בבליל הספינים, הפייקים והתעמולה בשתי מסיבות העיתונאים של ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, לעיתונות הזרה ולעיתונות הישראלית – תמונה אחת בלטה מעל הכול – לוח עם עקרונות של ישראל לסיום המלחמה. עקרונות אלה הולמים במידה רבה את העמדות של סעודיה:

• פירוק חמאס מנשקו.
• השבת כלל החטופים והחללים.
• פירוז הרצועה.
• שליטה ביטחונית ישראלית ברצועת עזה.
• ממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרשות הפלסטינית. 

צילום מסך מתוך מסיבת עיתונאים של בנימין נתניהו, 10/8/2025

הבעיה היא שאחרי שנתניהו הציב את לוח העקרונות הכולל את פירוק חמאס מנשקו, הוא שוב בחר בדבריו בנוסח של חיסול חמאס – מה שהיווה עד היום אבן נגף בין סעודיה לישראל.

סעודיה הסכימה לנוכחות חמאס, אבל בלי נשקו, ואילו ישראל דרשה להגלות את חמאס אל מחוץ לרצועה. הלוח מעיד שנתניהו קיבל את עמדת סעודיה, אבל דבריו מעידים שעדיין לא קיבל אותם. אז עכשיו לך תדע מה האמת ומה הספין. בואו נקווה שהלוח מבטא את עמדתו וכי הדיבורים הם הספין.

סעודיה הסכימה לנוכחות חמאס בלי נשקו, וישראל דרשה להגלות את חמאס מהרצועה. הלוח מעיד שנתניהו קיבל את עמדת סעודיה, אך דבריו מעידים שלא קיבל אותם. עכשיו לך תדע מה האמת ומה הספין

נתניהו הזכיר את הפתרון המסתמן בלבנון, וזה הדגם שסעודיה מציעה לעזה – כמו שחזבאללה פורק מנשקו בלי לפרק את הארגון עצמו – כך גם בעזה, השארת חמאס אבל כמפלגה פוליטית, לא כמיליציה צבאית.

עוד יש לשים לב שתם עידן "החברה האמריקאית". נתניהו הודה בפה מלא שהיא נכשלה, וגם "העיר ההומניטרית" הייתה כלא הייתה, ובכלל כל סלע קיומנו ברפיח נעלם ואיננו, לא בדבריו ולא בלוחות שהציג. כלומר: היכונו לחידוש מעבר רפיח. אם סעודיה תיכנס – אז רק מרפיח ולא מכרם שלום.

יחד עם רפיח נעלמו כל הצירים – מורג ונצרים, ומה שנשאר זה המעטפת לאורך גבולות הרצועה, ונקווה שגם המעטפת לא תלך בדרכם של הצירים.

הסתירה הקשה ביותר בדבריו של נתניהו הייתה בלוח שהראה איך צה"ל שולט על רוב הרצועה וכאילו רק שתי מובלעות בעזה ומחנות המרכז נשארו מחוץ לשליטתו, משל מדובר בעניין של מה בכך לחסל גם אותם ובכך "לא רק שלא נאריך את המלחמה, אלא נקצר אותה".

מובלעות חמאס ברצועה לפי בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, 10/8/2025 (צילום: צילום מסך)

ובכן, הלוואי. הלוואי. הלוואי שאלה היו פני הדברים, אבל נתניהו אמר באותה נשימה ש"החברה האמריקאית" נכשלה כי חמאס שדד את הסיוע. כלומר: חמאס שולט גם במקומות שנתניהו הציג ככאלה שהם לכאורה בשליטת צה"ל.

ועוד תמיהה – אם זאת "חברה אמריקאית" – איך זה שישראל מפסיקה את עבודתה?

