עייפות, ייאוש וכעס מכרסמים בנעמאן אבו ג'ראד. שוב, בפעם ה-11, הוא ובני משפחתו נאלצו לעקור ולנוע ברחבי רצועת עזה.
"זה חידוש של העינויים. אנחנו לא נעקרים, אנחנו מתים", אמר נעמאן בשבוע שעבר, כשהמשפחה ארזה את רכושה ואת אוהליה בעיר עזה כדי להימלט מהתגברות ההפצצות הישראליות לקראת הפלישה המתוכננת לעיר.
למחרת הם פרקו את ציודם בדרום הרצועה, על אדמה חקלאית לשעבר מחוץ לעיר חאן יונס, בלי לדעת היכן ימצאו כעת מזון ומים.
כך נראים חייהם של בני משפחת אבו ג'ראד כמעט שנתיים, מאז שנמלטו מביתם בצפון הרחוק של הרצועה ימים אחדים אחרי שישראל פתחה במתקפתה בתגובה לטבח חמאס ב-7 באוקטובר 2023.
"זה חידוש של העינויים. אנחנו לא נעקרים, אנחנו מתים", אמר נעמאן בשבוע שעבר, כשהמשפחה ארזה את רכושה ואת אוהליה בעיר עזה כדי להימלט מהתגברות ההפצצות של צה"ל לקראת הפלישה המתוכננת לעיר
כמו אינספור משפחות פלסטיניות, הם נדדו לאורכה של עזה וחזרה, נאלצים לעבור מקום מדי כמה חודשים כשצה"ל תקף את כל מקלט חדש. AP תיעדה רבות מתחנות המסע שלהם.
![משפחת אבו ג'ראד עוזבת את העיר עזה בעקבות הנחיות צה"ל לתושבים לפנות את העיר, 10 בספטמבר 2025 (צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/09/AP25254564518052.jpg "משפחת אבו ג'ראד עוזבת את העיר עזה בעקבות הנחיות צה"ל לתושבים לפנות את העיר, 10 בספטמבר 2025 (צילום: AP Photo/Abdel Kareem Hana)")
במהלך הפסקת האש שהחלה בינואר, משפחת אבו ג'ראד חזרה לביתה – חזרה מלווה בעצב מתוק. הבית אמנם ניזוק אך עדיין עמד על תלו. אך בתוך חודשיים ישראל הפרה את הפסקת האש, והאבו ג'ראדים נאלצו שוב להיעקר.
בכל מעבר, נעמאן ואשתו מג'ידה מנסים לשמור על מעט יציבות עבור שש בנותיהם ונכדתם בת השנתיים בתוך מציאות החיים באוהלים. הבת הצעירה היא לאנה בת השמונה; הבכורה היא בלסם, בשנות ה-20 לחייה, נשואה.
אבל תחושת חוסר התוחלת נעשית כבדה יותר. הסוף אינו נראה באופק, ונעמאן חושש שהמצב עוד יחמיר: "מה שמגיע הוא אפל. אולי יגרשו אותנו (מעזה). אולי נמות… אתה מרגיש שהמוות מקיף אותך. אנחנו רק בורחים ממקום למקום, הרחק מהמוות".
הסוף אינו נראה באופק, ונעמאן חושש שהמצב עוד יחמיר: "מה שמגיע הוא אפל. אולי יגרשו אותנו (מעזה). אולי נמות… אתה מרגיש שהמוות מקיף אותך. אנחנו רק בורחים ממקום למקום, הרחק מהמוות"
עקורים שוב
"זה נהיה קשה יותר בשביל הבנות. קשה להן להתרגל למשהו ואז שוב לשנות", אומרת מג'ידה. מאז חודש מאי, מקלט המשפחה היה אוהל בעיר עזה. זה לא היה קל, אך לפחות הם הכירו את השכונה ואת השכנים וידעו היכן להשיג מים וטיפול רפואי.
הבנות יכלו לראות חברות מלפני המלחמה, שגם הן נעקרו ונמצאו בסביבה. משפחה אחרת בבניין סמוך אפשרה לבתם סרה להשתמש באינטרנט כדי ללמוד ללימודים מקוונים בתיכון. הבנות הורידו ספרים לטלפונים הניידים – כדי ללמוד או פשוט כדי שיהיה להן במה לעסוק.
