גילויי הגז הטבעי במזרח הים התיכון, ובדגש על 15 השנים האחרונות, הניעו שורה של התפתחויות מדיניות חשובות באזור ויצרו ארכיטקטורה אזורית מרתקת. במרכזה, שיתוף פעולה הדוק בין ישראל, יוון וקפריסין וכינונו של פורום הגז האזורי (בינואר 2019), בו מצרים ממלאת תפקיד מוביל. פורום הכולל, מלבד המדינות לעיל, גם את ירדן, איטליה ופלסטין, ומקום מושבו בקהיר. 

טורקיה נעדרה ממערכת אזורית זו ולא בכדי. מבחינות רבות, ארכיטקטורה זו הייתה תגובה למדיניות טורקית, שנתפסה בעיני מרבית המדינות באזור כלעומתית ומנוגדת לאינטרסים שלהן. האזור עבר מאז תהפוכות רבות, אולם באופן מעניין מאוד מערכת היחסים האזורית נותרה על כנה, למרות המתח הרב שהמלחמה בעזה יצרה.

טורקיה נעדרה ממערכת פורום הגז האזורית ולא בכדי. מבחינות רבות, ארכיטקטורה זו הייתה תגובה למדיניות טורקית, שנתפסה בעיני מרבית המדינות באזור כלעומתית ומנוגדת לאינטרסים שלהן

טורקיה ניסתה במהלך השנים (היא הבחינה, קצת באיחור, במבנה המדיני הארכיטקטוני שנבנה) לאתגר את תמונת המצב דלעיל. היא הצליחה בשנים האחרונות לשקם את יחסיה עם מצרים ועם מדינות המפרץ (סעודיה והאמירויות בראשן), ואף האווירה בין אנקרה ואתונה השתפרה באופן משמעותי.

השינויים בזירה האזורית והבינלאומית, ובראשם קריסת משטר אסד ועלייתו של אחמד א-שרע בדמשק, כמו גם כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ לכהונה שנייה בבית הלבן – השיבו אדמומית לא מבוטלת ללחייה של אנקרה.

טורקיה ניסתה כבר לפני מספר שנים להשיב מלחמה שערה, וחתמה עוד ב-2019 על הסכם לתיחום המים הכלכליים בינה ובין לוב. זו האחרונה מצויה, מאז נפילת משטרו של מועמר קדאפי (2011) – במלחמת אזרחים, שחילקה למעשה את המדינה לשתי ישויות שלטוניות. ישות אחת בטריפולי (פורמלית, זו הרשות השלטונית המוכרת), ושניה בטוברוק בהנהגתו של הגנרל ח'ליפה ח'פתר. ההסכם הימי מ-2019 נחתם מול טריפולי, וחילק למעשה את הים התיכון באזור הרלוונטי לשתי המדינות בין טורקיה ולוב, באופן שמתעלם מהאי כרתים. לא במפתיע, שאר מדינות האזור, כמו גם הקהילה הבינלאומית, אינן מכירות בהסכם זה.

בחודשים האחרונים חלה התפתחות משמעותית, כאשר אנקרה הצליחה, כך נראה, לשפר את יחסיה עם ממשלת טוברוק, ואף מסתמן שזו האחרונה מתכוונת לאשרר את ההסכם מ-2019. יוון נזעקה למנוע את המהלך, שר החוץ היווני ביקר לאחרונה פעמיים בלוב, וניסה לגייס את תמיכתה של קהיר (שכאמור איננה מכירה בהסכם הטורקי-לובי) – לפחות לפי שעה ללא הצלחה רבה.

טורקיה הצליחה, במדיניות נבונה, להדק את יחסיה עם הגנרל ח'פתר, אף שזה טרם אשרר את ההסכם הימי. טורקיה ניצלה את חולשתה היחסית של מצרים, שבאופן מסורתי ומובן לוב נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה ובמערכת האינטרסים הלאומיים שלה. שיפור היחסים בין אנקרה וקהיר בשנים האחרונות נתפס כנכס עבור שתי המדינות, ועושה רושם שקהיר אינה ממהרת לפגוע בו.

טורקיה ניסתה במהלך השנים (אחרי שהבחינה באיחור במבנה המדיני האזורי) לאתגר את תמונת המצב הזו. היא הצליחה לשקם את יחסיה עם מצרים ועם מדינות המפרץ, ולשפר את האווירה עם יוון

למעשה, המתיחות בין יוון וטורקיה התגברה בחודשים האחרונים, עוד קודם למהלך שאפשר ומסתמן בין לוב וטורקיה. התנגדותה של טורקיה לכבל החשמל הימי בין יוון וקפריסין, בטענה שמסלולו עובר במים כלכליים טורקיים, הניע שורה של מהלכים מדיניים בבריסל, בניסיון יווני לרתום את האיחוד האירופי כדי לבלום את הטורקים.

ראש הממשלה היווני אף ביקר בישראל במהלך המלחמה (ביקור שזכה לביקורת באתונה), בניסיון להבטיח תמיכה ישראלית בעמדתם. זו כמובן ניתנה, לנוכח המשבר ביחסי ירושלים ואנקרה, גם לנוכח הכוונה שכבל החשמל המדובר יכלול בהמשך הדרך גם את הקטע בין קפריסין וישראל.