יש לשים לב שתם עידן "החברה האמריקאית". נתניהו הודה בפה מלא שהיא נכשלה, וגם "העיר ההומניטרית" הייתה כלא הייתה, ובכלל כל סלע קיומנו ברפיח נעלם ואיננו, לא בדבריו ולא בלוחות שהציג

וזה שורש העניין בעימות בין נתניהו לבין הרמטכ"ל אייל זמיר. זמיר הציב ארבעה עקרונות שהם עוגנים לדרכו:

1. לא לסכן את החטופים.
2. הוא לא ירשה למפקדים לתת פקודות ש"דגל שחור" מתנוסס מעליהן.
3. הוא לא יכניס את צהל למלכודות של חמאס.
4.  הוא רוצה לראות החלטה של הממשלה שמציבה לצה"ל מטרות.

כלומר, הרמטכ"ל אייל זמיר יודע שכל המפות של נתניהו לא נכונות, ואם יחליט שלא להישמע להחלטות הממשלה – החוק יהיה לצדו, ונקווה שלא נגיע לשם.

יש גם לשים לב לדברי נתניהו על חשיבות שינוי תכנית הלימודים של עזה. בול. שינוי תכנית הלימודים מתכנית לימודים לג'יהאד לתוכנית לימודים של אסלאם מתון ופתוח לנצרות והיהדות  – הוא מפתח לעתיד עזה, וגם לעתיד הגדה. זאת תכנית הלימודים של אינדונזיה, למשל, שמבקשת להיכנס לעזה מן היום הראשון – ונדחית. גם תכנית הלימודים של מדינות המפרץ יכולה להתאים, וגם הן ממתינות בפתח – ונדחות.

כל מה שנתניהו דיבר עליו השבוע היה כבר בר מימוש מראשית המלחמה. אבל סגר את רפיח וסילק את כולם.

יש עניין מרכזי שסעודיה דורשת – סילוקם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מן הממשלה. כל עוד הם שם – סעודיה לא תתמוך בשום צעד עם ישראל. במסיבת העיתונאים בעברית עשה נתניהו כל מאמץ לשכנע אותם להישאר, אבל גם זה עלול להיות בהפוך על הפוך – אם ילכו לבד, הוא לפחות ניסה לעשות הכול כדי שיישארו. לכאורה.

יש עוד אמירה שיש לתת עליה את הדעת – לא חמאס ולא רש"פ. לגבי חמאס כבר ציינתי שיש סתירה בין הלוח הכתוב לבין האמירות בעל פה, אבל לגבי אבו מאזן הקרבה בין עמדות ישראל לעמדות סעודיה דומות באופן מפתיע, למרות כל הדרישות של סעודיה להתקדם לכיוון מדינה פלסטינית באופן משמעותי. עמדת סעודיה כרוכה בדרישה מאבו מאזן לרפורמות שהוא לא יכול ולא רוצה לעשות. בכל המגעים ליום שאחרי בעזה, אף גורם לא לוקח את הרשות הפלסטינית ברצינות, וארחיב על זה בהזדמנות אחרת.

יש גם לשים לב לדברי נתניהו על חשיבות שינוי תכנית הלימודים בעזה. זאת, למשל, תכנית הלימודים באינדונזיה, שמבקשת להיכנס לעזה מהיום הראשון – ונדחית. גם תכנית הלימודים במדינות המפרץ תתאים, וגם הן נדחות

אבל, יש עוד מוקש חמור שכל המהלך עם אבו מאזן עלול להתפוצץ עליו. כולם מדברים על כך שההכרה במדינה פלסטינית תהיה בעצרת האו"ם בספטמבר, אבל בנאומיו בעצרת האו"ם אבו מאזן מדבר על גבולות 1947, שהם הגבולות של הלגיטימיות הבינלאומית לפתרון בעיית פלסטין, ולא קווי 1967, שהם הבסיס להסכמי אוסלו. אם ידבר על זה גם בעצרת הקרובה – זה יהיה סוף חלקה של הרשות הפלסטינית במהלך, לא חשוב כמה מדינות יכירו בה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.