בשבת האחרונה שהיתי יחד עם משפחתי בבית מלון בהרי ירושלים. היו שם משפחות שהגיעו לשבת חתן, יום הולדת 90 לסבתא וסתם משפחות כמונו שחיפשו לשבור את השגרה.

האמת היא שכאשר ארזתי, לא תכננתי ללכת לבית הכנסת. אלא אם יש סיבה טובה, אני מעדיפה לא ללכת לבתי כנסת בהם אני יודעת שלא ארגיש שייכת.
אלא ששבת הייתה "שבת זכור" וקיימת חובה לשמוע את המפטיר של אותה פרשה המדברת על מחיית זכר עמלק.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

תפילת ראש חודש שבט בכותל המערבי, עשרות נערות ובנות אולפנה הגיעו למחות נגד התפילה שלנו. נערות מוסתות צרחו ושרקו לנו באוזניים. בעטו, דחפו וקיללו אותנו. ניסיתי לעמוד שם כחומה בין הנערות הדוחפות וקבוצת המתפללות.

תפילת ראש חודש שבט בכותל, עשרות נערות ובנות אולפנה מוסתות הגיעו למחות נגד התפילה שלנו, צרחו ושרקו לנו באוזניים. בעטו, דחפו וקיללו אותנו. ניסיתי לעמוד כחומה בין הנערות הדוחפות וקבוצת המתפללות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בין יריקה לצווחה מצלצלת ממש לאוזן שלי, ראיתי מישהי מחזיקה תינוק. זיהיתי את האשה, היא מגיעה לכותל מדי חודש ומארגנת את בנות האולפנה למחות נגד התפילה שלנו.

ניגשתי אליה והתחלתי להתחנן שתרחיק משם את התינוק. הוא נראה סובל, כאילו לא נוח לו במקום.

"אני מתחננת בפנייך. לא מספיק שהוא יכול להיפגע פיזית, הוא לא צריך לשמוע את כל הצרחות האלו. הוא לא צריך להיות עד לשנאה שסובבת אותנו".

היא התעלמה ממני ורק נדחפה פנימה אל תוך קבוצת התפילה.

התבוננתי בה בכאב. יש לי בת בדיוק בגיל הזה ועוד אחת בת 4.5 שתמיד מבקשת להצטרף אלי לכותל. הפחד שלי הוא לא רק שהיא תיפגע פיזית, אלא שהיא תהיה עדה לאנשים שצועקים עלינו, ששונאים אותנו.

אני מאמינה בקשר שבין גוף ונפש. גם אם נראה שילד בגיל כמה חודשים לא מבין מה קורה סביבו, התת מודע מבין וחצי.

באותו בוקר התינוק שהיה שם ינק שנאה. הוא היה עד לאיבה עזה שהפגינו אמו וחברותיה נגדנו.

זו אהבת ישראל שאותה אמא דוגלת בה?

התבוננתי בה בכאב. יש לי בת בגיל הזה ועוד אחת בת 4.5 שתמיד מבקשת להצטרף אלי לכותל. הפחד שלי הוא לא רק שהיא תיפגע פיזית, אלא שתהיה עדה לאנשים שצועקים עלינו, ששונאים אותנו

לא רחוק ממני, ניסתה רונית, חברת הנהלת הארגון אשר מתפללת איתנו כבר קרוב לעשור, לדבר אל ליבן של הנערות הפוחזות.

"קצת דרך ארץ בנות, לא לדחוף נשים מבוגרות", היא ניסתה לשכנע אותן לחדול ממעשיהן.

יש לך מילה אחרת חוץ מדרך ארץ? הן לגלגו.

"נתחיל בזה" ענתה רונית.

הנערות שדחפו את רונית הן בנות אותו גיל של דנה, בתה של רונית. אלא בעוד דנה חונכה לערכים של אהבה האחר, כבוד הזולת, דרך ארץ ואהבת חינם, הנערות האלו רמסו כל זכר לנימוס בסיסי. נראה שמה שהניע אותן, למרבה הצער, היה שנאה יוקדת.

