תקציבה של תחנת גלי צה"ל עומד על כ־52 מיליון שקלים, כאשר 87% ממנו ממומנים מחסויות ופרסום. המשמעות היא שהציבור הישראלי משלם עבור תחנת הרדיו הוותיקה – שעדיין נהנית מפופולריות גדולה וממאות אלפי מאזינים – כשבעה מיליון שקלים בלבד, שהם 0.00113% מתקציב המדינה.

כדי לסבר את האוזן מה ערכם של שבעה מיליון שקלים מכספי המיסים בישראל בשנת 2025, אציג כמה דוגמאות משורה של מוסדות אחרים: חלקם ראויים לחלוטין, אחרים מנופחים, ויש גם כאלה שלכאורה היה ראוי לסגור מזמן – בוודאי על פי סטנדרטים של הגיון ציבורי או ניקיון כפיים.

ובכן, תקציב האגף לתרבות תורנית בירושלים בשנת 2017 עמד על 12.5 מיליון שקלים – שווה ערך לתקציב של גלי צה"ל במשך שנה ושלושת רבעי. מתוכו, ארבעה מיליון שקלים (מעט יותר מחצי שנת גל"צ) הועברו להילולה אחת לכבוד הרב עובדיה יוסף.

כדי לסבר את האוזן, תקציב אגף הספורט של עיריית נס ציונה (שבה פחות מ־50 אלף תושבים) עומד על כ־12 מיליון שקלים – כמעט שנתיים של פעילות גלי צה"ל

תקציב אגף הספורט של העיר מודיעין עומד על 8.9 מיליון שקלים – יותר מעלות קיומה של גלי צה"ל במשך שנה שלמה. תקציב אגף הספורט של עיריית נס ציונה (שבה פחות מ־50 אלף תושבים) עומד על כ־12 מיליון שקלים – כמעט שנתיים של פעילות התחנה.

מדובר כמובן בתקציבים לגיטימיים, אך טווח השפעתם על כלל תושבי מדינת ישראל מוגבל, בוודאי בהשוואה לתחנה המשדרת לכל הארץ כבר 75 שנה. אבל אם חשקה נפשנו בארגונים שנויים במחלוקת, שאולי היה מוטב לסגור מזמן בשל הפיכתם למוקדי שחיתות בחסות המדינה – יש גם כאלה.

אולפן גלי צה"ל, 4 בפברואר 2016 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

ב־2022 אירגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, מכספי העם היהודי, אירוע חד־פעמי בעלות של כ־30 מיליון שקלים בבזל: הטסה של מאות עסקנים פוליטיים מכל רחבי העולם, לינה במלונות יוקרתיים והאכלתם בתעמולה פוליטית זולה מבית מדרשו.

כל המפלגות לקחו חלק בחגיגה החזירית הזו, שבשיאה הצטלמה הדוגמנית נטלי "ציונה" דדון על המרפסת בבזל "כמו הרצל" (אך בלי הזקן). זהו תקציב השווה ל־4.5 שנות קיומה של גלי צה"ל – עבור יומיים.

ב־2017 הוציאה קק"ל 2.5 מיליון שקלים על אירוע ט"ו בשבט. ב־2014 שילמה חמישה מיליון שקלים לכלי תקשורת, כדי שאלה יהללו את פעילותה. שני הסכומים הללו, שלא תרמו לציבור דבר, מקבילים לשנת קיום של גלי צה"ל

בשנת 2017 הוציאה הקרן הקיימת לישראל – עוד ארגון שמרוויח מיליארדים ומחלק אותם על פי מפתח פוליטי – 2.5 מיליון שקלים על אירוע ט"ו בשבט עם "קופיקו". בשנת 2014 הוציאה חמישה מיליון שקלים על תשלום שוחד עיתונאי לכלי תקשורת, כדי שאלה יהללו את פעילותה של קק"ל.

יחד, שני הסכומים הללו – שלא תרמו לציבור דבר – מקבילים לשנת קיום אחת של גלי צה"ל. בסך הכול הוציאה קק"ל 43.4 מיליון שקלים בשנה מכספי ציבור על יחסי ציבור; כמעט שבע שנות גל"צ.

הפגנה בכניסה לתחנת גל"צ ביפו, 2 ביוני 2023 (צילום: עומר פיכמן/פלאש90)

החטיבה להתיישבות היא גוף עצמאי בהסתדרות הציונית, המשמש זרוע מבצעת של הממשלה ומחלק מאות אלפי דונמים של קרקעות למתנחלים רק כי "בא לו לפנק". בשנת 2008, למשל, העניקה לאגודה בהתנחלות עפרה קרקע בשווי 800 אלף שקלים – שהם חודש וחצי של פעילות גל"צ.

