הספר "הנפילה" מאת אלבר קאמי מציע מספר תובנות שרלוונטיות למציאות הישראלית בימים אלה. הסיפור מתרחש באמסטרדם, ברובע יהודי לשעבר שממנו גורשו ונרצחו שבעים וחמישה אלף יהודים.

הגיבור ז'אן בטיסט קלמנס מתגורר שם ואומר "אני מתגורר במקום שבו בוצע אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה". בהמשך הוא מתאר את תעלות העיר כדומות למעגלי הגיהינום- רמיזה ברורה ל"התופת" של דנטה. כותבת שושנה פלמן בספרה "עדות" כי המילה "ריכוז", שהוא הציר המרכזי סביבו סובבות התעלות,  מרמזת על מחנות ריכוז.

הגיבור ז'אן בטיסט קלמנס מתגורר באמסטרדם ואומר "אני מתגורר במקום שבו בוצע אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה". בהמשך הוא מתאר את תעלות העיר כדומות למעגלי הגיהינום – רמיזה ברורה ל"התופת" של דנטה

סיפור "הנפילה" הוא סיפור עדותו של ז'אן בטיסט קלמנס, המעיד על חייו שהם זיוף והעמדת פנים שנועדה להאדרה עצמית. זוהי עדותו של אדם, אשר תחילה הרגיש עליונות מוסרית של מי שמצוי בצד הנכון של החוק והצדק, מגן על  חלשים וזוכה להצלחה ושבחים מהסובבים אותו. עם זאת, ברגע האמת, בעת שהיה עד באקראי להתאבדות של האישה שקפצה מהגשר, הוא לא עשה דבר. ברגע האמת הוא נכשל. כותב קאמי:

"רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי  שצריך לפעול מהר, וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי. שכחתי מה חשבתי אז. 'מאוחר מדי, רחוק מדי…' או משהו מעין זה. המשכתי להקשיב, קפוא. ואז בפסיעות קטנות, תחת הגשם, התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש […] למחרת, וגם בימים הבאים, לא קראתי עיתונים".

גם אנחנו כחברה עלולים לגלות בעתיד כי ההתעלמות ועצימת העיניים מול הסבל, הפקרת החטופים, מות החיילים ומות חפים מפשע בעזה – הן כתב אשמה וכתם שילווה את ההיסטוריה הישראלית. זהו הגיהינום בו חי גיבור הספר. הוא שמע את הקול אך לא קפץ למים.

הייסורים של הגיבור החלו שנים לאחר אותו אירוע של התאבדות, בעקבות שני אירועים שוליים לכאורה. צחוק מסתורי שהוא שומע. צחוק שמבטא את הפקפוק של הגיבור בעצמו, ותגרה בה הוא היה מעורב ולא הספיק להגיב. תגרה שממחישה עבורו את שבריריות הקיום האנושי, את שבירת הזהות אותה הוא טיפח ואת תלותו בזולת.

שני אירועים אלה כשלעצמם אולי לא חשובים, אבל בשילוב עם ההתאבדות ממנה התעלם בעבר, ממחישים לגיבור שחייו הם זיוף. הוא אינו נעלה כפי שחשב קודם. תדמיתו מתנפצת.

גם אנו עלולים לגלות בעתיד כי ההתעלמות ועצימת העיניים מול הסבל, הפקרת החטופים, מות החיילים והחפים מפשע בעזה – הן כתב אשמה וכתם על ההיסטוריה הישראלית. זה הגיהינום בו חי גיבור הספר

בדומה לגיבור הסיפור, ייתכן שבעוד תקופת זמן אנשים נוספים יעשו חשבון נפש. חשבון נפש דורש התבוננות מתוך פרספקטיבה שרק הזמן יכול להעניק. אני חושב גם על החיילים שעלולים להישאר מצולקים בנפש, ומצוקתם, גם אם לא אצל כולם היא באה לידי ביטוי כעת (אם כי כבר אפשר לסמן גל התאבדויות בשל חוויות המלחמה מאז השבעה באוקטובר), עלולה להתפרץ אצל רבים בעתיד.

עטיפת הספר "הנפילה" של אלבר קאמי

בניגוד לספרו של קאמי "הדבר", שם הרופא המתעד, רייה, רואה מקרוב את זוועות המחלה, כאן העדות היא של מי שידע מרחוק. ב"הנפילה" קלמנס לא רואה בבירור את דמות האישה. כותבת שושנה פלמן בספרה כי "הנפילה" היא עדות לאי העשייה, להחמצה של הגיבור. העד רואה את האישה לפני ההתאבדות ואז שומע את קול החבטה שלה במים, אבל אינו רואה את ההתאבדות עצמה.

לאחר מכן הגיבור, כאמור, אינו מדווח על כך לאיש. הקול הזה שהוחמץ יארוב לגיבור בכל מקום. הקול הזה בא לידי  ביטוי באותו צחוק. כך גם רובנו – יודעים מרחוק את מה שקורה. אנחנו יודעים שיש חטופים, יודעים שחיילים נהרגים, יודעים שיש קטסטרופה בעזה – אך מעדיפים, כמו קלמנס, להתרחק ממקום האירוע. קאמי מציב בפנינו מראה אכזרית על כל אלה שיודעים ושותקים.

כותב קאמי "כל אחד דורש להיות חף מפשע", בכל מחיר, גם אם לשם כך עליו להאשים את הגזע האנושי ואת אלוהים בשמים". אבל  האם אנחנו חפים מפשע? האם אין לנו אחריות למה שקורה?

מעצם היותנו בני אדם מוטלת עלינו אשמה. זו אשמה מטאפיזית, בניגוד לאשמת הפוליטיקאים ואנשי הצבא האחראים לכישלון, שאשמתם היא ממשית. בניגוד לאשמה הממשית של הדרג הפוליטי שמסרב להסב ראשו מהגיהינום, להגיע להפסקת אש, לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים. האשמה המטפיזית היא האשמה שנובעת מעצם הקיום האנושי.

אשמה ואחריות המוטלת על האדם, שאינו יכול להגיד לעצמו: עשיתי די, כל עוד קיימת מצוקה בעולם. אלבר קאמי ועמנואל לוינס חושבים באורח דומה כי האחריות של האדם כלפי הזולת אינה מסתיימת.

רובנו – יודעים מרחוק מה קורה. יודעים שיש חטופים, שחיילים נהרגים, שיש קטסטרופה בעזה – אך מעדיפים, כמו קלמנס, להתרחק ממקום האירוע. קאמי מציב בפנינו מראה אכזרית על כל אלה שיודעים ושותקים

האם החוויה אותה אנו חווים בימים אלה תשנה אותנו כיחידים וכחברה בעתיד? האם ננהג אחרת בפעם הבאה? הלוואי. קאמי משאיר זאת בסימן שאלה מלווה בספקות גדולים. זה בא לידי ביטוי בשורות הסיום של הספר:

"הוי נערה, השליכי את עצמך עוד פעם למים, כדי שבפעם השנייה תהיה לי הזדמנות להציל את שנינו. פעם שנייה, הא, איזה חוסר זהירות! תאר לעצמך, אדוני הפרקליט, שיתפסו אותנו במילה? יהיה צריך לקפוץ. בררר!… המים קרים כל כך! אבל אין מה לדאוג! מאוחר מדי, עכשיו, תמיד יהיה מאוחר מדי. למזלנו!"

ד״ר אלדד שידלובסקי, מרצה לכלכלה ושוק ההון במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.