כעת, כשהחטופים החיים שבו לארץ ואינם בסכנת חיים, ובצל המשך המאבק להשבת כלל החטופים החללים, אפשר להתבונן בכיכר החטופים בפרספקטיבה של מחאה המובילה שינוי.

כמי שעוסקת בהובלת שינויים חברתיים, קיימת נוסחה בעולם המחקרי, נוסחה מוצלחת. ניתן לראות את יישומה המרשים בכיכר. אך כיכר החטופים גם מלמדת על משתנה נוסף. הנוסחה להובלת שינוי חברתי מתחילה בהצבת מטרה אחת, ברורה ומדויקת.

מיקוד במטרה אחת אינו אומר ויתור על מטרות אחרות או הפחתה בחשיבותן. המטרה משתלבת עם מטרות נוספות כתפיסת עבודה, אך לצורך השגת מטרת העל היא שומרת על בהירותה ונחיצותה באופן מדויק. מטה משפחות החטופים הגדיר: השבת החטופים והחטופות (מטרה מורכבת ובכל זאת מצליחה להיות אחת).

כמי שעוסקת בהובלת שינויים חברתיים – יש נוסחה מוצלחת בעולם המחקרי, שניתן לראות את יישומה המרשים בכיכר החטופים. הנוסחה להובלת שינוי חברתי מתחילה בהצבת מטרה אחת, ברורה ומדויקת

מטרה אינה מספיקה. הנוסחה כוללת עוד שלושה משתנים חשובים המשתלבים יחד: האחד קשור למודלים מנטליים, השני עוסק במבנים מערכתיים והשלישי בקשרי גומלין.

הבחירה של מטה משפחות החטופים להפוך מבנה ציבורי לכיכר חטופים כמבנה קבוע למפגש, למחאה, לתפילה ולטקסים הוא מפתח משמעותי. הכיכר הפכה למבנה מערכתי. מבנה המהווה מוקד עלייה לרגל להובלת מחאת החטופים. כל זאת במציאות כאוטית של ריבוי מחאות סביב הכיכר עוד טרום ה-7.10, ובתוך הזעזוע והאבל של אסון ה-7.10, במקביל לגיוסי מילואים מסיביים ובתוך מערך פוליטי סבוך.

היכולת להפוך מרחב ציבורי לכיכר, שעיקר עיסוקה הוא במה למשפחות להביע את צערן ולקבל תמיכה ציבורית, הינה הישג משמעותי. בפעם אחרת אתייחס לסוגיה הפוליטית בהקשר של תיוג החטופים ומאבק ימין-שמאל, כולל מורכבות השיח סביב מחיר העסקה. כעת המיקוד שלי הוא בנוסחת השינוי.

בחירת מטה משפחות החטופים להפוך מבנה ציבורי לכיכר חטופים, כמבנה קבוע למפגש, מחאה, תפילה וטקסים – הוא מפתח משמעותי. הכיכר הפכה למבנה מערכתי, המהווה מוקד עלייה לרגל להובלת המחאה

בפועל לא הייתה בידי משפחות החטופים היכולת להביא את יקיריהן הביתה. הן יכולות רק לזעוק את זעקתן. ובכל זאת, זעקה זו נעשתה באופן מושכל והפכה למקור השפעה בדינמיקה של המערכות, שסייעה לקדם את האפשרות להביא לשחרורם.

אמנם הכיכר הייתה שם, אבל לא היה פשוט לחוות את הכיכר. לראות את המשפחות, לשמוע נאומים קורעי לב, וכל זאת במציאות קשה מסביב: מלחמה בלתי פוסקת, חששות לחיילים ולכוחות הביטחון בכל החזיתות, ועוד הודעה על "הותר לפרסום" שמערערת את חוסר היציבות הקיימת גם כך. ואז – החטופים.

