מי שהזדמן לכותל המערבי בראש חודש טבת, יכול היה לצפות במחזה אבסורדי: חייל מילואים, ששירת עד כה למעלה מ־300 ימי מילואים בעזה, עוכב והוטרד על ידי אנשי הקרן למורשת הכותל. תיקו נבדק שוב ושוב – לא כדי לאתר פצצה או סכין, אלא ספר תורה.

חשוב לציין: תיקו של החייל עבר שיקוף וחיפוש ביטחוני מלא. רק לאחר שראו אותו משוחח עם אדם המזוהה עם נשות הכותל, התעורר "החשד". משהתגלה ספר התורה בתיקו, ספר שנועד לאפשר לנשות הכותל לקרוא בתורה – הוא הוחרם.

המקרה הזה איננו תקלה, והוא גם איננו חריג. הוא חלק ממדיניות עקבית בכותל המערבי, שמטרתה למנוע כל תפילה שאינה אורתודוקסית־חרדית, ובפרט תפילת נשים.

תיקו של חייל מילואים עבר שיקוף וחיפוש ביטחוני מלא, לאחר שנראה משוחח עם אדם המזוהה עם נשות הכותל. ספר התורה בתיקו, שנועד לאפשר לנשות הכותל לקרוא בתורה – הוחרם. זה לא מקרה אלא מדיניות בכותל

רב הכותל מונע מנשים מאמינות גישה לספר תורה, בין אם מדובר בספרים הקיימים ברחבת הכותל ובין אם בניסיון להביא ספר תורה באופן עצמאי. במקביל, לגברים קיימת גישה חופשית ובלתי מוגבלת לספרי התורה בעזרת הגברים.

אל המקרה הזה הצטרפה תקרית נוספת במהלך ימי חנוכה. סדרן מטעם הקרן למורשת הכותל ניסה לפרק בכוח חנוכייה עם נרות חשמליים, שהוצבה בעזרת הנשים על ידי נשות הכותל. הטענה: אש גלויה וסכנה לציבור. ההסברים לא הועילו, ואף לא העובדה שהסדרן ראה במו עיניו כי אין מדובר באש כלל. רק לאחר דקות ארוכות של עימות הוא ניאות לסגת ולאפשר את הדלקת הנרות.

האבסורד זועק לשמים: ברחבי הארץ פעלה המשטרה ביד קשה נגד מי שניסו לכבות חנוכיות במרחב הציבורי, ואילו בכותל המערבי, המקום שאמור להיות הבטוח והפתוח ביותר לפולחן יהודי, נעשה ניסיון למנוע הדלקת נרות בידי נשים, ללא כל הפרעה.

אירועים אלה אינם רק מקוממים; הם עצובים. לא משום אי הבנה, אלא משום שהם משקפים מדיניות מכוונת של הדרה והשתקה. במהלך ימי חנוכה התקיימו בכותל הדלקות נרות רשמיות מדי ערב. כולן, ללא יוצא מן הכלל, בהובלת גברים בלבד. נשים נכחו, במקרה הטוב, כתפאורה. החנוכייה שהציבו נשות הכותל בעזרת הנשים הייתה היחידה בכל רחבת הכותל שלנשים הייתה גישה אליה.

בחנוכה היה ניסיון לפרק בכוח חנוכייה עם נרות חשמליים, שהוצבה בעזרת הנשים על ידי נשות הכותל. הטענה: אש גלויה וסכנה לציבור. ההסברים לא הועילו, ואף לא העובדה שהסדרן ראה במו עיניו כי אין מדובר באש כלל

וההקשר רחב יותר:

• לפני כשלושה חודשים ניסו סדרני הקרן למורשת הכותל לחטוף באלימות ספר תורה מידי נשות הכותל, הפילו כמה מאיתנו ארצה, יחד עם הספר.
• באחד מראשי החודשים עוכבה אישה מנשות הכותל לחקירת משטרה בגין "הפרעה לסדר הציבורי", רק משום שהשתתפה בתפילה ובקריאה בתורה.
• לפני כחודש חיפשה המשטרה עצמה ספרי תורה בתיקי נשים כדי למנוע את אותה "הפרעה", צעד חסר תקדים.
• בשני ראשי החודשים האחרונים אף הוחרמו כיסויים ריקים של ספרי תורה ונמנעה כניסתנו עמם לרחבת הכותל.

ריבוי המקרים, מעורבות המשטרה ללא סמכות בעניינים שאינם מסכנים את שלום הציבור, החרמת חפצים אישיים וספרי קודש, והפעלת כוח כלפי נשים מתפללות – כל אלה מעידים על עליית מדרגה מסוכנת ביחס המפלה והמבזה כלפי נשות הכותל, כלפי נשים בכלל, וכלפי כל מי שדרכו היהודית אינה הדרך החרדית הבדלנית שמכתיב רב הכותל.

הדברים נכתבים גם כפעמון אזהרה לחברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן, יוזמת "החוק להגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי". האם זהות יהודית, כהגדרתה בהצעת החוק, שמורה לזרם אחד בלבד? והאם יעלה על הדעת שדווקא במקום הקדוש ביותר ליהודים יימנעו מיהודיות ומיהודים להתפלל כדרכם וכמנהגם?

אך מעבר לשאלות לחברת כנסת, זו שאלה שכל הציבור הציוני והמאמין צריך להפנות לעצמו: איזו יהדות אנחנו מבקשים לראות בכותל המערבי? יהדות שמפחדת מנשים מתפללות, מספר תורה ומנרות חשמליים, או יהדות רחבה, בטוחה בעצמה, שמכירה בכך שהכותל אינו רכוש של זרם אחד?

ריבוי המקרים, מעורבות המשטרה ללא סמכות בעניינים שאינם מסכנים את שלום הציבור, החרמת חפצים אישיים וספרי קודש, והפעלת כוח כלפי נשים מתפללות – כל אלה מעידים על עליית מדרגה מסוכנת ביחס המפלה והמבזה

לידיעת חברת הכנסת דיסטל-אטבריאן, סדרני הכותל, המשטרה והציבור: הכותל המערבי שייך לכל העם היהודי. הגיע הזמן שגם המציאות בו תשקף זאת.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)