השבוע, ב-4 לנובמבר, יצוין כאן יום השנה ה-30 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. מראות וקולות השזורים בזיכרון הקולקטיבי ודאי יורצו שוב ושוב על המסך. ואני זוכרת במיוחד איך הזמרת מירי אלוני שרה על הבמה בכיכר העיר את "שיר לשלום", שחיבר יענקלה רוטבליט, הפזמונאי הנהדר אשר איבד רגל במלחמת ששת הימים. יאיר רוזנבלום הלחין. העצרת נשאה את הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות".
זה היה רגע השיא של עצרת השלום הסוחפת. רגע נשגב ומפעים שהפך בדיעבד לטרגי ושובר לב. אותו שיר מיתולוגי חתם את העצרת. מירי אלוני השמיעה פסוקי שיר אחדים סמוך לאוזנו של רבין הביישן שהצטרף אף הוא לשרים.
זה היה רגע השיא של עצרת השלום הסוחפת. רגע נשגב ומפעים שהפך בדיעבד לטרגי ושובר לב. אותו שיר מיתולוגי חתם את העצרת. מירי אלוני השמיעה פסוקי שיר אחדים סמוך לאוזנו של רבין הביישן שהצטרף אף הוא לשרים
כעבור דקות אחדות פילחו כדורי המרצח את גופו של ראש הממשלה שוחר השלום. אחר כך נמצא בכיס חולצתו הנייר עם נוסח השיר שהוכתם בדמו והפך לאחד מסמלי האירוע הטראומתי.
דמותה של מירי אלוני, בת 75, מסקרנת אותי מאז. אני עוקבת אחר סיפור חייה, שיאיה ונפילותיה, תלאותיה. היא הייתה בת 45 כאשר שרה בגאון בכיכר. באותה עת כבר חלה נסיגה ממעמדה כזמרת על. ב-4 בנובמבר 1995 היא זכתה לחזור לרגע אל מרכז הבמה, לחוות שוב את טעם התהילה, כמו בימיה הטובים כסולנית בלהקת הנח"ל. גם אני קיוויתי, כמו רבים אחרים, שהופעתה בכיכר תפתח בפניה דלתות להמראה מחודשת. אבל לא כך היה.
יש לי אמפתיה לכוכבי עבר שנדחקו לשוליים. לא תמיד זה נובע מירידה באיכותם. לא מעטים כבים או מודרים מהמרכז עקב סיבות לא ענייניות. פגיעה במעמדם של זמרים, אמנים, גם אנשי תקשורת נגרמת לעתים בגלל חילופי אופנות, או היעדר כישרון ליחצנות עצמית למרפקנות ולהתמודדות עם נפתולי הפוליטיקה המאפיינת את "התעשייה" – תעשיית הבידור והתקשורת. לעתים גם משברים בחיים פוגעים בהצלחה. ויש גם גילנות: גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם הסטריאוטיפי כארכאיים שפג תוקפם.
זמרים וזמרות שימי תהילתם מאחוריהם מנסים לעתים נואשות במשך עשרות שנים לעשות "קאמבק". מבליחים מדי פעם על מסך הטלוויזיה, בעיקר בתכניות רטרו או בערבי זיכרון לחברים מתים. התופעה הגיעה לשיאה הטרגי בהתאבדותו בגיל 66 של כוכב העבר הזמר גבי שושן.
דמותה של מירי אלוני, בת 75, מסקרנת אותי מאז. אני עוקבת אחר סיפור חייה ותלאותיה. היא הייתה בת 45 כששרה בגאון בכיכר. אז כבר חלה נסיגה ממעמדה כזמרת על. באותו ערב חזרה לרגע אל מרכז הבמה
אחדים מכוכבי העבר נדחקו לשוליים בעודם במיטבם. מירי אלוני זכורה במיוחד ככוכבת להקת הנח"ל. היא הצטרפה ללהקה כחיילת ב-1968. הייתה במהירות לסולנית. בין כוכבי הלהקה היו אז דני סנדרסון, אופירה גלוסקא, מאיר פניגשטיין, אלי מגן, ובהמשך ירדנה ארזי, אלון אולארצ'יק, גידי גוב. בין ביצועיה הבלתי נשכחים של אלוני בלהקת הנח"ל: "בהיאחזות הנחל בסיני" ו"להיות לבד" מאת נעמי שמר וכמובן – "שיר לשלום".
