את אולה ליט פגשתי במטע הבננות של קיבוץ יד-חנה.

הייתי אז נחלאי בשל"ת מאוחר והיא הייתה מתנדבת משוודיה. היו לה שתי תכונות בולטות שמצאו מיד חן בעיניי – כשאתה בגיל עשרים לפעמים זה מספיק. העובדה שהייתה גם בלונדינית נחשבה באותם ימים בונוס נוסף.

התאהבתי בה.

גרנו שנה יחד בצריף המתנדבים. בתום שנה אולה נסעה לשוודיה ואני השתחררתי מהצבא, נרשמתי לאוניברסיטה ושכרתי דירה על גבול גבעתיים-תל אביב. כתבתי לאולה שיש לי דירה משלי ומכונית ושקלנו את האפשרות לנסות את המשך הזוגיות שלנו בעיר. סיכמנו בחיוב.

נרשמתי לאוניברסיטה ושכרתי דירה על גבול גבעתיים-תל אביב. כתבתי לאולה שיש לי דירה משלי ומכונית ושקלנו את האפשרות לנסות את המשך הזוגיות שלנו בעיר. סיכמנו בחיוב

ואולה חזרה.

התגוררנו יחד שנה נוספת.

במהלך השנה הזו דיברנו על אפשרות של נסיעה יחד לשוודיה, דיבורים כאלו ואחרים על אפשרות של עתיד משותף הסתובבו באוויר ואפילו המילה "חתונה" הוזכרה מעת לעת. אולה התחילה ללכת פעם בשבוע למעין אולפן פרטי ללימודי עברית, ופעם אפילו הלכנו לפגישה עם רב כלשהו.

זה היה רב שפרסם מודעה בעיתון על סיוע בהליכי גיור לנשים. הדבר היחיד שאני זוכר מהפגישה ההיא אצל הרב הוא, שבכל מהלך הפגישה הרב אכל עוף מבושל בתיאבון רב. הוא אחז בחלקי העוף בידיו ומצץ וכרסם את העצמות בקול רם.

גם כשאני כותב את השורות האלה ריח העוף המבושל ההוא עולה בנחיריי.

גיור, אגב, לא יצא מזה.

התחלתי ללמוד שוודית. קניתי ספרון ללימוד עצמי מסוג Teach Yourself Swedish, והשתדלתי ללמוד שוודית בכוחותיי שלי. עד היום אני יודע להגיד בשוודית את המשפט הבא: Jag pratar lite svenska eftersom jag levde två år med en svenska flicka  ("אני יודע לדבר מעט שוודית כי גרתי שנתיים עם נערה שוודית!")

אם היו עדיין מתנדבות שוודיות בקיבוץ כיום, אני מניח שמשפט כזה היה עובד עליהן לא רע, לא? לך דע.

לקראת סוף שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה אולה נסעה לשוודיה למצוא עבודה ולמצוא מקום מגורים עבור שנינו. באותה עת סיימתי את הבחינות של השנה הראשונה, הודעתי לאוניברסיטה על הפסקת לימודים, מכרתי את המכונית שלי והחזרתי לבעלים את הדירה השכורה.

באותה עת סיימתי את הבחינות של השנה הראשונה, הודעתי לאוניברסיטה על הפסקת לימודים, מכרתי את המכונית שלי והחזרתי לבעלים את הדירה השכורה

עברתי להתגורר למשך שבועיים אצל הוריי, כשבמגירה בחדרי כרטיס טיסה לשוודיה לכיוון אחד, ואיתי בחדר מזוודה גדולה וגדושה.

כמה ימים לפני הטיסה, בשעה עשר בלילה, נשמעו דפיקות על דלת הדירה של הוריי – שליח דואר עמד בפתח ובידו מעטפה.

"מכתב אקספרס להדי בן-עמר", השליח אמר. "הנה, תחתום לי פה". והושיט לי את הדף לחתימה.

חתמתי. הוא הושיט לי את המכתב.

פתחתי אותו.