ובכל זאת, היו מי שהגיעו לכיכר. היו שבתות מלאות יותר ופחות, היו אלפי אנשים. אלפים שבאו לתמוך, לפעמים עשרות אלפים ואפילו מאות. זה נמשך ונמשך ונמשך, ואף אחד לא ידע אם יהיה לזה סוף, מה יהיה הסוף ומתי יגיע. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה ועוד שנה, והכיכר שוב ושוב מדברת. באוטובוסים מאורגנים, ברכבים פרטיים, בפקקים – נוסעים לכיכר. וגם כשהיו קפלן, בגין, זעקות לבחירות ועוד מחאות אחרות – עמדה הכיכר והייתה שם.

מיקוד מאמץ במקום אחד, שמשרת את המטרה הגדולה, היווה כוח עצום. בנוסחה לשינוי מערכתי, עם זאת, כפי שציינתי לעיל, מבנה אינו מספיק בלי שהוא מבוסס על מודלים מנטליים, תפיסות עולם.

הכיכר לא הייתה מצליחה ללא תשתית ערכית, מוסרית ורעיונית עמוקה, שהיוותה את הבסיס לשינוי המיוחל. ערך המשפחה, חיי האדם, הזכות לחיים והערבות ההדדית הם שדחפו את הציבור להגיע לכיכר.

הכיכר לא הייתה מצליחה ללא תשתית ערכית, מוסרית ורעיונית עמוקה, שהיוותה את הבסיס לשינוי המיוחל. ערך המשפחה, חיי האדם, הזכות לחיים והערבות ההדדית הם שדחפו את הציבור להגיע לכיכר

זו תשתית מוסרית השזורה בעם היהודי כעם, בדת היהודית במצוות פדיון שבויים, ובערכי המדינה כמדינה המחויבת בערבות הדדית לאזרחיה. מתוך ערכים אלו פעלו האזרחים בבואם לכיכר – מתוך הזדהות אישית סביב ערך המשפחה, הזדהות לאומית ויהודית במחויבות כעם וכחברה תקינה. הכיכר נתנה מקום לבטא את התסכול והחשש לערכים אלו. במובן זה היא שימשה מנוף, שותפות ופורקן רגשי.

הנוסחה מציבה משתנה נוסף: "קשרי גומלין": שרשרת "הלב שלי בעזה", שלטי חוצות "Bring them Home", הסמל הצהוב. המטה והמשפחות מינפו כל קשר אפשרי כדי לפתח ולבסס בתודעה הרחבה – בארץ ובעולם – את נושא החטופים. הן עשו זאת באופן שחייב מנהיגים להתייחס לסוגיה ולנקוט עמדה, כולל כמובן הנשיאים ג'ו ביידן ודונלד טראמפ.

שימוש אפקטיבי ונרחב במגוון עשיר של קשרי גומלין, כולל ביסוס סמלים המאפשרים לכל אדם לקחת חלק בהזדהות, חיזק את שמירת הנושא בתודעה הציבורית – פנימה והחוצה. קשרי גומלין להובלת שינוי הם אלו הקושרים יחד לאותה מטרה ומפעילים מנופים לשינוי מזוויות שונות תוך דיוק המטרה. הפלא בנושא זה הוא שקשרים קיימים המחוברים היטב למטרה מולידים חיבורים חדשים שלא ניתן אף לתכנן. 

מינוף הקשרים והיכולת של הכיכר להוות מנוף בשדה התקשורתי והציבורי, גדל כשהתברר שהכיכר היא הקשר הישיר לחטופים. ההבנה, לאחר שובם של החטופים הראשונים, שחלק מהם היו חשופים לכיכר וראו את המשפחות ואת התמיכה הציבורית, חיזקה את ערכה של הכיכר – לא רק להשבתם, אלא לשמירה על רוחם בשבי.