הקרקע עברה לידיים פרטיות, ועליה נבנו תשעה בתים לא־חוקיים שנהרסו עשור לאחר מכן. חקירות משטרה ודוחות ביקורת חשפו בגוף הזה, שמתחזק בין היתר את ההתיישבות בשטחים, שחיתות בהיקף של עשרות מיליוני שקלים – סכומים שהיו יכולים לממן גל"צים רבים לשנים ארוכות, מכל הסוגים והמינים.

אפילו בצבא ובמשרד הביטחון יש כמה מרבצי שומן לא מבוטלים, שאינם נמצאים בסכנת סגירה – פשוט משום שלאף אחד לא באמת אכפת מהם מספיק כדי לנהל נגדם קמפיין עליהום מתיש

תומכי התחנה נשאבים לאפולוגטיקה

למרות זאת, החטיבה להתיישבות המושחתת לא נסגרה (אשתקד הועברו במסגרתה 90 מיליון שקלים קואליציוניים, רובם לפיתוח התנחלויות – עלות של כ־12 שנות קיום של גל"צ).

גם קק"ל המסואבת לא פורקה (תקציבה גדול מאי־פעם, משום שהיא שולטת ביותר מ־20% מקרקעות ישראל, וערך הקרקע כידוע תמיד בעלייה), וההסתדרות הציונית ממשיכה לעשות דילים (הבן והאח של דרעי, יאיר נתניהו – וזה רק מהתקופה האחרונה) ולחלק ג'ובים ללא חשבון על בסיס מפתח מפלגתי.

מטה תחנת הרדיו הצבאית (גלי צה"ל) ביפו, 12 בנובמבר 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

אפילו בצבא ובמשרד הביטחון יש כמה מרבצי שומן לא מבוטלים, שאינם נמצאים בסכנת סגירה – פשוט משום שלאף אחד לא באמת אכפת מהם מספיק כדי לנהל נגדם קמפיין עליהום מתיש.

מול עוצמות השחיתות המאיימות להטביע את מדינת ישראל הקומבינטורית בהררי זבל, מדהים למדי שבערך אחת לשנתיים, עם הישמע הגונג מפי שר הביטחון התורן, מוקמת "ועדה" ל"בדיקת" ההיתכנות ל"הפרטת/סגירת" גלי צה"ל.

המדהים בתהליך הזה הוא הפבלוביות שבה גם תומכי התחנה נשאבים לאפולוגטיקה. כאילו תפסו אותם ברחוב והטיחו בהם "אתם גנבים!" ובמקום לגרש את הקונספירטורים מדרכם – הם מתיישבים ומציגים קבלות

המדהים בתהליך הזה הוא הפבלוביות האוטומטית שבה גם תומכי התחנה נשאבים מהר מאוד לאפולוגטיקה. כאילו תפסו אותם ברחוב והטיחו בהם "אתם גנבים!" ובמקום לגרש את הקונספירטורים מדרכם – הם מתיישבים ומציגים קבלות על קניות שביצעו.

פעמים רבות האפולוגטיקה מתדרדרת למחוזות אומללות או פריווילגיה, ואז דווקא משמשת חרב פיפיות מושלמת בידי הצד השני.

השבוע, למשל, שמעתי דיון בין דני קושמרו להילה קורח ב"חדשות 12". במקום לדבר על דמותה של מדינה שבה סוגרים או מאיימים לסגור מוסדות תרבות בסיטונות (ממוזאונים בחולון, דרך סינמטקים בהרצליה ועד מוסדות אקדמיים בדרום); במקום לבצע את הקישור הישיר בין האלימות המופעלת נגד גיא פלג (קולגה מאותו הערוץ) לבין האלימות הפוליטית של שלמה קרעי וישראל כ"ץ – נסחפו השניים לשיח רווי רגשות והתנצלויות.

הילה קורח בשיחה עם דני קושמרו על סגירת גלי צה"ל ב"אולפן שישי", 14 בנובמבר 2025 (צילום: חדשות 12, צילום מסך)

היא טענה ש"אין עוד תחנה שמקדישה כל יום עשר דקות לפצועי צה"ל", והוא סיפר בנוסטלגיה כיצד ניסה להתקבל לגלי צה"ל אך לא הצליח. הכוונות היו טובות – אך מבלי משים הפך הדיון ממניפסט למען הדמוקרטיה וחופש הביטוי לכתב הגנה רפה, המתגונן מפני האשמות מופרכות שנועדו למטרות פוליטיות בלבד.