המזון היה קשה יותר להשגה, כשמגבלות הסיוע שהטילה ישראל דחפו את העיר עזה אל תוך רעב. נעמאן הצטרף למאות אחרים שהמתינו למשאיות סיוע שנכנסו מישראל. זה היה מסוכן – חיילי צה"ל ירו לעיתים לעבר ההמונים, ונעמאן ראה אנשים נהרגים ונפצעים, סיפרה מג'ידה. אבל לפעמים הצליח לשוב עם מזון.
לפני כמה שבועות הם מצאו בית ספר ללאנה. "היא הייתה מאוד נרגשת. יהיה מעט סדר בחייה", אמרה מג'ידה.
אבל צה"ל הורה לאוכלוסייה להתפנות, כהכנה למתקפה חדשה על העיר עזה, שלדברי ישראל נועדה לפרק את חמאס, לשחרר חטופים ולהתקדם לעבר שליטה ביטחונית על הרצועה.
ההפצצות התקרבו. תקיפה אחת הרסה מגדל מגורים במרחק רחוב אחד, ורסיסים חצו את אוהל משפחת אבו ג'ראד. אחרת הרסה בית מעבר לכביש, והרגה בני משפחה שישבו בחוץ, סיפר נעמאן.
תקיפה אחת הרסה מגדל מגורים במרחק רחוב אחד, ורסיסים חצו את אוהל משפחת אבו ג'ראד. אחרת הרסה בית מעבר לכביש, והרגה בני משפחה שישבו בחוץ, סיפר נעמאן
לאנה הספיקה ללמוד רק שלושה ימים. אבל הגיע הזמן ללכת. ביום חמישי שעבר הם הצטרפו לזרם הגובר של פלסטינים הנמלטים דרומה.
מתח קורע את המשפחה
לבושה בפיג'מה ורודה ונשענת על אביה במחנה החדש ביום שלמחרת, תיארה לאנה כיצד חברותיה הטובות סילה וג'ודי נפרדו ממנה כשעזבו את עיר עזה. הן חיבקו אותה, אמרו לה שהן אוהבות אותה – ובכו, סיפרה לאנה. "אבל אני לא בכיתי", הוסיפה בנחישות. "אני לא אבכה בכלל. אני לא אהיה עצובה".
מג'ידה ונעמאן מודאגים לגבי לאנה. לשאר הבנות היו חיי יום-יום נורמליים בעבר. אבל לאנה הייתה בת שש בלבד כשמסע המלחמה של ישראל מוטט את חייהם. "היא רוכשת מודעות באמצע מלחמה, הפצצות וחיים באוהלים", אמרה מג'ידה.
לאנה יכולה להיות עקשנית וחסרת סבלנות. "יש דברים שאחיותיי סובלות ואני לא סובלת", אמרה לאנה. היא לא מסוגלת לשאת את אי הנוחות של החיים באוהלים. השימוש בשירותים המאולתרים מרגיז אותה. "לשבת ולקרוא – אני לא מצליחה להרגיש בנוח", אמרה.
במהלך החודשים האחרונים, הכול דוחף את המשפחה אל סף פיצוץ: שעמום, חוסר פרטיות, העמל היומיומי של סחיבת מים, איסוף עצים למדורה, חיפוש אחר אוכל, ניקוי האוהל. מאחורי כל אלה מסתתרות מחשבות קודרות יותר: ההרגשה שזה עלול להיות גורלם לנצח, הפחד שמתקפה תפגע בהם.
דחוסים יחד באוהל, הבנות מתווכחות ורבות לעיתים. "היינו משפחה למופת, מבינה ואוהבת", אומר נעמאן. "מעולם לא דמיינתי שנגיע לנקודה הזו. אני פוחד שהמשפחה תתפרק מכל הלחץ"
דחוסים יחד באוהל, הבנות מתווכחות ורבות לעיתים. "היינו משפחה למופת, מבינה ואוהבת", אומר נעמאן. "מעולם לא דמיינתי שנגיע לנקודה הזו. אני פוחד שהמשפחה תתפרק מכל הלחץ".
"חיים במדבר"
המעבר האחרון רוקן את מעט הכסף שעוד היה להם – מאות דולרים לקניית אוהל חדש ולשכירת משאית להובלת החפצים.
הוא גם שלל מהם את כל מה שעשה את החיים נסבלים. המחנה החדש נמצא ברצועת אדמה חשופה ושדות. אין שוק בקרבת מקום, אין בתי ספר. הם צריכים ללכת שני קילומטרים כדי למצוא חיבור לאינטרנט. מסביבם רק זרים. "אנחנו חיים במדבר", אומר נעמאן.