הקשרים והיכולת של הכיכר להוות מנוף בשדה התקשורתי והציבורי – גדלו עם ההבנה, לאחר שחרור החטופים הראשונים, שחלקם נחשפו לכיכר וראו שם את המשפחות ואת התמיכה הציבורית, מה שחיזק את ערך הכיכר

כיכר החטופים מהווה הזמנה לעיצוב מחדש של התיאוריה. מחאת משפחות החטופים כללה משתנה נוסף שאינו כתוב בנוסחה: כוחה של התמדה. המאבק העיקש והמוגדר הזה נאלץ להימשך תקופה ממושכת מאוד. תקופה של עליות וירידות בנושא החטופים והשבתם. ועם זאת, הכיכר הצליחה להתקיים לכל אורך השנתיים הארוכות האלו, וגם בתקופות קשות האש לא כבתה. נוצר מנגנון המשכי של מאבק ומימוש הכיכר כפלטפורמה בימי שלישי, חמישי, ושבת אחרי שבת, שנתיים שלמות.

היה ברור, כמובן, שהמשפחות לא ירפו ולא יוותרו על יקיריהן. אך התקיימה תופעה בה נוצר חיבור עמוק של אזרחים רבים זרים לחטופים ולמשפחותיהם, אזרחים שלקחו את המטרה הזו (בין הרבה מטרות קדושות וחשובות שהיו ועודן בתקופת המלחמה) והתמידו להגיע, למרות הכאב, הקושי, הביקורת, התסכול והייאוש, והימים שהפכו לחודשים ולשנים.

הכיכר הצליחה להביא שוב ושוב כמות מספקת של אזרחים, שהפכה את קיומה לעובדה מוגמרת. כזו שנתנה רוח גבית למאבק באופן עקבי ויצרה כוח בדינמיקה של המערכת לשינוי בכיוון הרצוי.

העובדה שזה לקח שנתיים קשות ומאתגרות בהיבטים נרחבים מלבד סוגיית החטופים – מדגישה אף יותר את כוחה העצום של התמדה. התמדה של פעולה אזרחית, גם כשלא ברור מה האימפקט שייווצר וכיצד הוא פועל. גם כשלא ברור מי מקשיב לכיכר. פעולה אזרחית עקבית, המכוונת מטרה ומתמשכת בפורמט קבוע, בליווי מגוון רחב של פעולות בתקשורת, בעולם ובציבור – הפכה למנגנון קבוע.

החטופים החיים שרדו מעל 700 ימים בשבי, והגיעו לעם תומך ולכיכר הומה עבורם. העובדה ששליח ארה"ב למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, בחר בכיכר כמקום לשאת נאום; העובדה שהחטופים ביקשו בדרכם חזרה לעבור עם המסוק מעל הכיכר – כל אלו מחדדות את חשיבתו של מנגנון אפקטיבי, מבוסס ערכים משותפים, לצד כוחה העצום של התמדה עיקשת.

משתנה חשוב הוא כוחה של התמדה. המאבק העיקש והמוגדר נאלץ להימשך תקופה ממושכת. תקופה של עליות וירידות בנושא החטופים והשבתם, אך הכיכר הצליחה להתקיים לכל אורך השנתיים הארוכות האלו

יש כאן הזמנה ללמוד על חשיבותה של פעולה אזרחית והתמדה בה – להוביל את מה שמאמינים בו, את מה שמאמינים שנכון לעשות, גם אם רוחות מנשבות לכיוונים אחרים. כפי הנראה ההתמדה היא זו שתעזור בסופו של דבר לרוח לנוע לכיוון הרצוי. 

לילך דורה היא יועצת ארגונית ומנחת קבוצות בכירה. בעלת ניסיון של מעל 20 שנה בתחום. תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תואר שני בהתנהגות ארגונית, תעודה בהנחיית קבוצות , תעודה קורס דירקטורים ותעודה ב- System Thinking מטעם Cornell University . מרצה באוניברסיטה העברית. מובילה תפיסה של מנהיגות וניהול אחראיים וממלכתיים, נשואה ואמא לארבעה ילדים, חברת קיבוץ אייל.