בשנים הראשונות שלאחר שחרורה מצה"ל אלוני חברה בין השאר ל"חבורת בימות" שהשמיעה את שירי נעמי שמר. היא ביצעה כסולנית שירים מופלאים כמו "ארץ להד"ם" ו"לשיר זה כמו להיות ירדן". "זהו שיר פסגה של אימא" אמרה לימים ללי שמר, בתה של מחברת השיר, שקראה לעצמה "פזמוראית" בשל הצירוף הייחודי של מילים ומנגינה.
אני מתקשה לשכוח את הופעתה של מירי אלוני בערב "שירי ברטולד ברכט". היא כיכבה שם כשחקנית וזמרת לצד יוסי פולק ובני אמדורסקי. קולה היה עוצמתי וחודר ללב. היא שידרה רגשות עזים ובורכה בצעירותה בחזות מרהיבה. מבקרת תאטרון שהערכתי כתבה שמירי אלוני היא לוטה לניה שלנו. לוטה לניה נודעה במיוחד כשחקנית וזמרת במחזותיו של ברכט. מירי אלוני זכתה אצלנו בתואר "זמרת ברכטיאנית".
אותה עצרת שלום בכיכר הייתה מרוממת נפשות. דימיתי שכמעט אפשר למשש את התקווה שפיעמה שם בהמוני אנשים. פגשתי בעצרת בין השאר ידידה קיבוצניקית אשר סיפרה שבנה הבכור עומד להתגייס לצבא ולהתנדב כחייל קרבי, כמו רוב צעירי הקיבוצים. עכשיו, אמרה, יש סיכוי שאוכל להירגע קצת ואזכה ללילות שינה שקטים.
פגשתי בעצרת בין השאר ידידה קיבוצניקית אשר סיפרה שבנה הבכור עומד להתגייס לצבא ולהתנדב לקרבי, כמו רוב צעירי הקיבוצים. עכשיו, אמרה, יש סיכוי שאוכל להירגע קצת ואזכה ללילות שינה שקטים
עם תום העצרת פנינו ללכת הביתה, מרחק כרבע שעה הליכה מביתי דאז. צעדים אחדים צפונה, ברחוב אבן גבירול, נשמעו שתי יריות. התחילו לרוץ שמועות. בהמשך הדרך, כבר סמוך מאוד לביתי, התגודדו סביב לטלוויזיה בחנות "תולעת ספרים" אנשים מבוהלים. זה היה שנים לפני שחנות הספרים העתיקה את משכנה למבנה יותר רחב ברחוב מלכי ישראל, המשיק ל"כיכר רבין" – השם שניתן לכיכר בעקבות רצח ראש הממשלה.
אחר כך התעכבתי לרגע בפיצוחיה הצמודה לחנות הספרים. חיפשתי ממתק כלשהו שירגיע קצת את תחושת הבהלה. "טוב שמישהו ירה בו", אמר בעל הפיצוחייה הצעיר. "זה מגיע לרבין. הלוואי שהוא ימות".
"הבשורה" על מותו אכן נחתה על כולנו כעבור דקות אחדות. היא תפסה אותי כבר בבית, תקועה מול המסך. כארבעים דקות הפרידו בין הירי הקטלני לבין מותו של יצחק רבין. כירורגים מבית החולים איכילוב הסמוך לכיכר נאבקו נואשות על חייו. העיתונאי איתן הבר ז"ל, שכיהן אז כמנהל לשכת ראש הממשלה, יצא אל האלפים שהתגודדו מחוץ לשער בית החולים והשמיע את ההודעה הבאה. משפט הפתיחה שבפיו ייזכר ודאי עוד דורות:
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".
