ב-26 באוגוסט האחרון שודרה בתכניתו של אודי סגל בערוץ 13, כתבתה של אריאלה שטרנבך מרסקי: "נוער בלי גבולות". מי שצפה בה נחשף לתשדיר שירות למיזם העברייני המכונה "נוער הגבעות".

גם מגיש התכנית, גם הכתבת וגם הכתבה עצמה התעלמו באופן מוחלט מכך שלמעשה מדובר במפעל משומן, בו קטינים שנפלטו ממערכת החינוך מנוצלים בידי מתנחלים מבוגרים, בגיבוי הדרג הפוליטי, לצורך השתלטות על אדמות בשטחי הגדה.

מגיש התכנית, הכתבת והכתבה עצמה התעלמו מכך שמדובר במפעל משומן, בו קטינים שנפלטו ממערכת החינוך מנוצלים בידי מתנחלים מבוגרים, בגיבוי הדרג הפוליטי, להשתלטות על אדמות בשטחי הגדה

מטרתה של פעילות זו מנוגדת לדין הבינלאומי הנוגע למעשים נגד אוכלוסייה בשטח כבוש, ואמצעיה (ניצול הקטינים) מנוגדים לאמנה הבינלאומית לזכויות ילדים (UNCRC) שישראל חתומה עליה. ובפרט לסעיף 19 באמנה, המחייב את רשויות השלטון "להגן על ילדים מכל צורה של אלימות, התעללות, הזנחה וניצול". הניצול הזה עליו מבוסס מפעל נוער הגבעות מוסווה ומוסתר מהצופה באמצעות עטיפה עבה ואטומה של רומנטיזציה ושקרים.

בידי הארגונים הפועלים בשטח אינספור תיעודים לשיטה שבה מופעלים נערי המאחזים. שיטה המבוססת על אלימות, ונדליזם והטרדה יומיומית, עד הגשמת המטרה הסופית – טרנספר לתושבים המקומיים.

אין צורך בחשיפה עיתונאית, כי שיטת העבודה של אותם "רועי צאן" קטינים, שהוצגו בכתבה כשוחרי שלום ושלווה, מתוארת בגלוי בפרסומי המתנחלים עצמם ומתועדת בידי פעילים ופלסטינים. הנערים מובאים לשטח שסומן מראש ומונחים בידי בגירים להביא לנטישת קהילות אמצעות כניסות יומיומיות לשטחי המרעה ולמתחמי המגורים, פגיעה במכלי מים ובקולטים סולריים, ומניעת מרעה, עיבוד שדות ויציאה לעבודה כשנשים וילדים נותרים לבד מול ההשתוללות המאורגנת.

כך היה בעין רשאש, במסאפר יטא, במוערג'את ובעוד עשרות קהילות פלסטיניות כפריות שגורשו באלימות על ידי נערי גבעות במצוות מנהיגיהם בשנים האחרונות.

שיטת העבודה של אותם "רועי צאן" קטינים, שהוצגו בכתבה כשוחרי שלום ושלווה – המבוססת על אלימות, ונדליזם והטרדה יומיומית, מתוארת בגלוי בפרסומי המתנחלים עצמם ומתועדת בידי פעילים ופלסטינים

ולמרות זאת, בכתבתה ציינה שטרנבך מרסקי בסיפוק ובאופן חד משמעי את שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון והמאחזים הלא חוקיים. כך, מבלי משים, הדגימה הכתבה היטב את הסימביוזה הבעייתית בין הצבא לנערי הגבעות: אלה מפנים את המאחז שהקימו, ואלה מייד בונים אותו מחדש, בידיעת הצבא.

כמו שאומר אחד הנערים, כל צד עושה את העבודה שלו: "גם הם (החיילים, י.ס) יודעים כי עוד לפני שיספיקו לשתות קפה ביחד, יקימו הנערים את הצריף שהרסו החיילים".

תחקיר עיתונאי רציני היה בודק למשל איך משיג נער נושר באורח פלא 30 כבשים וחמור. ובעיקר לא היה מהדהד את המיתוס השקרי לפיו "עדר תופס שטח". כל מי שראה אי פעם כבשה מלחכת עשב יודע שבהמות דקות אלו לא יכולות לתפוס שטח, פשוט כי לכבשה לא אכפת אם כבשה אחרת מעלה גירה לידה. מה ש"תופס שטח" הם מעשי בריונות, תקיפה וונדליזם כלפי קהילות רועים שכנות.

הרומנטיזציה של פעילות הנערים כפי שתוארה בכתבה, חורגת מכל סטנדרט עיתונאי. הכתבת מתעלמת לחלוטין מהיבטים של הזנחה חינוכית מוחלטת, ומההיבט המשפטי של ניצול קטינים לעבריינות.