מחלקת החינוך בנשות הכותל פוגשת מעל 150 קבוצות בשנה. תוכן הדברים יכול להשתנות מקבוצה לקבוצה, אך המסר תמיד נשאר אחד: לא תמיד צריך להסכים, אבל צריך לדעת מה עושים גם כשלא מסכימים ואלימות היא אף פעם לא הדרך.

"קצת דרך ארץ בנות, לא לדחוף נשים מבוגרות", היא ניסתה לשכנע אותן לחדול ממעשיהן. יש לך מילה אחרת חוץ מדרך ארץ? הן לגלגו. "נתחיל בזה" ענתה רונית. נראה שמה שהניע אותן היה שנאה יוקדת

צר לי על אותו תינוק מסכן שנגרר לסיטואציה מצערת זו. אני בטוחה בכך שאם נרצה לראות שינוי אמיתי בעם, התקדמות לשיח מכבד ומכיל, חייבים להסיט את השנאה ולהסכים שלא להסכים בצורה מכבדת.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי.

אלא שבדיוק כמו עם עניין הסוכר, לא לקחתי בחשבון את סף ביתה של סבתא, או את בת הדוד שלה שמעריצה כל נסיכה אפשרית.
בקיצור, הנסיכות הגיעו אלינו הביתה ובגדול.

כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי

חשוב להבין, אין לי משהו רע נגד הנסיכות של דיסני (בטח שלא האחרונות שבהן – אנה ואלזה, מוהאנה, מרידה), אלא שהיה לי חשוב שהתכנים שהיא מקבלת בבית יהיו כאלו שיעזרו לה לגדול להיות האשה החזקה שאני רוצה שהיא תהיה. תמיד הלבשנו אותה בבגדים בכל הצבעים, קנינו לה בובות של חדי קרן וסמי הכבאי במקביל והשיחות בבית תמיד היו שהיא יכולה להיות מה שרק תרצה כשתגדל.

אז עמדנו, בן הזוג שלי ואני, בפני אתגר: איך לשלב את עולם הנסיכות, אליו היא נחשפה וכה אוהבת, עם הערכים שלנו? איך משלבים בין שמירה על עקרונות מסויימים יחד עם הפחד מלשמור אותה בבועה צרה? ואולי כדאי להיות מעורבים בכל התהליך כדי שתהיה לנו בקרה ושליטה?

כיוון שהיא עוד לא יודעת לקרוא, התחלתי לשנות מעט את הסיפורים ולתת להם את הדגש שלי:

כך, הנסיכה אורורה, הידועה בתור היפיפיה הנרדמת, לא חיכתה שנסיך כלשהו יבוא ויציל אותה אלא הצילה את עצמה.
בת הים הקטנה הבינה שהקול שלה הוא משהו שאסור לוותר עליו ושחשוב שתוכל לדבר בעצמה.
בנוסף, אף נסיכה לא התחתנה עם הנסיך שלה בן לילה. הכל לווה בתהליך של היכרות ורק אחר כך הם החליטו להתמסד. להציג התאהבות בן רגע, בזכות יופי חיצוני בלבד, זה מסוכן ותואם מציאות שלא הייתי רוצה עבור הבת שלי (יש הבדל בין תשוקה לאהבה).

ניסיתי ללמד אותה לאהוב את דמויות הנסיכות בזכות תכונות האופי החזקות שלהן ולא רק בשל השמלות הנהדרות שהן לובשות.

_84C1527 (צילום: הילה שילוני)

השנה, בפורים, היא בחרה להתחפש לנסיכה בל מסיפור היפה והחיה. כששאלו אותה למה, היא ענתה שבל חכמה ואוהבת לקרוא ספרים.

