מיהו רוי כהן, וכיצד זכה להופיע בכותרת רשומה זו? סבלנות, את זה אבהיר בהמשך.

אך בינתיים חובה להתחיל בשיתוף חסר-התקדים ברשתות שעשה ראש הממשלה בנימין נתניהו בליל ה-9-10 בפברואר, לפיו "צמרת מערכת הביטחון הובילה למעשה 'מרד' נגדו, כזה שלכאורה הוביל לטבח" (איתמר אייכנר, Ynet).

שיתוף זה הוא עוד יותר מגוחך ממסכת השקרים, ההטיות והמניפולציות אותן "שפך" נתניהו מול קהל שומעיו בוועדת החוץ והבטחון, ב-5 בפברואר.

אתחיל בשיתוף חסר תקדים של נתניהו ברשתות, לפיו "צמרת מערכת הביטחון הובילה למעשה 'מרד' נגדו, כזה שלכאורה הוביל לטבח". שיתוף מגוחך אף יותר ממסכת השקרים והמניפולציות ש"שפך" בוועדת החוץ והביטחון

בפוסט מופרע שפרסם במדיה, נתניהו ציטט טענות של הפרשן ארז תדמור (ממייסדי "אם תרצו", בעבר כותב נאומים לנתניהו – אכן "אילן גבוה" להיתלות בו):

"סיכום דיוני שב"כ בליל הטבח מלמד שהשיקול 'המקצועי' שהוביל את קבלת ההחלטות של רונן בר בליל האסון היה מניעת מיס-קלקולציה, כדי לא לחזור, לכאורה, על מיס-קלקולציה שהובילה למבצע 'צוק איתן' (2014), שמי שאשם בה הוא בעיקר נתניהו" (שם).

ולכן:

"רונן בר החליט שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה לא לגיטימי שכבר סיבך את ישראל במלחמה מיותרת (2014), וכדי למנוע ממנו את האפשרות להוביל למיס-קלקולציה נוספת – בחר למנות את עצמו לראש הממשלה דה-פקטו בליל הטבח" (שם).

חובה להביט לרגע במונח "מיס-קלקולציה" ובשיתוף שעשה בו נתניהו במלחמת התודעה הקמפיינית שלו לקראת הבחירות. המונח הזה משמש מבחינתו גם כ"תחמושת" חליפית לוועדת חקירה לאירועי אסון השבעה באוקטובר, אשר כל עוד ממשלה זו על מכונה – לא תוקם.

ועדת חקירה ממלכתית לא תוקם כיוון שנתניהו מסרב לה; ועדת חקירה ממשלתית לא תוקם  כיוון שמרבית עם ישראל לא מוכן לקבלה; וזו של מבקר המדינה לא תוקם כיוון שבג"ץ ציווה לעוצרה. 

חובה להביט לרגע במונח "מיס-קלקולציה" ובשיתוף שעשה בו נתניהו במלחמת התודעה הקמפיינית שלו לקראת הבחירות. המונח הזה משמש מבחינתו גם כ"תחמושת" חליפית לוועדת חקירה לאירועי אסון ה-7/10

המונח "מיס-קלקולציה" עלה בפרסומים גלויים שונים, כרכיב בהערכת המצב שהתקיימה בשעות לפנות בוקר של השבעה באוקטובר, בין צמרות צה"ל ושב"כ. היא צפה כדאגה: אם נוכח הסימנים המעידים שנקלטו מצד הרצועה (הפעלת ה"סימים" וכדומה) צה"ל יתגבר כוחות להגנת העוטף, הנהגת חמאס עלולה לפרש זאת, באופן שגוי והפוך, כהיערכות למתקפה ישראלית. לכן, ודאי נוכח הקונספציה שרווחה ("חמאס מורתע"), העדיפו מנהיגי מערכת הביטחון להימנע מנקיטת פעולות בשטח, שרק עלולות להביא להידרדרות המצב.

נתניהו עשה זאת תוך שימוש בציטוט ממאמר של ראש חטיבת מחקר עמית סער ז"ל (שאינו יכול להגיב), וחמור יותר – תוך האשמת ראש שב"כ לשעבר רונן בר ביוזמה – שאם הייתה נכונה, צריך היה לעצור אותו ולהעמיד אותו מייד לדין באשמת בגידה (ואולי באמת זו כוונת נתניהו בהמשך?). ואין דבר משפיל, מבזה ומגוחך מזה.

את רונן בר פגשתי רק פעם אחת במסגרת מצומצמת בספטמבר 2024, והתרשמתי ממנו עמוקות כאדם וכאיש מקצוע שהממלכתיות היא נר מפיץ אור נגוהות לרגליו. אין לי ספק, כי בחודשים שאחרי פרוץ המלחמה היו מי שניסו לעודדו לעשות שימוש בסעיף 7א'1 לחוק שב"כ, ולהוליך – יחד עם היועמ"שית וגורמי ממסד אחרים – להוצאת ראש הממשלה לנבצרות, כדי לשמור על הדמוקרטיה הישראלית. מעניין שדבר זה נתפס כלגיטימי אפילו על ידי ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק (בראיון פודקאסט עם שלומי אלדר, 21 בינואר 2026, דקה 1:27:30) – אך משיקוליו ותבונתו, בר בחר להימנע מהשימוש בסעיף שיאפשר אולי את הוצאת ראש הממשלה מנבצרות.

לפיכך נדרשת השאלה: מי שכך החליט בעת שיכול היה לשקול דברים יותר בניחותא, הוא שמצא לנכון ל"עורר מרד" נגד ראש הממשלה בשעות או דקות המצוקה שלפני השבעה באוקטובר 2023, בשעה 06:29? אין זה אלא דבר איוולת, מזון קלוקל להאכלת טיפשים בלבד.

והנה, ראש הממשלה נטל מונח זה, שהופיע בקונטקסט מאד ספציפי בהערכת חמאס, ומנצל את העובדה שהזיכרון הציבורי בהקשרה נותר מעומעם, או בכלל אבד, ומשתמש בה, במהופך, ככוונת זדון כלפיו

לא ברור לפי שעה מה תהיה תגובתו של בר על האשמה מבישה ובלתי נתפסת זו – שיותר ממזמינה תביעת דיבה ענקית אשר ראוי כי תבוא.

מדהים כיצד נתניהו, במקום לעשות סדר בלשכתו, שככל שפורסם הייתה מודעת להתרחשויות סביב שלוש לפנות בוקר ומשום מה לא העירה אותו אז, מטיל רפש נורא בראש שב"כ לשעבר. אדם, שגם אם שגה באותן דקות בשיקול דעת וקבלת החלטות לגבי מה שצריך היה להיעשות בשטח, במשותף עם הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי – היה ממוקד בדבר אחד: לעשות את הטוב ביותר כדי למנוע סכנה ביטחונית בדרום.

 ל"יציאות" של נתניהו בימים האחרונים יש להתייחס עוד בשני רבדים. האחד, סריקה שיטתית של כל פירור מדבריו, והעמדתו באור האמת. את זה עשו היטב רונן ברגמן (Ynet, 6 ו-14 בפברואר) ומיכאל האוזר-טוב ("הארץ", 8 בפברואר). והשני, לבחון את הקונטקסט האינסטרומנטלי המשמש מצע למאמציו לבנות את הנרטיב השיקרי שלו, לצרכים הנזכרים לעיל.

לצורך זה ראוי מאד לחזור לסרט "המתמחה" (The Apprentice, 2024), דרמה המספרת את סיפורו של דונלד טראמפ הצעיר ויחסיו עם עורך הדין וה"מאכער" האגדי היהודי רוי כהן.

כהן לימד את טראמפ שלושה "כללי זהב" לחיים, עסקים וכוח.

• הראשון, "תמיד לתקוף, לא להתגונן" – Attack, attack, attack: לעולם אל תסביר, אל תתנצל ואל תנסה להוכיח שאתה צודק – עבור מיד למתקפה. גם אם אתה אשם, תקוף חזרה חזק יותר.
• השני, "אל תודה בשום דבר" – Admit nothing: אסור להודות בשום טעות, עבירה או כישלון. ברגע שאתה מודה – אתה מפסיד.
• והכלל שלישי, "תמיד תטען שניצחת": Always claim victory – גם אם הפסדת, גם אם חטפת כתב אישום, גם אם ברור שנכשלת – תודיע בקול רם שניצחת, שאתה הכי טוב, ושהאחרים מושחתים.

מדהים כיצד נתניהו, במקום לעשות סדר בלשכתו, אשר ככל שפורסם הייתה מודעת להתרחשויות סביב שלוש לפנות בוקר ומשום מה לא העירה אותו אז – מטיל רפש נורא, שמזמין דיבה ענקית, בראש שב"כ לשעבר

כמתואר בסרט, כהן הופקר בסופו של דבר למותו על ידי טראמפ, וגם "ממשיכו" אצל נתניהו, ארתור פינקלשטיין, אינו בין החיים. אך "כללי הזהב" הוסבו מזמן מעולם העסקים לפוליטיקה, וללא ספק משמשים אבני-דרך באסטרטגיה הנוכחית של טראמפ, ומה שמדאיג יותר, של נתניהו. בל נצפה ממנו למשהו אחר. דומה שהיום לנו נותר רק להמתין לבחירות מוצלחות ולדבוק באסטרטגיית דחייה של "אוֹ שֶׁהַכֶּלֶב יָמוּת אוֹ שֶׁהַפְּרִיץ יָמוּת", ולקוות שה"כלב" (אנחנו) לא נמות קודם.

ד"ר יוסי בן ארי הוא גמלאי קהילת המודיעין - 50 שנה בתפקידים מרכזיים שונים, ובהם, כתת אלוף בדימוס, היה המדריך הראשי במכללה לביטחון לאומי. הוא מוסמך אוניברסיטת חיפה לדוקטור, מ-2004, ובעברו הוראה אקדמית מרובת שנים. משמש היום כראש מערכת ״מבט מל״מ״, כתב העת של המרכז למורשת התודיעין.