רבים, ביניהם אנשי אקדמיה ופקידים רמי מעלה, עסקו וחקרו לעומק את נושא ברית ההגנה בין ישראל לארה"ב – והאם הוא טוב או רע לישראל. אישים כמו דניס רוס, מרטין אינדיק ז"ל, יוסי אלפר, אפרים ענבר, ערן לרמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' גבי בן דור ועוד. האחרון אפילו התבטא במילים: "בעוד ישראל נהנית מתמיכה אסטרטגית אמריקאית – ברית הגנה רשמית מלאה עלולה להגביל את האוטונומיה האסטרטגית הישראלית". ספריית המכללה לביטחון לאומי גדושה בעשרות עבודות של חניכים, שעסקו בחקר הנושא.

למיטב ידיעתי, ישראל מעולם לא פנתה לארה"ב וביקשה לחתום עמה ברית הגנה. כנראה שלכל ראשי המדינה היה נוח המצב שתואר על ידי פרופ' בן דור, קרי אינטימיות אסטרטגית עמוקה, על פני הסכם רשמי המחייב את שני הצדדים.

למיטב ידיעתי, ישראל מעולם לא פנתה לארה"ב וביקשה לחתום עמה ברית הגנה. כנראה שלכל ראשי המדינה היה נוח המצב של אינטימיות אסטרטגית עמוקה, על פני הסכם רשמי המחייב את שני הצדדים

לארה"ב יש חמש בריתות הגנה עם מדינות שונות: הראשונה והחשובה ביותר היא ברית נאט"ו (1949), שנחתמה אחרי מלחמת העולם השנייה והמאבק מול ברית המועצות והקומוניזם.

ההסכם הוא עם 31 מדינות באירופה, כולל קנדה וטורקיה, בו הסעיף החמישי אומר כי התקפה על חברה אחת במדינות הברית תיחשב כהתקפה על כולן. הגעתו של דונלד טראמפ לשלטון בארה"ב והתבטאויותיו הפומביות, אינן מרגיעות את המדינות החתומות, בלשון המעטה. ובטוחני כי מנהיגי ואוכלוסיות המדינות הבלטיות, ואולי אף פולין, לא ישנות היטב בלילות.

הוצאות הביטחון האדירות של רוב מדינות אירופה בשנתיים האחרונות, האצות רצות להגיע ל-5% מתוצרתם הלאומית, אינן רק פועל יוצא של מלחמה בין רוסיה לאוקראינה, אלא נובעות גם מאי-ביטחונן בארה"ב שתפעיל את סעיף 5 להסכם הברית.

לא אתפלא אם עד סוף העשור הנוכחי, חלק ממדינות אירופה יחזרו לחובת גיוס כללי, שלא לדבר על הצטיידות בנשק גרעיני (גרמניה למשל). לארה"ב יש ברית הגנה עם יפן (1960), המחייבת אותה להגן עליה במקרה של התקפה. בתמורה קיבלו האמריקאים בסיסים צבאיים בשטחה. כך הדבר גם עם דרום קוריאה (1953) – התחייבות הדדית לסיוע צבאי במקרה של מתקפה חיצונית. הסכם דומה יש לארה"ב עם הפיליפינים (1951) ועם אוסטרליה וניו זילנד (האחרונה פרשה חלקית מהברית בגין הנושא הגרעיני).

כדאי לנו מאוד בישראל ללמוד ולשים לב במיוחד להסכם עם טייוואן: תחילה (בשנים 1949-54) נחתם הסכם ברית הגנה מלא עמה, אבל ב-1979, לאחר ההכרה האמריקאית בסין, הסכם הברית הומר בהסכם חלש יותר המחייב את ארה"ב לשמור על טייוואן ולסייע לה להגן על עצמה, אך לא מחייב התערבות צבאית אמריקאית.

כדאי בישראל לשים לב להסכם בין טייוואן לארה"ב: תחילה נחתמה ברית הגנה מלאה, אך לאחר ההכרה האמריקאית בסין, ההסכם הומר בחלש יותר המחייב את ארה"ב לסייע לה להגן על עצמה, אך לא התערבות צבאית אמריקאית

גם לפני טראמפ וללא הסכם ברית הגנה, הופעלו על ישראל לא פעם ולא פעמיים לחצים על ידי הממשל האמריקאי. הדבר החל כבר במלחמת העצמאות שלנו, כאשר ארה"ב סירבה לספק נשק לישראל ונקטה מדיניות רשמית של אמברגו על כל הצדדים במלחמה. בפועל הדבר פגע בנו יותר, כי מדינות ערב יכלו להשיג נשק ממקורות אחרים.

בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הנרי קיסינג'ר עיכב משלוחי נשק ותירץ זאת בספרו באופן הבא – רציתי שישראל תשרוד, אך שזה לא יקרה מהר כל כך, כדי לאפשר מנופי לחץ דיפלומטיים בהמשך. רק לחץ של הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון הכריח אותו להתחיל ברכבת האווירית המסיבית של נשק לישראל, כאשר מדינות רבות כספרד, איטליה, צרפת, יוון ואנגליה מסרבות לספק זכויות נחיתה למטוסים. רק בלחצה של ארה"ב, פורטוגל הסכימה לנחיתות ביניים באיים האזוריים.

קיסינג'ר המשיך ב"תרגיליו" גם בימי הנשיא הנרי פורד. ב-1975, על רקע כישלון השיחות בין ישראל למצרים, הוא הקפיא משלוחי נשק מתקדמים, כולל הלוואות וסיוע מדיני לישראל, עד שלבסוף יצחק רבין ז"ל התרצה והסכים לנסיגה נוספת בסיני ולחתימת הסכם הביניים עם מצרים.

ב-1981, על רקע הפצצת הכור בעיראק ללא תיאום עם ארה"ב, רונלד רייגן הקפיא זמנית אספקת מטוסי F-16 לישראל. ב-1982, על רקע הפלישה ללבנון, רייגן ואולף שולץ איימו לעכב סיוע צבאי ולהשעות את הדיאלוג האסטרטגי עמנו.

גם לפני טראמפ וללא הסכם ברית הגנה, הופעלו על ישראל לא פעם לחצים על ידי הממשל האמריקאי. זה החל כבר במלחמת העצמאות שלנו, כשארה"ב סירבה לספק נשק לישראל ונקטה מדיניות רשמית של אמברגו

השיא אירע בין השנים 1991-2 כאשר ג'ורג' בוש וג'יימס בייקר – מול עקשנותו של יצחק שמיר ז"ל – הפעילו את "מדיניות הערכה מחדש (REASSESSMEN), קרי התנו ערבויות בסך 10 מיליארד דולר (לקליטת העלייה המסיבית מברית המועצות לשעבר) בהקפאת ההתנחלויות. בייקר אפילו התבטא בבוז פומבי כלפי שמיר: "כשתהיה רציני לגבי השלום, טלפן אלינו", והשאיר לו את מספר הטלפון במשרדו. גם ממשלו של ג'ו ביידן האוהד את ישראל, מנע מאתנו פצצות כבדות משקל, כולל עיכובים מכוונים של ציוד ונשק ככלי מול עקשנותו של בנימין נתניהו.

לעניות דעתי, כל השיאים הללו נשברו בתקופה הקצרה (השנייה) של שלטון טראמפ: ההוראה הפומבית שלו לנתניהו שצולמה בטלוויזיה להחזיר את 52 "הפאקינג" מטוסים, שעמדו לתקוף תוך 3 דקות את איראן, ובמקביל הוראתו הפומבית להבליג על אחרוני הטילים שפגעו בישראל – היו משפילות בלשון המעטה.

התחמקותו האופיינית לאחר כישלון המבצע בדוחה (הקטארים לא מאמינים לו עד היום), לאחר שנתן ככל הנראה "אור ירוק" לנתניהו, היא חלק בלתי נפרד מאישיותו. ולבסוף הדיקטאט הברור והחד שלו לנתניהו, לקבל חזרה את כל החטופים ולהפסיק את המלחמה, כולל משלוח "רכבת אווירית" של אישים דוגמת סטיב ויטקוף, ג'ארד קושנר, ג'יי.די. ואנס, מרקו רוביו ועוד היד נטויה, כדי לשמור על נתניהו, שלא יתחמק מהסכמתו הכפויה.