בל יכולה היתה להתחתן עם גסטון, 'יקיר הכפר' בו הם גרו. הוא היה יפה תואר, חזק, הגברים הקשיבו לו ונשים התאהבו בו. אלא שבל לא רצתה שום עסק איתו משום שהיה יהיר. היא ראתה מעבר לחזות החיצונית שלו.

בל התאהבה באדם שבהתחלה חזותו החייתית הייתה כאופיו: כעסן, אנוכי, מפונק ולא נעים לבריות, אך היא הצליחה לראות מתחת לפרצוף הכועס ולפרווה והגיעה ללב שלו. החיה הפך לאדיב, מנומס, נחמד ומסוגל לאהוב.

בעוד ימים ספורים נחגוג את יום האשה הבינלאומי. אין ספק שהגענו להישגים עצומים, אך הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי.

יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי. יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה

אין ביכולתנו לשנות את העולם כולו, לכן עלינו לעשות כל שניתן כדי לצייר תמונה אופטימלית של המציאות הרצויה ולא רק המצויה.

חשוב לעודד את בנינו (וגם את בנותינו) לבטא את הרגשות. וכאשר מדובר בכעס, איך לשלוט בו ולא להתבייש לפנות לעזרה.

אם ה"עיוורון" למגדרים (כמו גם לצבעים, מצב פיזי וכו') יוטבע מינקות, השוויון יגיע מאליו.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

סיסמת היחידה המובחרת, שייטת 13, מלמדת אותנו ש:

"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הסיסמה משמשת מטאפורה גם לחיים עצמם, לא רק לחיים בלב ים. כשמשהו קשה קורה אפשר לראות מי החזק/ה האמיתי.

תקופת הקורונה לימדה אותי שהמשפט הזה יכול להתפרש לשני הכיוונים.

מצד אחד, ראינו את עם ישראל מתגייס לטובת החלשים במלוא תפארתו: התנדבויות, בדק בית על השכנים המבוגרים, קניות כחול לבן ושלל יוזמות פרטיות.

אך מצד שני, ראינו גם איך החזקים התגלו במובן פחות חיובי, אלא בפירוש הכוחני של המילה. ראינו איך בחלקים נרחבים של האוכלוסייה הדתית והחרדית דורשים שנשים לא תגענה לבית הכנסת כדי לא לתפוס מקום של גבר. היינו עדים לצפצוף על התקנות בתקופת הקורונה. ולאחרונה, יצא גרף תחת ידיה של ד"ר רינה אזולאי ש"מוכיח" איך גלי התחלואה קשורים להגעתן או היעדרותן של נשות הכותל מתפילתן החודשית בכותל המערבי.

ראינו דתיים וחרדים רבים דורשים שנשים לא תגענה לבית הכנסת כדי לא לתפוס מקום גבר. היינו עדים לצפצוף על תקנות הקורונה, ולגרף של ד"ר רינה אזולאי ה"מוכיח" שגלי התחלואה קשורים להגעת נשות הכותל לתפילה חודשית

חשבון פשוט מלמד אותנו כי 6+3=9, אלא שכפי שד"ר רינה אזולאי, מרצה למתמטיקה, ודאי יודעת, יש מגוון דרכים להגיע לאותה התוצאה. כך לדוגמא 1+8 גם יובילו לאותה התוצאה, וגם 7+2 וכן הלאה.

הדרך בה אנחנו מבצעות דברים, גם אם התוצאה היא נכונה, אינה הדרך היחידה.

ביהדות ישנם מנהגים רבים ומסורות שונות. כל משפחה המקיימת ליל סדר מוסיפה חידושים משלה; מנהג עדות פרס קורא להצליף בעזרת בצל ירוק אחד בשני בזמן אמירת עשרת המכות.מנהג פמיניסטי מודרני מוסיף תפוז לקערת הסדר. מרכיבי הכרפס, המרור והחרוסת משתנים בהתאם לעדות השונות, וכן הלאה.

