בשנות השבעים והשמונים, מרכזי הקניות המפוארים של מיאמי נתקלו בתופעה מרתקת שזכתה לכינוי "Dame Dos". בספרדית: "תן לי שניים". צמד המילים האלו בישר במיאמי על בואם של האזרחים העשירים מוונצואלה שרכשו כל דבר בזוגות – משעוני יוקרה ועד מוצרי חשמל.
חנויות הכולבו הגדולות במיאמי החזיקו דיילים דוברי ספרדית במיוחד עבור אותם תיירים, שהיו הלקוחות הרווחיים ביותר שלהם. הוונצואלים לא הסתפקו במוצרים הנמכרים בקניון ואף החלו לרכוש באותן שנים דירות פאר באזור.
מה שייחד את אותם עשירים ונצואלים, הוא שבניגוד לכל מה שאנחנו מכירים ממדינות אחרות, הם לא השתייכו לאליטה העשירה במדינתם וגם לא היו אוליגרכים. הם היו בני מעמד הביניים, שהכסף שלהם היה שווה המון ביחס לדולר בארה"ב.
כבר בשנות ה-50 ונצואלה החזיקה בתוצר לנפש הרביעי בגובהו בעולם. היא הייתה עשירה פי-4 מיפן ופי-12 מסין. בסוף אותו עשור, אזרחיה גם החלו להנות משלטון דמוקרטי.
כבר בשנות ה-50 ונצואלה החזיקה בתוצר לנפש הרביעי בגובהו בעולם. היא הייתה עשירה פי-4 מיפן ופי-12 מסין. בסוף אותו עשור, אזרחיה גם החלו להנות משלטון דמוקרטי
אבל מתחת לערמות של שקיות הקניות היקרות, התפתחה לה מחלה כלכלית אלימה שהתחילה לאכול את המדינה והחברה בוונצואלה מבפנים. קוראים לה "המחלה ההולנדית".
המחלה שאיימה גם על ישראל
"המחלה ההולנדית" היא פרדוקס אכזרי: מדינה מוצאת אוצר טבע, נפט במקרה של ונצואלה, ופתאום נכנסים אליה מיליארדי דולרים רבים. לכאורה בשורה משמחת.
הבעיה היא שהדולרים האלה מחזקים את המטבע המקומי לרמה כזו, שפשוט לא משתלם לייצר כלום בבית. למה לגדל קפה או להחזיק מפעל טקסטיל כשאפשר לייבא הכול מחו"ל בגרושים?
בוונצואלה זה נגמר בטרגדיה: שדות קקאו ננטשו, מפעלים נסגרו, והמדינה הפכה לסוג של טפיל נפט. כזה שחי רק על המשאב הטבעי ושכח איך לעבוד. בהתחלה זה עבד טוב, אבל כשתסמיני המחלה הגיעו – זה כבר היה מאוחר מדי.
אפשר לדמות את התופעה למשפחה שזוכה בלוטו, סוגרת את העסק הקטן והמשגשג שלה כי "לא צריך יותר לעבוד", ויום אחד מגלה שהכסף נגמר והכישורים של ניהול העסק נשכחו.
שדות קקאו ננטשו, מפעלים נסגרו, והמדינה הפכה לסוג של טפיל נפט. כזה שחי רק על המשאב הטבעי ושכח איך לעבוד. בהתחלה זה עבד טוב, אבל כשתסמיני המחלה הגיעו – זה כבר היה מאוחר מדי
גם בישראל היה חשש ממחלה הולנדית, כשנמצאו מאגרי הגז הגדולים מול חופי הארץ. החשש היה מזרם הדולרים הגדול שיכנס לישראל בעקבות מכירת הגז. בנק ישראל הגה בעקבות כך תכנית לרכישת דולרים כדי למנוע מהשקל להתחזק ללא פרופורציה.
בנוסף הוחלט אז על הקמת קרן עושר ריבונית שתשקיע בחו"ל את הכנסות הממשלה מייצור הגז, במקום שהכסף ישפיע על המשק המקומי. ההבדל הוא שבוונצואלה הפוליטיקאים החליטו לחגוג על הכסף במקום לנהל אותו.
המנהיג שכרת את הענף עליו הוא ישב
כשמחירי הנפט צנחו בשנות ה-80, כל מגדל הקלפים הוונצואלי התחיל לרעוד. הסכם פונטו-פיחו , זה שייצב את הדמוקרטיה במדינה מאז 1958, קרס בהדרגה. השחיתות והפערים זינקו בחדות – כשהשיא היה במהומות הדמים ברחובות ב-1989.
