ההפתעה הגדולה לקראת "היום שאחרי" בעזה היא הופעת האמירויות כשחקן מרכזי, אשר כבר נמצא ופועל במרחב רפיח בשטח הצהוב בשליטת ישראל.

כמיטב הספינים היוצאים מירושלים, דווח כאילו האמירויות יהיו אלה שייקחו על עצמן את האחריות על עזה כולה, מה שחייב את האמירויות להכחיש. אבל בכל זאת דברים קורים.

בעצם, כבר היו סימנים מקדימים לכך, כאשר היה אפשר לראות את דגל האמירויות במשלוחי הסיוע שהגיעו לרפיח וחולקו בידי המיליציה של אבו שבאב הפועלת עם ישראל, וכבר היו קשרים בין האמירויות לבין עיריות בדרום הרצועה, כאשר האמירויות היו היחידות, חוץ מקטאר, אשר יצרו קשר דרך מעבר כרם שלום – קטאר עם חמאס, והאמירויות עם עיריות בדרום הרצועה.

כמיטב הספינים היוצאים מירושלים, דווח כאילו האמירויות יהיו אלה שייקחו על עצמן את האחריות על עזה כולה, מה שחייב את האמירויות להכחיש. אבל בכל זאת דברים קורים, והיו לכך כבר סימנים מקדימים

עם התחזקות הקרבות – נפסק הקשר של האמירויות עם העיריות שקרסו, אבל הקשר חודש כעת עם המיליציה של אבו שבאב.

מה קרה שם? על מנת להבין זאת יש להבין מה מטריד את האמירויות – טורקיה. כולם מדברים על כך שטורקיה תביא צבא לעזה, אבל לא זאת הסכנה האמיתית – הסכנה היא שטורקיה תביא ארגוני סיוע, ומכיוון שלא תרצה קשר אתם דרך ישראל, היא תדרוש נמל בעזה, כדי שהקשר יהיה דרך הנמל.

החשש של האמירויות הוא שישראל תסכים לנמל טורקי. היא תגיד "שהצליחה" למנוע כניסת צבא טורקי לעזה, ותמתג את פתיחת הנמל טורקי כ"מחיר סביר". ואז, כמיטב תרבות הספינים, זה יתואר כ"הישג גדול".

אבל נמל טורקי בעזה זה סיוט לאמירויות, ליוון ולקפריסין, ובעצם גם למצרים. על מנת להסביר זאת צריך לראות את התמונה הרחבה של אגן הים התיכון המזרחי. בלוב, האמירויות תומכות במשטר של בנגאזי, תחת שלטונו של ח'ליפה חפתר – מול ממשלת טריפולי שתחת שלטון האחים המוסלמים, הנתמכת בידי טורקיה.

בחזון חידוש החליפות העות'מאנית שלו, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן מייחד מאמץ מיוחד לים התיכון, ביחוד משום שבאגן המזרחי יש אוצרות גז טבעי שמעשה שטן, טורקיה לא זכתה ליהנות מהם. מה שנשאר לה זה להשתלט על הגז של האחרים, ובמוקד מאמציו – הגז של קפריסין שארדואן לוטש אליו עיניים, בתואנה שיש לו זכות בהם בגלל שהוא שייך גם לצפון קפריסין שטורקיה כבשה.

החשש של האמירויות הוא שישראל תסכים לנמל טורקי בעזה. היא תגיד "שהצליחה" למנוע כניסת צבא טורקי לעזה, ותמתג את פתיחת הנמל טורקי כ"מחיר סביר". ואז, כמיטב תרבות הספינים, זה יתואר כ"הישג גדול"

אי אפשר להבין את שייטת המרמרה של ארדואן לעזה בלי להבין את יומרותיו להשתלט על מזרח הים התיכון, בפרט משום שגם מול חופי עזה יש אוצרות גז. טורקיה, אחרי שתתקע דגל בעזה וגם תתחיל לבנות נמל – תוכל לתבוע זכות הפקה שלהם. לא כל כך לקדוח גז, אלא לשים רגל בברית הגז של ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, ופה יש לציין שלאמירויות יש אינטרס ישיר מכיוון שהן מושקעות במרבצי הגז של ישראל.

אנו רואים שמצרים היא חלק אינטגרלי מברית אגן מזרח הים התיכון – מול ברית טורקיה וטריפולי במרכז הים התיכון – אז נשאלת השאלה, מדוע מצרים לא מתייצבת לצד ציר ישראל, האמירויות, יוון וקפריסין?