השורה התחתונה היא – שכולם קיימו ליל סדר.

בכל הנוגע לעבודת הבורא – מי קבע שישנה רק דרך אחת להיות דתי/ה? גם חברי וחברותי מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית יגדירו עצמם כדתיים, רק בצורה שאינה תמיד תואמת את עולם האורתודוקסיה.

כשתנועת החסידות הייתה בחיתוליה, קמו המתנגדים הליטאים והשמיעו קול מחאה (ולעיתים קרובות גם יותר ממחאה קולנית). הם חששו כמובן שהחסידים מנסים להקים כת חדשה, אך יותר מכל, הם פחדו שמנהיגים חסידיים יתפסו את מקומם של המנהיגות הליטאית וכי הדבר טומן בחובו גם הפסדים כלכליים עבור הליטאים.

החרימו אותם, טענו שהם מחרבי היהדות וכי סופם להיכחד תוך עשור. והנה, ברוך ה' עדיין קיימים בקרבנו חסידויות רבות.

מזכיר לך משהו? את הטענות כלפי הרפורמים, אולי?

בראשית תנועת החסידות, מתנגדיה הליטאים חששו שחסידים יתפסו את מקום המנהיגות הליטאית. החרימו אותם, טענו שהם מחרבי היהדות וכי סופם להיכחד תוך עשור. והנה, הם עדיין בקרבנו. מזכיר טענות נגד רפורמים?

גילוי נאות: אני לא רפורמית או קונסרבטיבית. נולדתי לתוך העולם האורתודוקסי ועודני מגדירה את עצמי ככזאת. המפגש הראשון שלי עם רב רפורמי היה בגיל 16 ולא הצלחתי לרדת לעומק הדברים. אלא שבניגוד לאחרים, התבגרתי והבנתי שהעולם הוא לא שחור ולבן, וכי לא כל השונה ממני טועה.

אני מגיעה לעולם הדתי והרוחני שלי בדרכי, אבל יודעת (ויותר מזה, מעריכה) שישנן עוד דרכים, וכי מסוכן לחשוב שכל האמת נמצאת אצלי.

אני קוראת לד"ר אזולאי ולכל אותם מתנגדים ומתנגדות לעשות את החשבון הפשוט ולהניח את השנאה בצד.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

השבוע הגעתי לבדיקות דם שגרתיות בסניף קופת חולים בשכונה שגרתית בירושלים.

כיוון שזו הפעם הראשונה שהגעתי לסניף הספציפי הזה, חיפשתי בחוץ שלט שיכוון אותי לכניסה.

תמונה של רופא מחייך וחץ המורה ימינה גילו לי שהגעתי. בינגו.

מתוך מודעה של מכבי שירותי בריאות

בזמן שחיכיתי שיקראו לי, עברתי על הודעות הווצאפ מהבוקר. בקבוצה הנהדרת של ארגונים נגד הדרת נשים שיתפו כתבה:

"המדינה לקופת החולים מכבי וכללית: שלטים ללא נשים הם הדרה".

וואו. נס חנוכה? כבר שנים שארגוני נשים למיניהם נאבקים בתופעה המטרידה של מחיקת נשים מהמרחב הציבורי כחלק מהמדרון החלקלק של הדרת נשים.

שלטי חוצות ללא נשים, או אשה שמחקו את הפנים שלה הפכו למחזה נפוץ. הכל כמובן בשם "פגישה ברגשות הדתיים". חברות מרכזיות וקופות החולים הן רק דוגמה כואבת לכך מעדיפות מראש לוותר על תמונה של אשה מחשש לפגישה בקהל החרדים השמרנים.