בהמשך ההודעה המצמררת נאמר שהממשלה מודיעה:
"בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח על ידי מתנקש הערב בתל אביב".
הקהל שהתגודד בפתח איכילוב הגיב בזעקה מרה. אחר כך נפרץ סכר הדמעות.
אחר כך התעכבתי לרגע בפיצוחיה הצמודה לחנות הספרים. חיפשתי ממתק כלשהו שירגיע קצת את תחושת הבהלה. "טוב שמישהו ירה בו", אמר בעל הפיצוחייה הצעיר. "זה מגיע לרבין. הלוואי שהוא ימות"
סביב שעה 04:00 לפנות בוקר התקשרה אלי חברה ירושלמית. עדיין הייתי צמודה אל מסך הטלוויזיה. "את בכלל תופסת מה זה?" אמרה, "נרצח פה ראש ממשלה". בקושי זיהיתי את קולה שרעד. לא הכרתי אותה כמי שנוטה לרגשנות או לפניקה, גם לא כלוחמת שלום. היא הייתה דווקא פעילה בסניף הליכוד הירושלמי.
למחרת בצהריים שוב חזרתי לכיכר באופן כמעט אובססיבי. אפשר לומר על דרך המליצה ש"רגלי נשאו אותי לשם". בפינה הצפונית של הכיכר נצפתה אז חבורת בני נוער יושבים במעגל ומדליקים נרות זיכרון. אלו היו כנראה רגעי הולדתה של התופעה שפשטה במהירות בארץ וכונתה "נוער הנרות". נערים ונערות הדליקו נרות והתאבלו בפומבי על ראש הממשלה שנרצח.
* * *
ועוד על מירי אלוני. היא חוותה לא מעט תלאות שנודעו בציבור, חייה היו מסובכים. היא נישאה פעמיים. בעלה הראשון היה השחקן נחום שליט. בשנת 1984 נישאה למפיק-שחקן שמואל אומני. נשואיהם נמשכו עד למותו בשנת 2022.
היחסים עם שני בניהם היו בעיתיים. שני הבנים נמסרו לפנימייה. לאחר שמירי אלוני ובעלה אומני ניסו להחזירם הביתה, הם נקלעו לסכסוך עם מוסדות הרווחה. שמואל אומני הורשע באיומים, בהעלבת עובדת ציבור ובזילות בית המשפט.
בספטמבר 2021 נכרתה רגלה הימנית של מירי אלוני מהברך ומטה בעקבות זיהום חמור. עם שחרורה מבית החולים היא עברה להתגורר בדיור מוגן ברמת אפעל, בדירה שהוצעה לה על ידי חברת משען. בשנים האחרונות היא מבליחה מדי פעם בהצלחה על המסך כשחקנית בסדרות טלוויזיה.
סביב 04:00 לפנות בוקר התקשרה חברה ירושלמית. "את תופסת מה זה? נרצח פה ראש ממשלה". בקושי זיהיתי את קולה שרעד. לא הכרתי אותה כמי שנוטה לרגשנות או לפניקה או כלוחמת שלום. דווקא פעילה בסניף הליכוד
בחורף שנת 2013 מירי אלוני התחילה לקיים מופע רחוב בצומת הרחובות התל אביביים אלנבי ונחלת בנימין. בתחילה היה זה צעד של מחאה עקב קיצוץ תקציבי התרבות. אחר כך, כדברי אלוני, היא התאהבה בסוג זה של מופע שאיפשר לה קשר ישיר עם הקהל האוהד אשר התקבץ סביבה. היא הייתה שרה בישיבה ורוב שומעיה שלשלו סכום כסף כלשהו לתיבה שהונחה לצידה.
