"הסברתי ואנחנו למדנו ואני חושב שגם מנסור עבאס הבין את זה, שהם לא יכולים להיות המנדט ה-61. אי אפשר להקים ממשלה שתלויה בהם, בלי שהחברה הישראלית וגם החברה הערבית לא מצליחים לעמוד בזה", כך אמר ביוני 2024 יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד כשנשאל במסיבת עיתונאים לגבי האפשרות לבנות קואליציה עתידית עם המפלגות הערביות.

מאז יו"ר האופוזיציה חזר על המסר המפוקפק בנוסחים שונים. אישית, אני סבור שלפיד מאבחן לא נכון את קהל המצביעים במחנה המתנגד לנתניהו. מחנה שתמך בממשלת השינוי – שכללה את מפלגת רע"מ – ומבין גם היום כי ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. וכן, יכולים גם לקחת חלק מרכזי בהנהגתה.

לדעתי לפיד מאבחן לא נכון את קהל המצביעים במחנה המתנגד לנתניהו, שתמך בממשלת השינוי עם רע"מ – ומבין גם היום כי ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. ויכולים לקחת חלק בהנהגתה

אפשר להתווכח שעות האם הציבור הערבי והיהודי "בשל" לקואליציה שיש בה ערבים ויהודים, אך כמו שהרבה פוליטיקאים אוהבים להגיד "זאת לא השאלה". גם אם, לצורך הדיון, נניח שרוב היהודים לא מסוגלים לקבל ממשלה הנשענת על מפלגה ערבית, מנהיג מפלגה מרכזית – השואף להיות ראש ממשלה בישראל – לא אמור לקבל החלטות לאומיות לפי דעת קהל. הוא לא אמור לזרום עם זרם  גזעני ועכור (בהנחה שהזרם קיים) המדיר כעשרים אחוזים מאוכלוסיית המדינה.

מנהיג ראוי, בעל שיעור קומה, לא מתפקד כשבשבת אלא מקבל החלטות על סמך מה שהוא תופס כטובת הציבור הרחב, גם אם אותן הכרעות לא פופולריות או מתעכלות בקלות. או כפי שהצהיר ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך – אמת וצדק".

ברור שמנהיג צריך להיות קשוב לרחשי הציבור ולהבין את כאביו אך אסור שאלו יכתיבו את כלל מהלכיו.

מעבר להיבט הערכי – ברור שמדינה דמוקרטית (שהשוויון בה הוא לא רק סיסמה) אינה יכולה להדיר חלק גדול מאזרחיה ולהרחיקם ממוקדי קבלת ההחלטות – יש גם עניין מעשי: אם מתייחסים ברצינות לסקרי דעת קהל, הסיכוי של מחנה השינוי להרכיב ממשלה בישראל בלי מפלגה ערבית הוא מזערי עד לא קיים. זה כבר עניין מתמטי ולא דמוקרטי.

ברמה המעשית גרידא, החלטה של ראשי האופוזיציה לפסול באופן קטגורי את המפלגות הערביות היא בגדר ירייה ברגל או שמא מחלה אוטואימונית של גוף התוקף את עצמו.

זה כבר עניין מתמטי ולא דמוקרטי. ברמה המעשית גרידא, החלטה של ראשי האופוזיציה לפסול באופן קטגורי את המפלגות הערביות היא בגדר ירייה ברגל או שמא מחלה אוטואימונית של גוף התוקף את עצמו

מעבר למישור הערכי והפרגמטי, שילוב המפלגות הערביות בקואליציה הוא אינטרס לאומי ממעלה ראשונה – כדי שחמישית מאוכלוסיית המדינה תרגיש שהיא חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, ומתוקף כך גם תורמת ורוצה בטובתה (כפי שברוב המקרים קורה כבר היום, למרות ההדרה והגזענות), חובה שאזרחי ישראל הערבים ירגישו שקולם מיוצג, שמישהו "למעלה" פועל למענם, ושיש ביכולתם להגיע לעמדות הנהגה.

מעבר להיותה גזענית, פחדנית ונפסדת, הגישה הפוסלת מראש ממשלה עם מפלגות ערביות מבטיחה שהימין המשיחי, המסוכן והפופוליסטי ימשול פה לעולמי עד. לפיד, אביגדור ליברמן ושות' – יאיר גולן היחיד שמפגין מנהיגות וחורג משורות המקהלה – משחקים לידי בנימין נתניהו ומגישים לו את המשך הכהונה המשחיתה, ההרסנית והמופרעת על מגש של כסף.

אלטרנטיבה שלטונית היא לא רק להסביר כמה נתניהו גרוע אלא להציג לציבור תפישת עולם אחרת. להציע ריפוי ותקווה במקום גזענות ושנאה – מאלו יש לנו בשפע הודות לממשלה המהוללת. מי שפוסל חמישית מאוכלוסיית המדינה כי בעיניו הציבור "לא בשל" לשוויון ולדו-קיום אמיתי, לא ראוי שייקרא "אלטרנטיבה".

למיטב שיפוטי, לפיד לא גזען. בסתר ליבו הוא מבין שערביי ישראל זכאים לייצוג הולם וצריכים לקחת חלק פעיל בהנהגה. כמי שהוביל – יחד עם נפתלי בנט – את ממשלת השינוי שהייתה טובה לישראל, הוא מבין כי שותפות שכזו לא רק צודקת אלא בעיקר חיונית לעתיד של כולנו. הוא יודע היטב, ברגעים שבהם הוא מתנתק מחישובים אלקטורליים שגויים או מרצון לקרוץ לקהלים מדומיינים, שזה הדבר הנכון – מוסרית, חברתית, כלכלית וביטחונית.

אלטרנטיבה שלטונית היא לא רק להסביר כמה נתניהו גרוע אלא להציג לציבור תפישת עולם אחרת. להציע ריפוי ותקווה במקום גזענות ושנאה – מאלו יש לנו בשפע הודות לממשלה המהוללת

עם כניסתנו לשנת בחירות, יאיר לפיד מוכרח לקבל החלטה – האם הוא מנהיג או מונהג. אם הוא יבחר נכון, יו"ר האופוזיציה יגלה ש"יש עתיד" לשותפות יהודית-ערבית, והיא גם משתלמת פוליטית.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).