שלטי חוצות ללא נשים או אשה שפניה נמחקו הפכו למחזה נפוץ, כמובן בשם "פגישה ברגשות הדתיים". חברות מרכזיות וקופות חולים הן דוגמה כואבת להעדפה לוותר מראש על תמונת אשה מחשש לפגיעה בחרדים שמרנים

לפני כשנה, ונדליסטים אנונימיים השחירו שלט חוצות עם דוגמנית של חברת פרחים. השלט הוצב מחוץ למודיעין וכנראה גרם לבהלה רבה בערים החרדיות הסמוכות.

לאחר מספר נסיונות להחליף את השלט בשלט דומה, חברת הפרחים ויתרה ופרסמה גבר המשווק פרחים.

המסר כאן הוא ברור: הבריונות משתלמת. לנשים אין מקום במרחב הציבורי.

עבור רוב באי קופת החולים, שלט הרופא המחייך הוא רק שלט. עבורי ועבור נשים רבות כל כך, הוא דוגמה חיה להדרה הבוטה ולהקצנה המסוכנת אליה גוררים אותנו "בשם הסובלנות".

בתור מי שגדלה בצפת, עיר עם אוכלוסייה חרדית גבוהה, אני זוכרת איך פעם, בילדותי הייתה חברת הסעות פרטית אשר הסיעה בהפרדה מצפת לירושלים ובני ברק.

כמה שנים אחר כך, חברת אגד החליפה את הקו הזה. חברה ציבורית אשר נכנעה לתכתיבים וההפרדה נמשכה; גברים מקדימה, נשים (וילדים ותינוקות) מאחור.

גם כאשר המרכז הרפורמי לדת ומדינה, אותו גוף שאילץ את משרד הבריאות לצאת נגד שלטים ללא נשים בקופות החולים ניצח ובית המשפט קבע כי הדרה באוטובוסים היא אסורה, הנורמה כבר התקבעה – גברים ונשים יושבים בנפרד. כל ניסיון לשנות את המצב פירושו להתעסק עם גדולי הדור.

כללי הצניעות בחברה השמרנית החמירו מאוד בעשורים האחרונים. כבר לא מדובר רק באורך השרוול והחצאית, אלא בזכותה של אשה להיות חלק מהחברה.

כמדינה לכלל היהודים יש לישראל תפקיד, לאפשר לכל יהודי ויהודיה לקיים או לא לקיים את אורח חייהם הדתי.

כמדינה דמוקרטית, חובה עלינו לוודא שישראל לא הופכת לתיאוקרטיה. לא כי אני נגד הדת, להפך. כי הדת חשובה לי ואני רוצה לשמור אותה נקייה מהדרה וגזענות.

כללי הצניעות בחברה השמרנית החמירו מאוד בעשורים האחרונים. כבר לא מדובר רק באורך השרוול והחצאית, אלא בזכותה של אשה להיות חלק מהחברה. כחברה דמוקרטית, עלינו לוודא שישראל לא הופכת לתיאוקרטיה

הסכנה הנוכחית שאני רואה, היא אדישות בקרב ניכר מהציבור. רוב האנשים מיואשים מהמצב ולא רואים איך ניתן לשנות את המצב.

כך לדוגמה משפחתה של חברה בחרה לעזוב את שכונת מגוריהם ב-40 השנים האחרונות כיוון שזו שינתה את פניה והרכב האוכלוסיה החדש הגיע עם דרישות אשר פגעו באורח חייהם (הדתי, יש לציין).

יש לי את כל הסובלנות כלפי כל גווני האוכלוסייה, אך יש בי אפס סבלנות כלפי הדרה. נגד זה חובה עלינו להילחם.

בפעם הבאה שאת/ה רואה שלט ללא נשים, הופעה ללא נשים, מפלגה ללא נשים, אל תתעלמו, תפעלו.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

לפני מספר ימים חזרתי הביתה ברכבת מתל אביב (זאת אומרת, מנתב"ג) לירושלים. הייתה עייפה אחרי יום שלם של עבודה והיה מאוחר. היה יום מתוח מבחינה פוליטית וריעננתי את דף החדשות כל כמה דקות לראות האם כבר יש הצעה נגדית ממפלגת הליכוד לליברמן ואם כן, מה היא.

הקרון בו ישבתי היה יחסית ריק ולפתע הגיעו כמה גברים והחלו לשאול את הגברים המעטים שהיו איתי בקרון את השאלה, שאין גבר שלא נשאל, והשאלה שהכי הייתי רוצה שישאלו אותי (מעבר ל"התנשאי לי") – תוכל להשלים מניין?

הקרון בו ישבתי היה יחסית ריק ולפתע הגיעו כמה גברים והחלו לשאול את הגברים שהיו איתי בקרון את השאלה, שאין גבר שלא נשאל, והשאלה שהכי הייתי רוצה שישאלו אותי (מעבר ל"התנשאי לי") – תוכל להשלים מניין?

הרמתי את הראש אך הגוף שלי התכווץ באוטומט. הוא לא התכוון אלי.

הם הלכו הלוך ושוב בין קרונות הרכבת בניסיון לקושש עוד צדיק למניין ערבית ולבסוף הצליחו, התפילה התקיימה 3 מטרים ממני, פתחתי סידור-פלאפון ובשקט בשקט, בלי שבאמת ירגישו שאני גונבת חלק במניין, הצטרפתי לאמירת ה"ברכו את ה' המבורך" ועניתי אמן אחרי הקדיש.

הסיפור ברכבת החזיר אותי כמעט עשור אחורה, לתקופת הצבא, לשבת בה שלחו אותי לריתוק בבסיס בדרום הארץ עם עוד 2 חיילים מהבסיס.

הגענו לקבלת שבת, אני ישבתי מאחורה ושוחחתי מבעד למחיצה עם שותפי לריתוק. דיברנו והעברנו את הזמן עד שיתחילו סופסוף בתפילה. היינו רעבים ורצינו להגיע כבר לארוחת הערב.

"יאללה, תתחילו, לא צריך מניין", קרא המנהיג המפוקפק שניהל את כל העסק, "שזאתי לא יבואו לה עוד רעיונות לראש". וכך, הם העדיפו לוותר על אמירת קדושה, והעיקר לא להחשיב אותי, אשה, כאחת מהציבור

עברו 5 דק' ועוד 5 דק' עד ששמעתי אחד מהם אומר "יש לנו 9, צריך רק עוד אחד למניין ונוכל להתחיל, בואו נעשה מאמצים למצוא את האחד".

בנדיבות תמימה הצעתי את עצמי אשב כמובן מאחורי המחיצה, כנהוג בבית כנסת זה, העיקר שיחשיבו אותי כאחת מהקהל.

"יאללה, תתחילו, לא צריך מניין" קרא המנהיג המפוקפק שניהל את כל העסק "שזאתי לא יבואו לה עוד רעיונות לראש".
וכך, הם העדיפו לוותר על אמירת קדושה והעיקר לא להחשיב אותי, אשה, כאחת מהציבור.

פעם הייתי שואלת את עצמי "מה רע בי שבגללו לא סופרים אותי למניין? התפילה הרי חשובה לי מאוד, אני שומרת תורה ומצוות, מלמדת את בתנו ברכות, מה בכל זה הופך אותי לסוג ב' בכל הנוגע להשלמת מניין?

• פעם הייתי שואלת את עצמי "מה רע בי שבגללו לא סופרים אותי למניין? התפילה הרי חשובה לי מאוד, אני שומרת תורה ומצוות, מאמינה בקב"ה, מלמדת את הילדה שלנו ברכות וקוראת לה קריאת שמע כל ערב, מה בכל זה הופך אותי לסוג ב' בכל הנוגע להשלמת מניין?

מאז נכנסו לי עוד הרבה רעיונות לראש. למשל, תפילה עם טלית והנחת תפילין כל יום. רעיונות רדיקליים כמו המחשבה שנשים יכולות להוביל תפילות, לקרוא בתורה ובכלל, לקחת חלק פעיל ביהדותן.