מצרים לא עושה זאת מכיוון שיש לה אינטרס דחוף יותר, למנוע את הצפתה בפליטים מעזה – שזו המדיניות של ישראל. רק אחרי שסוגיית מעבר רפיח תוסדר באופן שירגיע את חששותיה של מצרים, יהיה אפשר לגבש את הציר האנטי טורקי.

בינתיים ראינו שמצרים חסמה שיירת תמיכה בעזה שיצאה מטריפולי, ויש להעריך כי לא תרשה מעבר טורקי לעזה. בינתיים, יש לציין שבעוד מצרים חוסמת מצעדי תמיכה של האחים המוסלמים לעזה, ישראל מאפשרת את התבססות האירגונים הטורקיים בעזה.   

לפיכך, חוסר האמון של מצרים בישראל ובכוונותיה, חרף פתיחת מעבר רפיח, עוצר את התקרבותה של מצרים לישראל. מצרים רואה שלמרות הפתיחה הרשמית, ישראל עושה טריקים ושטיקים כדי ליצור מכסות של יוצאים, שהן גדולות מן המכסות של הנכנסים, כלומר: מדיניות הטרנספר שרירה וקיימת.

מצרים היא חלק אינטגרלי מברית אגן מזרח הים התיכון – מול ברית טורקיה וטריפולי במרכז הים התיכון. אז למה היא לא מתייצבת לצד ציר ישראל, האמירויות, יוון וקפריסין? בשל אינטרס דחוף יותר, למנוע את הצפתה בפליטים

ישראל עדיין דבקה במדיניות ההגירה של העזתים למצרים או דרך מצרים, ואנו רואים דווקא מדיניות של חיוכים מצריים לטורקיה – אבל זה לא צריך להטעות אותנו. אילו מצרים יכלה ליישר את ההדורים עם ישראל, היא הייתה מעדיפה זאת. כי בלוב, למשל, היא בעימות צבאי דרך פרוקסים עם טורקיה, והיא לא רוצה לראות נמל טורקי בעזה.

השבוע הגיע שר החוץ המצרי לדובאי באיחוד האמירויות כדי ללבן את שאלת היום שאחרי, כאשר ברור למצרי ולאמירותי כי חרף כל התמרונים, ההתנגדות לנמל טורקי מאחדת את שניהם.

אותו הדבר עם סעודיה. היא הייתה מעדיפה את הקשר עם ישראל, כי חיבור האנרגיה של קטאר עם טורקיה, שכבר הפיל את הנשיא הסורי בשאר אסד, מסכן גם אותה. ביחוד, שישנה תוכנית ישנה להקים ציר בין הודו, האמירויות, סעודיה וישראל, שיחבר את הודו לים התיכון ולאירופה דרך ישראל, במקום דרך טורקיה. הסיבה שסעודיה לא עושה זאת, דומה לסיבה של מצרים – ממשלת ישראל המובלת בידי איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. ברגע שממשלה זאת תוחלף -סעודיה ומצרים יצטרפו.

אבל מכיוון שזה לא נראה באופק, על ישראל להבין שלא צבא טורקי בעזה הוא הסכנה, כי יש להעריך שזה לא יקרה, אלא חיבור ימי בין תשתיות הסיוע שלה לטורקיה עצמה דרך נמל בשליטתה.

אז מכיוון שנמל טורקי הוא הבעיה, נמל אמירתי יכול להיות התשובה. יש אפשרות, כל עוד ישראל נמצאת בקו הצהוב, להתחיל להניח יסודות לנמל ברפיח, שהוא יהיה הנמל בעזה במקום לא נמל טורקי. 

אבל, כמובן שכמו במקרים של מצרים וסעודיה, גם לישראל יש בעיה עם הממשלה שלה. סמוטריץ' יכשיל את המהלך כי זה יסמל את סוף חלום ההתנחלויות, ואת האופציה לסבב נוסף בעזה. זה מה שראש הממשלה בנימין נתניהו מפמפם לו. סמוטריץ' יודע מיהו השקרן בן שקרן, אבל עושה עצמו מאמין לו.

מכיוון שנמל טורקי הוא הבעיה, נמל אמירתי יכול להיות התשובה. יש אפשרות, כל עוד ישראל בקו הצהוב, להתחיל להניח יסודות לנמל ברפיח במקום נמל טורקי בעזה. אבל כמובן שזה יוכשל על ידי ממשלת ישראל

ובכלל, האם קטאר תרשה לנתניהו לאפשר לאמירתים להקים נמל? זה עדיין לא על הפרק, אז עדיין אין תשובה. האם יש בכלל מי שחושב על זה? או שמחכים שטורקיה תתחיל עם הנמל בעזה, ואז "נגיב" בעוצמה – בכזה כאילו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.