חיסולו של עלי ח'אמנאי מהווה נקודת שבר דרמטית עבור חזבאללה. לא מדובר רק בחיסול של מנהיג פוליטי, אלא בפגיעה בראש העדה השיעית ובדמות הנתפסת בעיני מאמיניה כנציג האל עלי אדמות.

בימים שקדמו לפרוץ המלחמה לא התחייב חזבאללה שיתערב בכל עימות בין איראן לישראל, אך סימן את הפגיעה במנהיג העליון כקו אדום שלא ניתן לחצותו.

בלילה שבין ראשון לשני שיגר חזבאללה מספר רקטות וכטב"מים לעבר ישראל, ובהמשך הכריז רשמית שהוא נכנס למלחמה לצד איראן. אך נדמה שהוא עושה זאת בלית ברירה ותחת לחץ כבד שמופעל עליו מטהראן, וגם כעת נדמה שיבקש לשמר את העימות מוגבל ומתוחם.

בלילה שבין ראשון לשני שיגר חזבאללה מספר רקטות וכטב"מים לעבר ישראל, ובהמשך הכריז רשמית שהוא נכנס למלחמה לצד איראן. אך נדמה שהוא עושה זאת בלית ברירה ותחת לחץ כבד שמופעל עליו מטהראן

הנהגת הארגון מבינה היטב שמהלך התקפי מצדו מעניק לישראל הצדקה להרחיב את המערכה עד כדי פגיעה קשה ביכולותיו ואף איום על המשך קיומו ככוח מאורגן. החשש אינו רק מפני ישראל, אלא גם מפני התנגדות הולכת וגוברת לפעילות הארגון בתוך לבנון.

גם בקרב בני העדה השיעית – בסיס כוחו הפוליטי והחברתי של חזבאללה, ובמידה רבה בסיס הצדקת קיומו – חלה בשנתיים האחרונות שחיקה במעמדו של הארגון. מרבית השיעים אינם מעוניינים במלחמה, אך הפגיעה במנהיג העליון מהווה בעבור רבים מהם עניין שלא ניתן לשתוק לגביו.

שיגור הרקטות לישראל – פעולה מוגבלת שלא גרמה לנזק ממשי – משקפת את המתח הזה. יש בה, על פניו, תגובה לשבירת הכלים בידי ישראל ומילוי ההבטחה על חציית הקו האדום, אך היא גם מינורית יחסית. ייתכן שמדובר במהלך סמלי שנועד לרצות את הרחוב השיעי ואת המחנה הניצי בתוך הארגון, אך מבלי להיגרר למלחמה כוללת.

הנרטיב שמנסים תומכי חזבאללה לקדם בימים אלה גם מציג את הפעולה כהגנתית ובתגובה לתקיפותיה המתמשכות של ישראל על פעילי ויכולות הארגון בשנה וחצי האחרונות.

אך בעוד שבחזבאללה נערכים למהלומה צבאית מצד ישראל, נתפס הארגון במערומיו מכיוון (כמעט) בלתי צפוי. תגובות נזעמות מכל קשת הפוליטיקה והחברה הלבנונית החלו לצוץ מייד עם היוודע דבר שיגור הרקטות לישראל.

אך דרמטית מכל היא תגובתה המהירה של ממשלת לבנון אשר פרסמה החלטה היסטורית על איסור פעילותו הצבאית של חזבאללה, והגבלתה לתחום הפוליטי בלבד. מדובר בצעד חסר תקדים במאבקה של המדינה הלבנונית לפירוק חזבאללה מנשקו ולריכוז ההחלטה על מלחמה ושלום בידיה שלה.

הנהגת הארגון מבינה שמהלך התקפי מעניק לישראל הצדקה להרחבת המערכה עד כדי פגיעה קשה ביכולותיו ואיום על המשך קיומו ככוח מאורגן. החשש הוא גם מההתנגדות הגוברת לפעילות הארגון בתוך לבנון

מדהים לא פחות מעצם קבלת ההחלטה הוא גם הקרע הנדמה שמתרחב בתוך העדה השיעית. נביה ברי, יו"ר הפרלמנט ומנהיג תנועת אמל השיעית, המהווה בת ברית פוליטית של חזבאללה, תואר כמי שהוכה בתדהמה כששמע על פעולת חזבאללה. עדות מובהקת לקרע אפשרי ניתן לראות גם בעובדה יוצאת הדופן ששרי אמל לא התנגדו להחלטת הממשלה.

נדמה כי חזבאללה נדחק לפינה וניצב כשהוא מבודד יותר מתמיד – לא רק שהוא עלול לאבד את התמיכה הקריטית כל כך של פטרוניו באיראן, אלא שהוא גם העניק לישראל במו ידיו הצדקה להכות בו. חשובה עוד יותר היא העובדה שבמעשיו הוא מאחד עוד יותר את שורות המתנגדים לו בתוך לבנון, וכי כעת נדמה שגם בעלי ברית ותיקים ניצבים מולו, בשעה שהוא אף מסתכן באובדן בסיס התמיכה השיעי הקריטי כל כך לקיומו.

מנקודת מבטה של ישראל המשמעות ברורה: היא ומדינת לבנון – על ממשלתה והחברה האזרחית שלה – חולקות אינטרס משותף בחיסול כוחו הצבאי של חזבאללה. לפיכך, שימור ההבחנה בין חזבאללה לבין המדינה הלבנונית הוא אינטרס אסטרטגי מובהק וקריטי. פגיעה גורפת בתשתיות המדינה תחליש את הממשלה העוינת את חזבאללה אך השברירית, ורק תחזק את הנרטיב של הארגון ותאחד סביבו את השורות.

לעומת זאת, חיזוקה של הבחנה זו, ברטוריקה ובפעילות מדינית, עשויה להעמיק את ההתנגדות לחזבאללה בלבנון, לחזק את מתנגדיו ולחדד את הדילמה שבין זהותו האיראנית והלבנונית – ובכך להשיג תוצאה אסטרטגית משמעותית יותר מכל מהלך צבאי או חיסול נקודתי. על המדינה הלבנונית מצדה יהיה להבטיח את ההבחנה שבין חתירתו של חזבאללה תחת המדינה לבין בני העדה השיעית המהווים חלק בלתי נפרד מהמארג החברתי בלבנון.

שימור ההבחנה בין חזבאללה למדינה הלבנונית הוא אינטרס אסטרטגי קריטי. פגיעה גורפת בתשתיות המדינה תחליש את הממשלה העוינת את חזבאללה אך השברירית, תחזק את נרטיב הארגון ותאחד סביבו את השורות

פעילות מדינית אינה נדרשת לבוא על חשבון זו הצבאית, אך על ישראל להפנים כי העוצמה הצבאית היא אמצעי ולא המטרה. הנסיבות הובילו להיווצרות מצב חסר תקדים בו ישראל מסוגלת לנהל מערכה נגד אויב מושבע כשלצדה חוברת מדינת לבנון, בתיווך ובתיאום עם בעלות ברית אזוריות ובינלאומיות. אסור לאבד הזדמנות זו – הגיע הזמן להנחתת מהלומה מדינית על חזבאללה.

איתן ישי הוא מומחה ללבנון ומשמש כראש תוכנית מזרח תיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים. הוא מחזיק בתארים ראשון ושני בלימודי האסלאם והמזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית בירושלים. תחומי התמחותו כוללים את לבנון המודרנית, בדגש על שאלות של מדינתיות, ריבונות, הגמוניה, זיכרון ושכחה ומאבקים חברתיים.