אל תוך הוואקום הזה נכנס הוגו צ'אבס. הוא הבטיח לנקות את האורוות ולהחזיר את הכבוד לעניים. עם כניסתו לנשיאות ב-1999, צ'אבס קיבל מתנה מהשמיים: מחירי הנפט זינקו במהלך כהונתו מ-10 דולר לחבית ל-100 דולר.
צ'אבס, פופוליסט בחסד, השתמש בכסף כדי "לקנות" את העם במקום לנצל את האוצר שנפל לידיו כדי לגוון את הכלכלה הוונצואלית. הוא פספס את ההזדמנות לגמול אותה אחת ולתמיד מהמחלה ההולנדית. הוא העדיף לסבסד עם הכסף מזון וחשמל ולחלק קצבאות בהווה על חשבון העתיד.
צ'אבס, פופוליסט בחסד, השתמש בכסף כדי "לקנות" את העם במקום לנצל את האוצר שנפל לידיו כדי לגוון את הכלכלה הוונצואלית. הוא פספס את ההזדמנות לגמול אותה אחת ולתמיד מהמחלה ההולנדית
אלא שצ'אבס לא רק שלא גיוון את הכלכלה שלו – בדרך הוא עשה את הטעות הקריטית ביותר: הוא ריסק את תעשיית הנפט עליה התבסס. זה קרה בגלל שביתה שחברת הנפט הלאומית (PDVSA) ערכה נגדו במטרה להפילו. בתגובה הוא פיטר 19 אלף מהנדסים ומנהלים מקצועיים שעבדו בה והחליף אותם בנאמנים פוליטיים.
מהלך כזה שקול לכך שממשלת ישראל תפטר מחר את כל עובדי התעשייה האווירית או רפא"ל ותביא במקומם פעילי מפלגה שמעולם לא ראו שבב או טיל. התוצאה בוונצואלה הייתה קריסה בתפוקת הנפט – מ-3.2 מיליון חביות ביום ל-400 אלף בשפל. התשתיות עצמן התפוררו והשחיתות בחברה חגגה.
אחרי השתלטותו על מוקדי הכוח הכלכליים, צ'אבס התפנה להשתלט גם על מערכת המשפט ובכך ריסק את הדמוקרטיה בארצו.
מכונת השחיתות: בקרת המטבע
כשנגמרו הדולרים מהנפט, הבנק המרכזי של ונצואלה נאלץ להדפיס כסף כדי לעמוד בהתחייבויות הרבות של צ'אבס כלפי הציבור, ובכדי לכסות על הגירעונות הגדולים שצברה ממשלתו. כשיש יותר מדי כסף ופחות מדי מוצרים מקבלים היפר-אינפלציה.
כדי להסתיר את המחדל, הממשלה קבעה "שער חליפין רשמי" זול לדולר. מי שקיבל את הדולרים האלה היו בעיקר המקורבים לשלטון. הם קנו דולר בגרושים מהמדינה ומכרו אותו בשוק השחור ברווח אסטרונומי.
כדי להסתיר את המחדל, הממשלה קבעה "שער חליפין רשמי" זול לדולר. מי שקיבל את הדולרים האלה היו בעיקר המקורבים לשלטון. הם קנו דולר בגרושים מהמדינה ומכרו אותו בשוק השחור ברווח אסטרונומי
בזמן שהמקורבים בנו אחוזות, לאזרח הפשוט לא היה כסף ללחם. תחת ניקולאס מדורו, יורשו של צ'אבס, המדינה עברה לשיטה אכזרית עוד יותר שזכתה לכינוי הסרקסטי "דיאטת מאדורו": האוכל הפך לכלי שליטה – מי שלא נאמן למפלגה לא קיבל את סל המזון המסובסד שחילקה הממשלה.
בקיץ 2024, אחרי בחירות שזויפו בבוטות, ונצואלה השלימה באופן רשמי את המעבר מדמוקרטיה עשירה לדיקטטורה מורעבת. 8 מיליון בני אדם – רבע מהאוכלוסייה – ברחו מהמדינה; התוצר הלאומי התכווץ ב-70%. זה נתון של מדינה אחרי מלחמת עולם, לא של מדינה שיושבת על עתודות הנפט מהגדולות בתבל.
הלקח של ונצואלה עבור ישראל פשוט ומטריד: עושר – בין אם הוא משאב טבע כמו גז ובין אם הוא הישג אנושי כמו הייטק – הוא לא תעודת ביטוח למדינה. בלי מוסדות עצמאיים, בלי דרג מקצועי חזק, בלי הפרדת רשויות ובלי מגזר יצרני חזק שלא תלוי בממשלה לצורך קיומו – העושר הזה הוא אשליה.
כשהפוליטיקה מתחילה לבלוע את המקצועיות, הדרך מ"Dame Dos" בתור במיאמי לתור ללחם בקראקס היא קצרה בהרבה ממה שנדמה לנו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו