, אספקות מתעכבות, והממשלה לא חושבת שזו אחריותה

לפני כשנה התרענו בנייר מדיניות של מכון יסודות מבית פורום ארלוזורוב, ובשיתוף INSS, כי קיימים סיכונים הולכים וגוברים לביטחון החומרי במשק, ויש הכרח לפתח אסטרטגיות ומנגנונים ממשלתיים להפחתת הסיכונים. היום מתברר, כי הסכנה קרובה מתמיד.

המצב הזה לא נחת עלינו במקרה – מדובר בתוצאה של מדיניות שיטתית של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים: לקדש את הייבוא, להפריט את האחריות ולבטל כל מחשבה על אסטרטגיה תעשייתית לטווח ארוך.

האירופים, לעומת זאת, לא מחכים למשבר הבא. כבר ב-2008 הקים האיחוד את היוזמה האירופית לחומרים גולמיים, שהפכה ב-2020 לברית האירופית לחומרים גולמיים (ERMA) – גוף רב-מגזרי הכולל ממשלות, חברות ותעשיות. ERMA  פועלת לאיתור חומרים קריטיים, לבניית רזרבות, לפיתוח מיחזור ולהפחתת התלות בסין.

ב-2023 אושר בפרלמנט האירופי חוק החומרים הגולמיים החיוניים, המחייב את מדינות האיחוד לעמוד ביעדים הבאים: 10% מהחומרים הקריטיים יופקו מקומית עד 2030, 15% מהחומרים יגיעו ממחזור, ובנוסף אספקה של חומר חיוני ממדינה אחת לא תעלה על 65% מכל האספקה. החוק גם מקים גוף פיקוח מרכזי – הוועדה האירופית לחומרים גולמיים חיוניים, שמפקח על האספקה, מייצר תמריצים ומרכז שיתופי פעולה.

בארה"ב, הממשל הפדרלי פועל באמצעות המשרד למדיניות מדע וטכנולוגיה בבית הלבן, בשיתוף משרד האנרגיה, הפנטגון והמכון הגיאולוגי. במסגרת חקיקה נרחבת מוקצים עשרות מיליארדי דולרים לפיתוח תשתיות תעשייתיות, כולל השקעות במכרות, טכנולוגיות עיבוד, מחזור והסכמי אספקה אסטרטגיים. הפנטגון עצמו מפעיל מאגרים לחומרים קריטיים בשגרה – לא רק למלחמה, אלא גם לצרכים תעשייתיים.

לפני כשנה התרענו במכון יסודות של פורום ארלוזורוב, בשיתוף INSS, על סיכונים גוברים לביטחון החומרי במשק, המחייבים לפתח אסטרטגיות ומנגנונים ממשלתיים להפחתתם. כעת מתברר, שהסכנה קרובה מתמיד

אין מדיניות – כי אין מודעות

בזמן שארה"ב ואירופה מקימות מנגנונים רב-שכבתיים לביטחון חומרי, בישראל אין אפילו רגולטור. אין רשימה רשמית של חומרים חיוניים. אין רזרבות. אין אגף ממשלתי ייעודי. מדיניות הביטחון החומרי בישראל לא קיימת, כי המדינה עדיין לא מבינה שזה תחום מדיניות.

במקום להקים מערכות ניהול וניטור, ישראל ממשיכה לקדש את מדיניות ה"זול ומהר": לצמצם תעשיות מקומיות, לבנות על יבוא מסין או מטורקיה ולהתפלל ששרשרת האספקה לא תישבר. רק כשמפעלים נעצרים, כשמחירים מזנקים, וכשאין מי שיספק – כולם פתאום מופתעים.

מכון יסודות מבית פורום ארלוזורוב מציע, כחלק מפרויקט "תגובת שרשרת" בשיתוף INSS, מרכז ארכימדס באוניברסיטת תל-אביב ומכון גזית, תכנית פעולה לישראל, שתכלול:

• בניית רשימה ממשלתית של חומרים קריטיים, תוך שימוש במודלים של ERMA והפנטגון.
• הקמה של רזרבות אסטרטגיות בניהול ציבורי – לא רק אנרגיה, אלא גם אלומיניום, מגנזיום, תרופות ורכיבי ייצור חיוניים.
• חתימה על הסכמי אספקה אסטרטגיים עם שותפות אמינות.
• תמרוץ מיחזור ותעשיות תחליפיות, כולל הקמת קרן השקעות.
• הקמת רגולטור ייעודי לביטחון חומרי, בדומה לוועדה האירופית לחומרים גולמיים חיוניים.

בזמן שארה"ב ואירופה מקימות מנגנונים רב-שכבתיים לביטחון חומרי, בישראל אין אפילו רגולטור. אין רשימה רשמית של חומרים חיוניים. אין רזרבות. אין אגף ממשלתי ייעודי. מדיניות הביטחון החומרי בישראל לא קיימת

 קו ההגנה הראשון

תקופות החירום המתמשכות של השנים האחרונות מדגישות אמת פשוטה: בלי חומרים, אין ייצור. בלי ייצור, אין תעסוקה. בלי תעשייה, אין חוסן כלכלי. מדינה שלא מבטיחה חומרים בזמן שגרה, תמצא את עצמה משותקת בחירום.

המדיניות התעשייתית והכלכלית בישראל חייבת להתבגר. לעבור ממדיניות של רכש לטווח קצר לתכנון אסטרטגי לטווח ארוך. ביטחון חומרי הוא לא עניין טכני – הוא קו ההגנה הראשון של הכלכלה ושל החברה כולה.

עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב ומכון יסודות. לשעבר רמ"ט רשות החדשנות ויועץ בכיר למנכ"ל משרד הבריאות