נהגתי לפקוד מדי פעם את מופע הרחוב של מירי ולהוסיף תרומה צנועה עבורה. באחד מביקוריי שם שוחחנו בקיצור. ניסיתי לומר משהו מעודד. כאמור יש לי אמפתיה לכוכבי עבר שהועם זוהרם.
אמרתי לה שאולי יש טעם מיוחד בירידה של זמר מהבמה הנישאה ובמפגש ישיר עם אנשים. מירי אלוני אישרה שכך באמת היא מרגישה ושהירידה אל העם נראית לה כשליחות חשובה. איני יודעת האם היא האמינה בכך באמת, או שניסתה לשכנע את עצמה שאכן כך היא מרגישה.
מאזין נלהב של מירי אלוני, יוצא ברית המועצות וכנראה חדש יחסית בישראל שאל אותי פעם בפליאה, במהלך מופע הרחוב: "איך זה לא יודעים על זמרת כזאת? איך זה לא שומעים אותה יותר". העמדתי אותו על טעותו. אמרתי שהיא הייתה ידועה מאוד בצעירותה, ולדעת רבים – זמרת אגדית. הוספתי ואמרתי שכוכבי עבר נשכחים כאן במהירות אכזרית.
* * *
ואז נזכרתי בסיפור ישן ששמעתי מאחי. מירי אלוני הופיעה בחגיגת סיום שנה בתיכון עירוני א', שם למד אחד מבניה (וגם בן של אחי למד אז באותו תיכון תל אביבי). בשירתה ניכרה, לדברי אחי, התפרצות של אנרגיה אדירה. הייתה תחושה שאין במה הולמת לביטוי האנרגיה הנאגרת-מצטברת בתוכה.
הופעתה בכיכר העיר אחרי שנה או שנתיים הייתה אנרגטית מאוד. הנה שוב נמצאה לה במה ראויה. והנה הניסוח של "שיר לשלום" שחתם את העצרת בכיכר דקות אחדות לפני הרצח. המחבר – יענקלה רוטבליט. יאיר רוזנבלום הלחין:
"תנו לשמש לעלות
לבוקר להאיר,
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר.מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.איש אותנו לא ישיב
מבור תחתית אפל,
כאן לא יועילו
לא שמחת הניצחון
ולא שירי הלל.לכן רק שירו שיר לשלום
אל תלחשו תפילה
מוטב תשירו שיר לשלום
בצעקה גדולהתנו לשמש לחדור
מבעד לפרחים.
אל תביטו לאחור
הניחו להולכים.שאו עיניכם בתקווה,
לא דרך כוונות
שירו שיר לאהבה
ולא למלחמותאל תגידו יום יבוא –
הביאו את היום!
כי לא חלום הוא
ובכל הכיכרות
הריעו רק שלום!לכן רק שירו שיר לשלום…"
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.


תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תחושת האבל של מחנה אחד הייתה תחושת שחרור של האחר . יגאל עמיר שינה את ההיסטוריה בכך שאפשר לאדריכל ההזיה פרס חופש פעולה של חצי שנה ללא הפגנות להסגיר את כל הערים המרכזיות ביו"ש ולהקים בפועל את הרש"פ . אם אחרי הרצח ואחרי חצי שנה!!! של פרופוגנדה ארסית והאשמת כל הימין ברצח . דיכוי כל דיעה מתנגדת . אם אחרי זה ביבי ניצח בבחירות! . סימן הוא ששלא הרצח הסמול היה מובס ומסולק מהציבוריות הישראלית . העם סלד והקיא את האפשרות שרוצח כמו ערפאת וחבר מחבליו הוכנסו לארץ כמנצחים . הגבירו פיגועים קבלו נשק ואיימו על עצם קיום המדינה . התחושה במדינת תל אביב ובתקשורת המגוייסת לא תאמה את התחושה בעם וגורלה של מפלגת האבודה לאורך השנים יוכיח