נתניהו יכול להמשיך ולספר למעריציו סיפורי סבתא, אבל הפכנו בעל כורחנו למדינת חסות – ואסלים של ארה"ב, וכל זאת ללא הסכם של ברית הגנה רשמי ומחייב בינינו. במלים אחרות, במקום ברית הגנה הדדית, קיבלנו מהאמריקאים ברית מילה, וכמו תינוקות בני 8 ימים נשאר לנו רק לבכות ולהזליף לפינו קצת אלכוהול כדי להקל על כאבנו ולערפל את חושינו.

נתניהו יכול להמשיך ולספר למעריציו סיפורי סבתא, אבל הפכנו בעל כורחנו למדינת חסות – ואסלים של ארה"ב, וכל זאת ללא הסכם של ברית הגנה רשמי ומחייב בינינו. במקום ברית הגנה הדדית, קיבלנו ברית מילה

יש בינינו כאלה השמחים על התערבותו המסיבית של טראמפ, במיוחד בנושא החזרת כל החטופים והסיכוי להפסקת אש ארוכה בעזה, אבל התוצאות ארוכות הטווח הן מאוד מסוכנות.

נקווה כי טראמפ, בשלוש שנות השלטון שנשארו לו, יישאר ידיד ישראל ולא "יתהפך" עלינו, פועל יוצא מהאינטרסים שלו בקטאר, בערב הסעודית ובאמירויות, או לנוכח "אהבתו" לרג'פ טאיפ ארדואן. הפגיעה האסטרטגית האמיתית היא ביחסי ארה"ב-ישראל ושאר העולם, כולל העולם הערבי, בתקופות שלאחר כהונתו של טראמפ.

לעניות דעתי, לא משנה מי יהיו הנשיאים הבאים של ארה"ב: רפובליקאי או דמוקרטי – טראמפ הראה להם את הדרך, לא רק איך "לכופף" אלא איך "להשכיב" את ישראל על הקרשים. ישראל הפסידה לחלוטין את האוטונומיה האסטרטגית שהייתה לה במשך 77 שנות קיומה, ויהיה קשה מאוד להחזירה.

שתי הערות אגב לגבי יחסיו של טראמפ עם נתניהו וישראל: למרות הידידות הפומבית המופגנת בין השניים, טראמפ לא מהסס לעקוץ את נתניהו עקיצות קטנות ופוגעניות. מחד, שניהם מדי פעם מרמים משקרים ומתחנפים זה לזה. מאידך, נתניהו הוא היותר מתוחכם, אינטילגנטי ומשכיל מטראמפ (כולל בשליטה בשפה האנגלית). הוא יודע היטב כיצד להתחנף ולרכוש את ליבו של טראמפ גם בשימוש בשקרים לבנים (היה זה יצחק שמיר ז"ל שטבע את מטבע הלשון "למען ישראל מותר לשקר", ואשתו של שמואל תמיר ז"ל שאמרה "לא יזיק לפוליטיקאי אם מדי פעם יתחנף").

טראמפ הראה לנשיאים הבאים את הדרך, לא רק איך "לכופף" אלא איך "להשכיב" את ישראל על הקרשים. ישראל הפסידה לחלוטין את האוטונומיה האסטרטגית שהייתה לה במשך 77 שנות קיומה

טראמפ נוהג להתפאר בפומבי ביחסו החם ליהודים, על ידי ציון העובדה כי בתו איוונקה התגיירה למען בעלה קושנר, וכי נכדין יהודים. על יחסו האמיתי ליהודים ניתן ללמוד מ"ההצגה" שעשה לד"ר מרים שלדון בנאומו בכנסת. מחד, ציין את עושרה הרב – 60 מיליארד דולר ואת העזרה הרבה שהגישה לו בבחירות, ומאידך ציין כי לא הסכימה לענות לו האם היא יותר אמריקאית מישראלית. למעשה בכך הוא הדהד את דעתם של עשרות מליוני אמריקאים, הסבורים כי ההון היהודי שולט בפרוזדורי השלטון בוושינגטון וכי היהודים אינם אזרחים נאמנים לגמרי לדגל האמריקאי (במיוחד לאחר "פרשת פולארד"). לא אגזים אם אומר כי שתי הערות אלה נוגעות בשוליים של אנטישמיות לשמה.

מרדכי איש שלום הוא בוגר מלחמת יום כיפור והמכללה לביטחון לאומי, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה וכלכלן ראשי. כיהן כציר\נספח כלכלי בכחצי תריסר מדינות בצפון אמריקה ואירופה.