ובכן, מהן המשמעויות של המהלכים הללו, והאם יובילו להתחממות הטמפרטורה במזרח הים התיכון?

מאליו מובן, שתכליתו של המהלך הטורקי הינה להתמודד עם הארכיטקטורה האזורית שנטוותה ב-15 השנים האחרונות באזור, תוך שעקפה והותירה מחוצה לה את אנקרה. יש לציין, שמצבה האסטרטגי של אנקרה השתפר בשנתיים האחרונות, הרבה בזכות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה, שובו של ממשל טראמפ, וחשיבותה של טורקיה לביטחון אירופה, לנוכח הפחת במחויבות האמריקאית כלפי אירופה וברית נאט"ו. טורקיה משתמשת גם בסוגיית ההגירה ובחששה של אירופה (בעיקר איטליה) מהתגברות גלי ההגירה מלוב – על מנת לחזק את מעמדה האזורי, ולענייננו מול לוב.

בעינו עומד החשש, שמא המהלכים הללו יגבירו את המתח באזור, בדגש על מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה. הטריגר לכך עלול להיות סביב רישיונות לביצוע קידוחים במימי הים התיכון באזורים שנמצאים במחלוקת. במיוחד סביב האי כרתים, וכאמור שאלת המתווה של כבל החשמל הימי היווני-קפריסאי, שנתפס כבעל חשיבות רבה עבור האיחוד האירופי, המעניק לו כ-670 מיליון אירו. 

החשש הוא שמהלכי טורקיה יגבירו את המתח באזור, בדגש על מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה. הטריגר לכך עלול להיות סביב רישיונות לביצוע קידוחים במימי הים התיכון באזורים שנמצאים במחלוקת

היריבות האזורית תעמוד למבחן גם בעקבות השינויים הדרמטיים בסוריה ובלבנון. יש לצפות ששתי המדינות תתחלנה בקרוב, בהינתן התייצבות שלטונו של א-שרע בדמשק, לחתור להסכמים סביב גבולותיהן – היבשתיים והימיים. לאלו האחרונים, במימי הים התיכון, חשיבות רבה לשתי המדינות, בניסיונן לשקם את כלכלתן, אולם לא פחות מכך גם מבחינה אזורית.

מערכת היחסים הקרובה בין אנקרה וא-שרע, והביטחון העצמי הגובר באנקרה, סביר שיניעו את הטורקים להשפיע על המהלכים הללו כדי לחזק את מעמדם במזרח הים התיכון. לכך עלולות להיות השלכות על כל המדינות באזור, ובדגש על ישראל, יוון, קפריסין וגם מצרים. גם על אירופה.

בה בעת, הנסיבות הנוכחיות הינן הזדמנות מרתקת לדיפלומטיה בינלאומית "ברמה גבוהה". קריסת משטרו של אסד, הממשל הלבנוני החדש וכוונותיו לפרוק את החזבאללה מנשקו, והחולשה האיראנית (הזמנית?) – מהווים הזדמנות אסטרטגית לתהליך שאפתני שיכול לסייע לייצוב האזור.

דא עקא, שאין בנמצא כעת שחקן אסטרטגי, בעל שיעור קומה (הנרי קיסינג'ר?) שמסוגל לארוג מהלכים מדיניים מעין אלו. שילובה של טורקיה במארג האזורי שכבר קיים, ובכך יתרונו הרב, בנוסף למדיניות הפרו-אקטיבית של מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות – יכולים לתרום רבות ליציבות באזור.

מה ביחס לישראל?

ישראל השכילה בזמנו לקרוא את המפה האזורית, שלאחר המשבר ביחסיה עם טורקיה ואירועי האביב הערבי, כדי ליזום ולהשתלב בארכיטקטורה האזורית במזרח הים התיכון. זו מוכיחה את עצמה כעת, כאשר למרות המתחים והאתגרים למערכת יחסיה עם מדינות האזור – מצרים, ירדן כמו גם המדינות ההלניות, יוון וקפריסין – לא נרשמו, לפי שעה לפחות, משברים חמורים מדי. אלו נמצאים כמובן כבר מעבר לפינה, ובעיקר מול ירדן ומצרים, בהינתן שישראל ממשיכה, ואף מחריפה, את המלחמה בעזה, ו"מובילה בגאון" מדיניות חוץ הרסנית, כולל מדיניות סיפוח בגדה המערבית.  

מערכת היחסים הקרובה בין אנקרה וא-שרע, והביטחון העצמי הגובר באנקרה, סביר שיניעו את הטורקים להשפיע על המהלכים כדי לחזק את מעמדם במזרח הים התיכון. לכך עלולות להיות השלכות על כל המדינות באזור

בנסיבות הנתונות ניתן לשער, שטורקיה תחתור לנצל את ההתפתחויות שמניתי לעיל על-מנת לחזק את מעמדה, ולמצב את עצמה כשחקן שלא ניתן להתעלם ממנו, כפי שנעשה בזמנו בעת גיבוש הארכיטקטורה האזורית המוצלחת במזרח הים התיכון. אם כך הדבר, הרי צפויים גלים גבוהים הים התיכון, וימים מאתגרים לדיפלומטיה האזורית. ישראל ניצבת בצומת מדינית אסטרטגית מבטיחה, ונראה שהחליטה ביודעין לפספס אותה, בניגוד למה שעשתה לפני 15 שנה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/