בסוף השבוע פרסם אתר חדשות איראני כי עיריית טהרן החליטה לסגור באופן מיידי את כל מתקני השירותים הציבוריים בעיר. הסיבה: משבר המים בבירה טהרן הולך ומחריף, והעירייה מחפשת לקצץ בתצרוכת היומית.

איראן חווה בשנים האחרונות את אחת מתקופות היובש הקשות ביותר בתולדותיה. החוסר במשקעים גורם לרשויות המים באיראן להגביר את קצב שאיבת מי התהום באזור טהרן. השאיבה הזו בשנים האחרונות הביאה להידלדלות מדאיגה של המאגרים התת־קרקעיים הטבעיים, וזה מטריד את השלטונות.

השבוע יצא הנשיא מסעוד פזשכיאן בקריאה נואשת לתושבי טהרן והסביבה לצרוך מים בצורה מושכלת, משום שבקצב הנוכחי אזור טהרן יכול להגיע למשבר מים חמור עד סוף הקיץ. נוסף על כך, נשקלת האפשרות להאריך עד סוף הקיץ את חופשות סוף השבוע, כדי לחסוך במים וחשמל במוסדות הציבור.

אלא שעד כה המשבר הזה זוכה לחוסר היענות של הציבור בטהרן, שבמיוחד עכשיו – אחרי המלחמה עם ישראל – איבד עוד יותר את האמון במשטר

אלא שעד כה המשבר הזה זוכה לחוסר היענות של הציבור בטהרן, שבמיוחד עכשיו, אחרי המלחמה עם ישראל, איבד עוד יותר את האמון במשטר.

מומחים מצביעים על תשתית הצנרת הישנה של הבירה טהרן כגורם שתורם משמעותית למשבר. באיראן, בעיר ובפרברים מתגוררים כ־17 מיליון תושבים. ההערכות מדברות על איבוד של כ־25% מכמות המים בדרך לצרכן הסופי, בשל רמת התחזוקה הירודה של המערכת.

נהג מונית איראני מתיז על עצמו מים בניסיון להצטנן, טהרן, 22 ביולי 2025 (צילום: AFP)

נוסף על כך, כתוצאה מהמצוקה הכלכלית של האזרחים, מתגלים כל העת חיבורים פיראטיים לרשת המים שגורמים לתצרוכת לא מבוקרת.

לכל זה צריך להוסיף גל חום שפוקד את איראן בשבועות האחרונים – ובחלק מהמקומות דווח על 50 מעלות צלזיוס.

אלא שהמשבר בטהרן הוא מיקרוקוסמוס של משבר מים רחב יותר במדינה. באזור אספהאן התרבו לאחרונה הפגנות החקלאים, בשל חוסר בהקצאות מים לחקלאות וייבוש המוני של שדות. אחת הסיבות המרכזיות היא ההתבססות על חקלאות מסורתית, לא מתקדמת, שמבזבזת כמויות מים גדולות ביחס לממוצע העולמי.

המשבר הזה מטריד את ההנהגה האיראנית. הוא מביא אותה לעימות עם הציבור במישור שאינה מורגלת בו – צרכים בסיסיים

"איראן עומדת בפני 'פשיטת רגל' של משק המים", אומר ל־CNN פרופסור אמיר אגאקוצ'אק, מרצה להנדסה באוניברסיטת קליפורניה, אירוויין.

המשבר הזה מטריד בהחלט את ההנהגה האיראנית. הוא מביא אותה לעימות עם הציבור במישור שאינה מורגלת בו – צרכים בסיסיים. לא מדובר כאן באויב דמוני או דתי, או באיום כזה או אחר על השיעה שיכול אולי לגייס את ההמונים סביב המשטר, אלא במחויבות יסוד של המדינה כלפי אזרחיה.

הלבה הרותחת הזו עלולה לסחוף חלקים נוספים בחברה האיראנית – גם כאלה שאולי עמדו בעבר לצדו של המשטר במדיניותו הלעומתית כלפי "השטן הגדול והקטן", ארה"ב וישראל.

מבט על סכר אמיר כביר בצפון איראן, 1 ביוני 2025 (צילום: ATTA KENARE / AFP)

בכל היבט מדובר בסכנה ברורה ומיידית – כזו ששום כוח שיטור או אגרוף ברזל לא יוכל לפתור. אתר "אל־מוניטור", שהקדיש לנושא מאמר נרחב, כינה זאת: "Broken dams, broken trust" – סכרים שבורים, ואמון שבור.

לא בכדי הנשיא דונלד טראמפ כינה את המשטר האיראני במהלך ביקורו בערב הסעודית "כנופיית המים" – מישהו הכין אותו לפרוט בדיוק על המיתרים הרגישים ביותר.

השאלה היא האם דווקא משבר המים יצית גל מחאה שיכול לסחוף את ההמונים. המשטר, כאמור, מבין היטב את הסכנה, אבל עד כה נראה שהציבור האיראני עסוק בעיקר בלשרוד

"'איראן צמאה' היא הזדמנות טובה לארה"ב להתייצב לצד הציבור האיראני", אומר ג'אנטאן סייע, עמית מחקר במכון המחקר האמריקאי "הקרן להגנה על דמוקרטיות". "במצב הנוכחי, תחת משטר האייתוללות, איראן הופכת לבלתי ראויה למחיה".

השאלה היא האם דווקא משבר המים יצית גל מחאה שיכול לסחוף את ההמונים. המשטר, כאמור, מבין היטב את הסכנה, אבל עד כה נראה שהציבור האיראני עסוק בעיקר בלשרוד – ולא בלמרוד.

נשיא איראן מסעוד פזשכיאן משתתף בהפגנה בטהרן בעקבות תקיפות ארה"ב על אתרים גרעיניים במדינה, 22 ביוני 2025 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

מעבר לכך, המציאות היום־יומית באיראן קשה מאוד מאז סיום המלחמה, כאשר המשטר, שפרס את כוחות הביטחון ברחובות מחשש להתפרצות מחאה על רקע תוצאות המלחמה, עורך מעצרים רבים – לעיתים ללא כל סיבה.

בדיוק כפי שלא ניתן היה לחזות מראש את מחאת החיג'אב שפרצה אחרי מותה של מהסא אמיני, גם מחאת מים המונית – שעדיין לא התפרצה – אינה חלק מתרחיש האיום של ההנהגה האיראנית, לפחות לא בשלב זה.

עצם הקריאה הפומבית לציבור מצד הנשיא פזשכיאן, והצגת הבעיה במלוא חומרתה, מהווים למעשה הודאה בכישלון – כזו שעשויה להצית "גל נפץ חברתי", שקשה לדעת אם ייבלם הפעם לנוכח מצבה הרעוע של המדינה

עצם הקריאה הפומבית לציבור מצד הנשיא פזשכיאן, והצגת הבעיה במלוא חומרתה, מהווים למעשה הודאה בכישלון – כזו שעשויה להצית "גל נפץ חברתי", שקשה לדעת אם ייבלם הפעם לנוכח מצבה הרעוע של המדינה, ההנהגה והכלכלה.