דוגמה נוספת לליקוי המאורות הזה ניתן לראות במודעה של ארגון העיתונאים והעיתונאיות, שפעילותו חשובה ומוצדקת (גילוי נאות: הייתי חבר הוועד המנהל של הארגון עד לפני כשנה). במודעה מוצגת גלי צה"ל כבית הספר לתקשורת שהוליד "סופר־סטארים" כמו עמית סגל ואילנה דיין.

"איפה הם היו בלי גלי צה"ל?" שואלת המודעה – ומייד מספקת למאות טוקבקיסטים את התגובה המתבקשת: שילכו ללמוד תקשורת על חשבונם.

האם קונצרט לא־מוצלח של הפילהרמונית, שבו הבסון מזייף, הוא עילה להפסקת תקצובה? האם כישלון בקופות של הצגות הבימה הוא סימן לפרק את התיאטרון הלאומי?

ובאמת, אין צורך בתחנת גלי צה"ל כדי לתת במה לאילנה דיין, או כדי "לגדל" את עמית סגל (בהערת אגב, אותו סגל שמקפיד שלא לעמוד לצד התחנה ולהתנגד לסגירתה), או כדי ללמד עיתונאים בני 18 איך חותכים סינק או כותבים פתיח.

בכלל, הניסיון לפרק ממסד תרבות לגורמיו ולדבר על התרומה הספציפית של תוכנית מסוימת (או, להבדיל, על ניסיונות גיוון) נדון בדרך כלל לכישלון. כך חשבתי גם כאשר כמה מעמיתיי הגיבו בזעף לשידוריה של איילה חסון, באמירה פבלובית בסגנון "עדיף כבר שיסגרו את התאגיד".

חיילים באולפן גלי צה"ל ביפו, 27 במרץ 2014 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

האם קונצרט לא־מוצלח של הפילהרמונית, שבו הבסון מזייף, הוא עילה להפסקת תקצובה? האם כישלון בקופות של הצגות הבימה הוא סימן לפרק את התיאטרון הלאומי? והאם אוניברסיטה אמורה להתקיים רק כל עוד היא מייצרת מחקרים שרלוונטיים לכלל הציבור?

התשובה היא כמובן שלילית. בגלי צה"ל ניסו ללקק לשלטון לא אחת בעבר, ולעיתים במבצעים מתוזמרים: ירון דקל מינה את האנטי־עיתונאים אראל סג"ל ויעקב ברדוגו בהוראה מלמעלה, כדי להזיז מהדרך את רזי ברקאי המרגיז (גילוי נאות: החתום מטה עבד בתחנה באותה התקופה, ופוטר אף הוא, ככל הנראה, בהוראת השלטון).

את סגירת התחנה ניתן יהיה למנוע, ככל הנראה, במאבק משפטי בבג"ץ ובהתמדה במסר עיקש שלפיו תוכניתו של כ"ץ היא זרוע נוספת של תמנון ההשתקה וההחרבה של מוסדות דמוקרטיים במדינת ישראל

מחליפו המשיך בקו זה, וגם כיום יש לא מעט ימנים המשדרים בתחנה. לאורך השנים צמצמו את העיסוק של חיילים בפוליטיקה, הפחיתו את מספר התוכניות העוסקות באקטואליה, הגדילו את מספר המגזינים הצבאיים, הוקמו שש ועדות, הוגשו דוחות ומסקנות מימין ומשמאל – והובהר שוב ושוב כי אין שום יכולת כלכלית להפריט את התחנה (חיילים, כידוע, לא עולים כסף, ואם תופרט – תהפוך לעוד במה של חילופי צעקות בין שני מגישים).

כל אלה לא שינו דבר במוטיבציות השלטון, משום שהן אינן קשורות לתכנים, לתקציב, לאיזון או לאידאולוגיה ליברטריאנית.

ישראלים מפגינים מחוץ למטה תחנת הרדיו הצבאית (גלי צה"ל) בתל אביב־יפו, 19 באפריל 2021 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

את סגירת התחנה ניתן יהיה למנוע, ככל הנראה, במאבק משפטי בבג"ץ ובהתמדה במסר עיקש שלפיו תוכניתו של כ"ץ היא זרוע נוספת של תמנון ההשתקה וההחרבה של מוסדות דמוקרטיים במדינת ישראל. כל דיאלוג אחר על תכניה, איזוניה או תקציבה הוא בסך הכול משחק אבוד מראש – במגרש שתנאיו נקבעו על ידי הצד השני.