עוד נאמר בכתבה, תוך היפוך כרונולוגי וענייני של העובדות, שהקטינים "נוטשים לימודים ובית כדי ליישב אדמה" – כאילו יישוב האדמה הוא המניע לנטישת בית הספר. האמת הפשוטה, אותה קל לברר, היא כי יש מי שצד נערים שכבר נטשו לימודים ומעביר אותם למפעילי "חוות" המנצלים אותם לפשיעה לאומנית אלימה כדי לרוקן אדמה מיושביה.

עוד נאמר בכתבה, תוך היפוך כרונולוגי וענייני של העובדות, שהקטינים "נוטשים לימודים ובית כדי ליישב אדמה" – כאילו יישוב האדמה הוא המניע לנטישת בית הספר. האמת אותה קל לברר – יש מי שצד נערים שנטשו לימודים

נערים אלה הוצגו בכתבה, באותו מונולוג, כצעירים שעל דעת עצמם ונגד הממסד יצאו לגבעה ופועלים גם כתצפיתנים בשירות אותו ממסד. גם בשלב זה לא מצאה לנכון הכתבת לשאול אפילו שאלה אחת בנוגע לארגון הפעילות, כיצד נבחרה הגבעה, מי בחר וסימן את המיקום, מי המבוגרים הנמצאים עם הקטינים בקשר, וכיצד הם מכלכלים את צרכיהם הבסיסיים.

כפי שעולה מהכתבה, וגם מהיכרותנו את המצב בשטח, הנערים הללו מתגוררים במקומות נידחים, בסמוך לכפרים פלסטינים, בתנאים סניטריים ירודים, ורבים מהם נשלחים עם עדרים למשך שעות רבות לשטח ללא השגחה וללא אמצעי הגנה.

כתבה של אריאלה שטרנבך מרסקי "נוער בלי גבולות" (צילום: צילום מסך מערוץ 13)

דיווחים ופניות חוזרות ונשנות לרשויות הרווחה, המחייבות התערבות עובד סוציאלי בהתאם לחוק הנוער, נענו בהתעלמות או בתשובות גנריות ש"העניין בטיפול". אפילו ועדת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים, שהחליטה לא לדון בהפרת כללי האתיקה על ידי העובדים הסוציאליים במועצות האזוריות בגדה, קבעה כי יש "לדרוש ממשרדי הרווחה, החינוך וביטחון הפנים תשובות ברורות להבהרת טיפולם או אי-טיפולם בנושא".

למותר לציין כי הכתבה לא טרחה לבקש תשובות ברורות לשאלות מתבקשות. נראה שקל יותר לצלם גבעה לאור שקיעה מלרדוף אחר דובר משרד הרווחה או מועצה אזורית.

כעד מומחה בחרה הכתבת את ידידיה אמסלי, בעל עבר עשיר בהקמת מאחזים בלתי חוקיים (דוגמת "אעירה שחר"), שהעיד מבלי להציג כל ראיה, שהכפרים השכנים למאחז אליו נשלחו הנערים הם "בנייה בלתי חוקית" .

כפי שעולה מהכתבה ומהיכרותנו עם השטח, הנערים מתגוררים במקומות נידחים, סמוך לכפרים פלסטינים, בתנאים סניטריים ירודים, ורבים מהם נשלחים עם עדרים לשעות רבות לשטח ללא השגחה וללא אמצעי הגנה

למרבה הצער, הכתבה התעלמה לחלוטין מכל ההיבטים הללו והציגה מצג כוזב לפיו השכנים מואשמים בהפרת החוק ואילו גוזלי הקרקע במאחז הלא-חוקי מסומנים כ"חלוצים" בוני הארץ.

עשרות מאחזים לא חוקיים כמו זה שהוצג בכתבה צצים בעידוד ממשלתי, גדלים, מתרבים ומשמשים נקודות יציאה לפעולות הטרדה וזריעת הרס. במילים פשוטות, טרור. אם כל זה לא הספיק, את הכתבה חתמה אמירתו של אודי סגל אודות "נערים שהמדינה עדיין רואה בהם פורעי חוק".

חשוב לדייק – המדינה לא "רואה בהם פורעי חוק", היא מטפחת ומממנת את פעילותם העבריינית. הכתבה הזו כולה המחישה את עצימת העיניים של התקשורת הישראלית, שמעדיפה רומנטיקה שקרית ומנטרות של "הסברה" על פני הצגת עובדות.

ד״ר יורם שורק, כימאי, הוא פעיל "נוכחות מגינה" בדרום בקעת הירדן במסגרת תנועת "מסתכלים לכיבוש בעיניים".