ביום שישי בבוקר, צעדו הבנות יותר מקילומטר כדי להשיג מי שתייה ממשאית מים חולפת. המים אזלו לפני שהצליחו למלא את כל המכלים.
המשפחה בילתה את היום בפינוי חלקת האדמה, בהקמת שני אוהלים – אחד למשפחה ואחד לאחותו של נעמאן. בזמן שעבדו, נשמעה תקיפה ישראלית במרחק, והם צפו בעשן השחור מיתמר מעל חאן יונס. מותשים בסוף היום, נעמאן נאלץ עדיין לחפור בור לשירותים ולהקים את חדר הרחצה.
בזמן שעבדו, נשמעה תקיפה במרחק, והם צפו בעשן השחור מיתמר מעל חאן יונס. מותשים בסוף היום, נעמאן נאלץ עדיין לחפור בור לשירותים ולהקים את חדר הרחצה
האזור היה שטח צבאי סגור של ישראל עד לפני כמה שבועות, אז הודיע צה"ל כי העקורים יכולים לעבור לשם. לא הרחק משם יש עמדה צבאית ישראלית. הם רואים את הטנקים נכנסים ויוצאים. "זה לא בטוח כאן", אומר נעמאן.
מג'ידה מנסה להתמקד בעניינים המעשיים. אם יום אחד משאיות מים יתחילו להתקרב יותר, היא אומרת, הבנות לא יצטרכו ללכת רחוק כל כך ויתלוננו פחות. ברגע שיוקצה פינה למטבח, שבו יוכלו לבשל ולעשות כביסה, זה יתחיל ליצור שגרת יומיום.
"ככל שיותר פרטי יומיום שייכנסו למקום, ככה יותר נרגיש יותר בנוח", אמרה מג'ידה. "יהיה טוב יותר", חזרה ואמרה שוב ושוב, בלי שמץ של אופטימיות בקולה.
ייתכן שייאלצו לעבור שוב
ארבעה ימים אחר כך, ביום שלישי, הגיעה ל-AP הודעת קול מנעמאן. "אנחנו יושבים כאן בלי יכולת לאכול", אמר. כמעט שאין להם כסף לקנות אוכל. שום סיוע לא מגיע אליהם.
גרוע מכך, גבר שטען שהוא בעל הקרקע הגיע, מלווה בחמושים, ודרש שישלמו דמי שכירות או שיעזבו. נעמאן לא יכול להרשות לעצמו לשלם שכירות. הוא גם לא יכול לממן את עלויות המעבר – אבל אולי לא תהיה לו ברירה.
גבר שטען שהוא בעל הקרקע הגיע, מלווה בחמושים, ודרש שישלמו דמי שכירות או שיעזבו. נעמאן לא יכול להרשות לעצמו לשלם שכירות. הוא גם לא יכול לממן את עלויות המעבר – אבל אולי לא תהיה לו ברירה
"עוד מעט נמות מרעב", אמר. "שנתיים, כל האנרגיה שלנו התרוקנה – פיזית, נפשית, כלכלית. אנחנו לא יכולים לשאת את זה יותר".
את הכתבה הכינו עיתונאי AP עבדל קארים חאנה ולי קית'
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואולי כדאי ש"עיתונאי" AP ישאלו את המשפחה הפלסטינית מה דעתם האם חמאס צריך להכנע ולשחרר את החטופים. מעניין לשמוע. קודם כל, "AP" זה אומר שכל התיעוד הזה נעשה ע"י פלסטינאי אחר מעזה עם סיכוי סביר של השתייכות לחמאס. לא שהכל שקר, אבל קחו את זה עם גרגר של מלח.
בלי לקחת שום דבר מהטמטום שהוא ממשלת ישראל – אולי מספיק להתייחס לאזרחים הפלסטינים כמו ניצבים בסרט על עצמם? חמאס לא פלש לעזה והשתלט עליה – הוא חלק ממנה והאזרחים החפים מפשע הם המשפחות שלהם. יש להם אחריות כלשהיא למעשי חמאס, כמו שלצערי אני נושא בחלק מהאחריות למעשי הפיגור של הממשלה שלי, שלא הצבעתי עבורה, ואני כבר מעל שנתיים וחצי מפגין נגד החלטותיה, 10 חודשים לפני זין באוקטובר 23. אני לא רואה קריאה של האזרחים בעזה לחמאס להיכנע, או לפחות לשחרר את החטופים.