עברו מאז ארבעים ושש שנה, ועדיין אני זוכר את המשפט הפותח כאילו קראתי אותו אתמול, וכנראה אזכור אותו עד סוף ימיי, או עד היום האחרון שבו דעתי תהיה צלולה:

"This letter is so hard for me to write".

בהמשך המכתב מתואר איך היא מצאה את אהבת חייה, ועל כן היא אינה רוצה לעשות שקר בנפשה, וככל שמתקרב מועד הטיסה שלי היא לא יכולה לדחות יותר את גילוי האמת, ועם זאת היא מאוד רוצה שאבוא לשוודיה – מכאן השורות כבר היטשטשו מול עיניי.

צעדתי כל הלילה ברחובות רמת גן, וכשעלה הבוקר נסעתי לתל אביב וקניתי תרמיל גב גדול ושק שינה, החלפתי את כרטיס הטיסה להלוך ושוב, וקניתי מפות כבישים לאירופה ואת הספר: "מדריך אירופה לטרמפיסט ב-3 דולר ליום" – ב-76' היה דבר כזה.

ונסעתי לשוודיה.

בילינו שבוע יחד בכפר בבית אימה, כל רגע היה תערובת של אושר קטן וקרעים בלב, וכשהכאב נעשה קשה מנשוא  – נפרדתי ויצאתי לדרך.

נסעתי לרוחב שוודיה לנורווגיה, ירדתי במעבורת לדנמרק, משם המשכתי בטרמפים להולנד, אנגליה, סקוטלנד, חזרה לאנגליה, צרפת וספרד. בספרד כמעט נאסרתי על ידי המשמר האזרחי של פרנקו משום שהייתה לי הופעה מרושלת לדעתם ושיער היפי ארוך, וכשנחלצתי מהם המשכתי לאיטליה. מאיטליה חזרתי לישראל.

בספרד כמעט נאסרתי על ידי המשמר האזרחי של פרנקו משום שהייתה לי הופעה מרושלת לדעתם ושיער היפי ארוך, וכשנחלצתי מהם המשכתי לאיטליה

נרשמתי שוב ללימודים, שכרתי דירה אחרת, ואולה ואני המשכנו להתכתב.

יום אחד קיבלתי ממנה מכתב שסיפר שהיא והחבר שלה, אהבת חייה כזכור, רוצים לנסוע למיניאפוליס בארה"ב ומשם לעלות לקנדה. היא כתבה לי שהם סיכמו ביניהם שאולה תיסע קודם, והחבר יגיע שבועיים מאוחר יותר.

לקח חודש וחצי עד שהגיע מאולה המכתב שלאחריו. במכתב הזה היא סיפרה לי שהחבר שלה אכן הגיע שבועיים מאוחר יותר, כמתוכנן, ואיתו הגיעה צמודה אליו – אהבת חייו.

הוא אמר לאולה שזה כל כך קשה לו, אבל הוא לא רוצה לעשות שקר בנפשו – הוא מצא את אהבת חייו והוא מקווה שאולה תבין, ושהם יוכלו לנסוע שלושתם יחד לקנדה.

אולה כתבה לי שהיא נפנפה אותו בבוז, היא לא מבינה איך אנשים יכולים להתנהג כך, היא כתבה, והוסיפה שהיא ממשיכה בתוכניתה המקורית ונוסעת – לבד – לקנדה.

זה היה המכתב האחרון בינינו, ולא שמעתי ממנה ארבעים שנה.

שנה אחרי שפתחתי דף פייסבוק עלה בדעתי לחפש אותה. הקלדתי את השם "אולה ליט" ומצאתי "אולה ליט-הובסון" – מתברר שהיא התחתנה עם קנדי וגרה במזרח קנדה. אני מנחש שהוא עזב את בת זוגו הקודמת כדי להתחתן עם אולה.

אני גם מנחש שהוא אמר לבת זוגו הקודמת שהוא רואה באולה את אהבת חייו.

אין לסיפור הזה מוסר השכל כלשהו, אבל אם בכל זאת יש, הריהו זה: Karma is a bitch.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.