לא היה לי רצון לכפות את עצמי על נוסעי הרכבת אתמול. זכותם להתפלל כדרכם, כל זאת בתנאי שלא מבקשים ממני לזוז אחורה כדי שיוכלו להתפלל, אך חשוב לזכור שישנם עוד דרכים, פלורליסטיות ומקובלות אף הן.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

בשבוע הבא יחול ט' באב, יום חורבן הבית. אחת הדילמות ההלכתיות הגדולות של השנים האחרונות, ולא רק בקרב הזרם הרפורמי, מעלה את השאלה האם עדיין יש צורך לצום ב-ט' באב?

הרי האבל הוא על חורבן ירושלים וירושלים הרי כבר בנויה, הלא כן? ואם נאמר שבית המקדש אינו בנוי, אז נצום חצי יום– הלוא חצי מהגאולה כבר בידנו.

אלא שהבית שחרב היה רק בית פיזי. עשרות אנשים איבדו את ביתם בשריפות שכילו ישובים שלמים. הם כמהים לבית, לזכרונות, למקום מבטחים. אך לא רק ארבעה קירות הם שהופכים את המבנה לבית; הערכים, האהבה, הנאמנות, הקירבה. על אלו אני עוד בוכיה. שאיבדנו את היקר מכל – האהבה והכבוד אחד לשניה.

במסכת תענית (דף ה') כתוב "אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". אלוהים כבר נמצא למעלה, אך אם אנחנו רוצים שהוא יעלה גם אותנו לדרגה גבוהה יותר, עליו להעביר אותנו קודם דרך ירושלים של מטה.

אין לאף צד לגיטימציה לקחת בעלות על הדת. גם לא לאלו ש"היו כאן קודם". אלוהים היה כאן לפני כולם והוא קבע שאחת מ-613 המצוות הן "ואהבת לרעך כמוך"

אי אפשר לטפס על סולם אם כל השלבים חסרים. משימתנו היא ליצור את מה שנראה לנו לעיתים כבלתי אפשרי: "ירושלים של אמצע". מקום בו שמים וארץ נפגשים. אמצע בו כל צד מסכים לפחות להקשיב לצד השני.

בחזון "אחרית הימים" מנבא הנביא ישעיה "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אולי מדובר בתיאור המציאות שעוד תבוא, אך אולי מדובר גם במטאפורה לכך ש-2 צדדים מנוגדים יסכימו לשבת בכבוד זה עם זו.

ניצני הגאולה התחילו עם הקהילה הדתית הגאה, אשר יותר ויותר רבנים אורתודוקסים מודרניים תומכים בה בפומבי ומתווכים בינם לבין משפחתם.

אין לאף צד לגיטימציה לקחת בעלות על הדת. גם לא לאלו ש"היו כאן קודם". אלוהים היה כאן לפני כולם והוא קבע שאחת מ-613 המצוות הן "ואהבת לרעך כמוך". לכבד את הקהילה הגאה, את הזרמים ביהדות, נשים אשר מעוניינות לקחת חלק משמעותי יותר בחיי הדת, חילונים ועוד ועוד.

כפי שירושלים חושפת אוצרות מאחורי כל קיר ושביל צדדי, כך אני מאמינה שיש כוח גדול דווקא דרך החשיפה למגוון הרחב הזה והיא מחזקת את האמונה בחיים היהודים. רק דרך מפגש אמיתי עם ה"אחר", מתוך קבלה עמוקה, נוכל להגיע לחזון אחרית הימים- ירושלים הבנויה והמאוחדת.

"כי מציון תצא תורה"– השאלה היא איזו תורה? תורת השנאה או זו שמלמדת לאהוב ולכבד? אני בוחרת באופציה השניה ומזמינה אתכם להצטרף אלי.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)